את ט"ו באב, זה המכונה חג האהבה (טוב צריך להבדיל מיום ולנטיין -יום האהבה) החלטתי השנה לבלות עם רעייתי (זו שאנחנו חיים יחדיו כ-45 שנים) באירוע מיוחד שאורגן על-ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל במתחם בית הספר החקלאי במקווה ישראל. האמת היו לי קצת חששות מראש. מה לבית ספר חקלאי הסמוך לחולון ולחג האהבה?

מהר מאוד הסתבר לי שטעיתי. עם מקווה ישראל יש לי זיכרון ילדות עמום. זכור לי כי פעם, כשהייתי בכיתה א או ב בבית הספר תל נורדאו בתל אביב, יצאנו לטיול שנתי (הראשון במסגרת בית ספרית) למקווה ישראל. אז עוד לא סגרו את הכניסה הכל כך יפה וכל כך מרגשת לאתר. טרם נחסם השער בו פגש הרצל את הנסיך וילהלם הגרמני שבא לבקר בארץ ומרכיב חשוב בביקור במקווה היה המעבר דרך שדרת העצים היפהפייה. עכשיו השער נעול וחסום. הכניסה הועברה לרחובות חולון. רק מי שמתאמץ להציץ לצידי הדרך ובעל יכולת לקרוא שלט קטן במהירות של 90 קמ"ש על הכביש הראשי יכול להתרשם וליהנות מהכניסה ההיסטורית למקווה ישראל וחבל. יש, כנראה, דברים שהקדמה - הכביש שהורחב והפך לעורק תנועה מרכזי מחייב. הערב התחיל בסיור מודרך ברחבי המתחם בהדרכתה של אביבה שורץ הידענית הססגונית. כבר במבט ראשון אפשר היה להבחין באהבתה הגדולה של מנהלת האתר למקום (טוב, מדובר בחג אהבה). קודם כל למדנו על מקורו של שמו המקורי של מה שמכונה היום, כובע טמבל, ולמעשה הוא "כובע מקוואי". כל מבנה ומבנה זכה להתייחסות אישית ולסיפור רקע מרגש מפיה של אביבה. כך למשל אל מול המבנה מגורים של מנהל המקום זכינו לשמוע על סיפור אהבה שהסתיים במפח נפש בין בתו המנהל אליהו קראוזה לבין אחד התלמידים שהפך למורה. גם הכניסה ליקב העתיק - ראשון היקבים בארץ ישראל-חפן בקרבו ספור מעניין לצידה של כוסית יין טוב. הסיור נמשך ונמשך. טעימות של מורשת ושל היסטוריה המחדירות במטייל קיתונות של אהבה למקום, למורשת ולהיסטוריה של עמנו בעת החדשה. המבנים העתיקים והספורים שמאחוריהם משרים סוג של אוירה רומנטית-לפחות אצלי. כך נמשך לו סיור "טעימות המורשת" עד שהגענו לגן עצי פיקוס מרהיבים. העצים, עצי ענק, רחבים עם גזעים מרהיבי עין. הגן עצמו הואר בתאורה מיוחדת (אפילו כוס תה עם מרווה זכינו לקבל) וכך מצאנו עצמנו ישובים ומקשיבים למספר ספורים מרתק, שוקה דינור שמו. הספורים זוכים ללוי מוסיקלי צמוד ומרטיט נפש של נגנית חליל הצד, אנה גברילוב, מקבוץ יזרעאל. סיפורי אהבה. לא רק אהבה בין בני אדם. סיפוריי אהבה למקום. לארץ. לרעיון. לנושא. לחזון. סיפוריו של שוקה אינם ספורים בעלמא. לא סתם סיפורי מעשיות אלא עם תובנות מעניינות. סוג של לקח לחיים. קולות הצחוק של הקהל וקריאות ההתפעלות "ואוו" מהסוף הלא צפוי מעידות עד כמה הוא נהנה. גם על המספר רואים שהוא נהנה. הערב נמשך ונמשך. לא הרגשנו שהזמן חלף. מהעניין לא חשנו בעקיצות יתושים, ברחשים ושאר מעופפים מעצבנים. אולי היו כאלו ואולי גם הם עצרו במעופם וברצונם לעקוץ והאזינו לשוקה. אולי גם לא רצו לפגום באווירה הכול כך מיוחדת. כמו כול דבר טוב גם הערב במקווה הסתיים. לצדנו באירוע היו מי שלמדו איתי בבית הספר היסודי והתיכון. כרגיל אחרי אירועים כאלו כנפגשים אחרי זמן רב מחליטים ללכת לשתות משהו. לאכול משהו. נזכרתי כי לפני כחודשיים הייתי בחולון בפארק פרס. קבוצה קטנה של חברים נפגשה עם שמעון פרס . כולנו אורחי ראש עירית חולון, מוטי ששון. זה לקח אותנו למתחם בילוי חדש שנבנה בצמוד לפארק. מאגר מים קטן עם גונדולות. מתחם חנויות ובתי קפה. נשאר בי טעם טוב מ"סילו". קפה-מסעדה במקום. לא רק האוכל אלא בעיקר הנוף והאווירה. החלטתי לקחת את החבורה שנהנתה במקווה ישראל לאותו מתחם. "הי, זה ממש אירופה" קראו בהתפעלות. " לא אין זו אירופה" השיבותי "זו חולון של מוטי ששון ואנשיו". וכך, הרבה אחרי חצות הליל, נפרדנו מהחברות ומהחברים אחרי ערב קסום של אהבה. להתראות בשנה הבאה.