קובר הספרים

היה גם מבחר ספרים ביידיש, ואני בדיעה נחרצת יצאתי למלאכה, למצוא להם בית. פניתי לכל האוניברסיטאות בעיר. פניתי לכל ספריה רצינית שחשבתי שיהיה בה קהל יעד. פניתי ל״מוזאון״ (ספרית) הספרים ביידיש שהוקם בדיוק למטרה זו, אך מחסניהם מלאים, הגיעו לקצה גבול הקיבולת. איש לא רצה ספרים ביידיש. כמעט בייאוש, התלוננתי-התחננתי בפני אבי, אולי הוא ימצא פתרון. אבי הזמין מיד למשרדנו את מייק בורשטיין, השחקן המפורסם מזה חמישים שנה בשל קונילמל. מייק בא עם אשתו ציונה ולקח את כל הספרים בברכה. הוא משתדל ועובד להחיות את השפה, ואצלו מצאנו בית חם לאותם ספרים. לאחר הסבב הראשון, הצטברו ספרים נוספים, אך לפעם נוספת מייק כבר לא נעתר. רק ספר אחד השארתי לו, אולי אתן אותו לו מתנה ביום מן היום - מילון ביוגרפי של ספרות אידית מודרנית, או כפי שכתוב: ״לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור״ . פעם הייתה זו שפה חיה. אנשים קראו, דיברו, שרו וחלמו בה. בעברית התפללו, העברית הייתה שפת קודש, איסור מוחלט קיים היה על שימוש בה לדברי יום-יום. יידיש הייתה שפת החולין. כל המיליונים שהשתמשו בה ברחבי ארופה נשלחו למחנות ההשמדה. כל אלו שהגרו לארה״ב השאירו אותה בעולם הישן והחליפו אותה באנגלית. ואלו שהגיעו לגאול את ארץ ישראל בעליות השונות החיו לא רק את האדמה כי אם גם את השפה העברית, והפכו אותה ממדבר ושממה למציאות פורחת. לא הייתה לי ברירה אלא לחזור לחיפושים. הפעם מצאתי ספריה שלמה של ספרים ביידיש. לפני חמישים שנה היא הייתה מקום הומה אדם, פעיל: ספרים הושאלו, ספרים נקראו במקום, לכתוב בהם היה ערך שלא יסולא בפז. שורות שורות מסומנות - 1900, 1910, 1920, 1930, …, ואני עומד ומתפעל. ראו איזה עושר, ראו כמה ספרים. מסתבר, מהתמונות על הקיר, שהיו גם עתונים ואפילו תחנת רדיו - הכל ביידיש. רק אליה וקוץ בה: השפה בה כתובים הספרים משתמשת באותן אותיות בהן אני משתמש, ובכל זאת איני מסוגל לקרוא ולכתוב, שובר שיניי אני כשאני מנסה: לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראור! הספריה נמצאת במקום מרכזי, ברחוב השלישי בלוס אנג׳לס, בבנין שקומתו הראשונה משמשת כגן ובי״ס. בקומה השנייה אולם ענק, מלא וגדוש בספרים ביידיש, ואפילו אגודה האמונה על ״שימור״ וקידום המקום. גם הם נופלים חלל, אחד אחד, בשל גילם המתקדם. הספרים לעומתם משתמרים על מדפיהם. אך אין מתענין ואין חפץ בם.

לפני ארבע שנים נפטר שמעון ארם. ארם ז״ל היה קצין בבריגדה היהודית, צייד נאצים, מפקד בביה״ס לקצינים עם קום המדינה, איש המוסד, שליח שליחויות עלומות באפריקה ומשנות השמונים ״ירד״ ללוס אנג׳לס, שם הוא ייסד קשר עם הנוצרים ומיסדו למען ישראל. כששמעון נפטר, הזמינה אותי אשתו דניאל לראות את הספריה שהשאיר אחריו. היו שם ספרים על נצרות, ספרים על איסלאם, ספרי קריאה בעברית וספרי עיון. הייתה זו ספריה עשירה, ענקית, פרי אוסף של שנים רבות, ודניאל רצתה לתרום את הספרים כולם כך שיוכלו להיות לעזר, שישתמשו בהם ויהנו מהם. עברו ארבע שנים. הסתבר שהנסיון שלי אינו מיוחד במינו. איש אינו מעוניין בספרים היום: לא ספריות, לא אוניברסיטאות, לא חוקרים - אפילו מוזאונים קרוב לוודאי לא מעוניינים בהם. אולי ניתן יהיה להשתמש בספרים כחלק ממיצגי אומנות? אפשר להעמיסם זה על זה ולצבוע אותם באדום. אפשר לתלוש דפים ולתלות אותם על חוטי ניילון דקים שקופים. ניתן גם לצייר בכתוב בצבע, דמויות שונות, פרצופים, פרחים או פרפרים. שימוש חדשני בספרים מודפסים. פעם כמובן נמנענו מלעשות זאת, ומלבד זמנים מעטים מאוד בהיסטוריה המודרנית, שמרנו על ספרים כעל בבת העין. היו זמנים בהם נאלצו להשתמש בספרים כחומר הסקה, כה עז היה הקור. היו זמנים בהם שרפו ספרים, הדעת התבלעה לחלוטין, ומהם המשיכו לשרוף אנשים, כה רבה הייתה השנאה שפיעמה בלב פנימה. והיום, הספרים מונחים כחפץ חסר ערך, שלאיש אין בו ענין. האבק מכסם, ושיני הזמן מכרסמות בהם. הדפים מצהיבים וכתמים קטנים, חומים, מכסים את צדדיהם. ידידה טובה של המשפחה לקחה את כל ספרי בעלה המנוח, רשמה את שמו בכל אחד מהם ותרמה את הספרים כולם לאחת מאותן חנויות ״חסכון״ - חנות מוצרים משומשים למטרות צדקה אלו או אחרות, שם אני מחפש ומוצא ספרים בדולר, לפעמים בפחות, לפעמים בקצת יותר. אך דניאל לא רצתה לעשות זאת, וכך זכיתי אני בהזמנה לבוא ולבחור את הספרים שאני רוצה. ארבע שנים לקח להגיע ליום זה, אך זכיתי לפתוח קופסאות קרטון רבות, להתכסות בענני אבק, להאבק בגל הריח של יושן, עובש והזנחה (ספרים שפעם הוקפו באהבה והערכה רבה, גלמודים נמצאים, מונחים בקופסאות, מחכים לדרכם האחרונה), לגלות ספרים מוכרים (שני הכרכים של ״דדו״ או אותו ספר שירי הפלמ״ח בעל הכריכה הכתומה) כמו גם אוצרות שונים (הקוראן בעברית, ספר ערגה על ירושלים, סיפור על המוסד מפי אלו ששרתו שם פעם). שעות עברתי על הספרים אחד אחד, עד שאמרתי די! נמשיך בפעם אחרת! בינתיים זכיתי לשמוע סיפורים מפיה של דניאל ארם, דור שמיני בירושלים, על נסיעתה לבירות ללמוד שם את לימודי הדוקטורט במשפטים, על טיסותיה עם חיל האויר האמריקני לקהיר, מרוקו, מיאמי וניו-יורק, על ימי הבריטים והנציב העליון שהציל לא פעם כי אם פעמיים את בן משפחתה ממאסר, על פיתוח חומר נפץ במעבדות הכימיה של האוניברסיטה העברית ועוד ועוד. פלא שבין הספרים לבין הסיפורים מאנתי לעזוב, ואלמלא השבת הזדרזה להגיע, הייתי נשאר בחפץ לב?! מכל הספרים נטלתי אחד, באקראי, חלק שני (איני יודע איפה הראשון) של זלמן שזר. נאומים שנאם, מאמרים שכתב לפני תשעים ושמונים ושבעים שנה. גיליתי עולם ומלואו, על התקופה בין המלחמות, על יהדות ארה״ב באותה תקופה, על הטור השביעי של אלתרמן (אביו ביקש שיתנו לבנו הזדמנות לכתוב בעתון), על ערכי מה שהיום אנו מכנים ה״שמאל״ ועל סוציאליזם וקומוניזם, על יום ההולדת ה-70 של בן-גוריון וכן דברי פרידה מחבר שנפטר. לא הייתי מסוגל להניח את הספר. היסטוריה נכבדה יש לנו, והנה היא טמונה בספרים, תמונת אותם הימים, ספרים שעומדים להשליך, כחפץ שאין לו ערך יותר.

בארץ, עם הספר אוהב לקרוא. שפע חנויות ספרים - בעת שבמדינות מפותחות אחרות בעולם בקושי ניתן למצוא זן הולך ונכחד מסוג זה. בכל פינה מבצעים (״ארבעה במאה״ או ״1+1״), ממש כמו צעקות רוכלים בשוק. הנה אני מתפתה, וקונה עוד חופניים ספרים. ישנן חנויות ספרים משומשים, ואם מישהו משאיר ספרים מחוץ לבית, ערימה שהבעלים מקווים תמצא מקום אוהב, הספרים נעלמים במהירות, ולא על-ידי מנקי הרחוב. לאחרונה אפילו ייבאו את רעיון חנויות ה״חסכון״ מארה״ב: אנשים תורמים דברים משומשים לארגון צדקה, והארגון מוכר את הדברים במחירים ״מצחיקים״ (כאן ספר כריכה עבה בדולר, בארץ בעשרים שקלים), כך שכולם יוצאים נשכרים: התורמים מקבלים פטור ממס, הקונים יכולים לפעמים למצוא מציאות, ולארגון הכנסה נטו. ספרי תפילה ״פסולים״ או מתפוררים נהוג לקבור. בארץ, הייתי לוקח ספרים אלו ומשאירם במקום המיועד לכך בכניסה לבית הקברות העירוני. גם שם יש ערמות ערמות, יושבות להן בדד, נאפות בשמש הקופחת, איש אינו מתענין, לאיש לא אכפת. אך כאן, חברת קדישא מאוד לא שמחה כשהגיע אחד המתפללים עם שקיות עמוסות ספרים. ״קח אותם מפה״ הם ציוו בחוסר סבלנות, אלא שאחת השקיות נקרעה, הספרים התפזרו על המדרכה, וכבר לא נותרה להם ברירה אלא לקחת את הספרים. איני יודע כלפי מי הם עשו טובה זו. אולי לא היה להם נעים לראות את שם הקב״ה מתגלגל על המדרכה המלוכלכת בפתח הבניין שעליו מתנוססות המילים ״חברת קדישא.״ עסק יהיה להם שם למעלה, כך כנראה הרגישו, ומיד נרתעו ושינו את יחסם. דפים ברוח, כמשחק ילדים. לפחות שם עוד עשויים לרדוף אחר הדפים ותשמע צהלה של רגע, קריאות חדווה או אכזבה. אך יתרה מזאת, מה יעשה עם אותם ספרים עליהם גדלנו? ספרים, מוצר הולך ונעלם (אכן, לא בארץ!), והלב נצבט. קובר ספרים אני, ממאן לעשות זאת, נלחם עם עצמי. מושיט אני את ידי ומוציא אחד ועוד אחד, ועד מהרה מצטברים הם לערימה ענקית. אסור. חבל. הספרים הם כל מה שנשאר מדורות העבר, מההיסטוריה שאנו לא יודעים, מהיופי, הכיעור, האכזריות והאומץ שבבני אנוש. אך מי רוצה בם? ומה יהיה אחרי שגם אני לא אהיה פה? תם עידן הספרים.