כבוד השגריר ורעייתו

בגיל 26 לאחר סינון מועמדים ומבחני התאמה נבחר מנור לשליחותו הראשונה בחו"ל למדינת 'קשת שירות' ציילון (סרילנקה כיום) בדרג מזכיר שני. מנור שעד לאותה תקופה נשא את שם המשפחה לינק (מבית אבא) מחליט לעברת את שמו. הוא מאמץ את השם מנור. "הסבירו ונימקו במשרד החוץ שמן הראוי שנציג דיפלומטי המייצג את מדינת ישראל במדינות השונות ובפורומים בינלאומיים ישא שם עברי. בהחלט היה מקובל עלינו. השם מנור נבחר: א.זה שם עברי ב.קצר ונוח לקליטה והיגוי ג.בעל צליל יפה". שליחות לעולם לא תהיה מושלמת ומוצלחת אם העזר כנגדו של השליח לא תבין ותפנים שהיא חלק ממכלול ההצלחה. נעמי: "אני מלכתחילה תמכתי בעוזי ופרגנתי לו. ידעתי שאני הולכת להקריב מעצמי בדרך המקצועית שהוא בחר. השנה 1969. לא ידענו כלום על ציילון, פרט לכך שזו מדינה טרופית, אי-הנמצא בסמוך ליבשת ההודית. הייתי כבר בהריון ראשון. היו במשרד החוץ מספר תיקים של שליחים קודמים ומהם למדתי על המקום ובמה יש להצטייד על-מנת שיתאפשרו לנו חיים הכי דומים, ובתקווה שיהיו גם נוחים כפי שהורגלנו בארץ". לאחר תקופה קצרה של חפיפה עם קודמו מתחיל מנור בשליחותו. הסגל הדיפלומטי הישראלי מונה שתי משפחות בלבד. למעשה מנור משמש כסגן ראש הנציגות, בקולומבו הבירה, שאינו בדרג שגריר. דירתם נמצאת בסמוך למשכן הנציגות ונעמי משמשת במשרה חלקית. הזוג מנסה לבנות את עצמו חברתית בארץ זרה עם חוסר שפה ומנטליות לא מוכרת. מנור: "באותה עת היינו חמש משפחות ישראליות והיו עוד כמה יהודים. חיי החברה שלנו התנהלו במסגרת חברי הסגל הדיפלומטי של הנציגויות השונות. היינו מעורים עם הזרים כי זה היה חלק חשוב בתפקיד. בחגי ישראל היינו מכנסים את המשפחות היהודיות וחוגגים ביחד". לאחר זמן יולדת נעמי את אריאל, בנה הבכור. את הברית ערך מוהל שהגיע במיוחד מקוצ'ין שבהודו. עליה להתמודד בגידול התינוק כשאין מי שיגבה או ינחה אותה כאם צעירה. נעמי: "הלידה הייתה טראומטית. בית חולים של עולם שלישי. התינוק נולד פג ואפילו אינקובאטור לא היה בנמצא. אריאל שכב במשך שבועיים ללא תנועה במיטתו עד אשר התאפשרה הזזתו". לא היה מוסד כדוגמת "טיפת חלב" בארץ, ונעמי נעזרת בספרות מקצועית שהביאה איתה, והכוונה לספרים של ד"ר בנג'מין ספוק וד"ר פנחס שֶרֶשֶבסקי שכונו בזמנו כ"מורה הנבוכים של כל הורה". את המזון לתינוק כמו אבקת חלב וצנצנות גרבר נעמי דואגת שיישלחו מהונג קונג. "כשאני מספרת לכלות שלי על לידתי הראשונה הן לא מבינות על מה אני מדברת וכיצד התמודדתי עם כל הקשיים".

לאחר מספר חודשים בקולומבו נכנסת נעמי להריון שני. היא עסוקה בגידול בנה בכורה ונוחתת עליהם גזירה בלתי צפויה. הם מגורשים מציילון. מנור: "ציילון מחליטה לנתק את יחסיה עם ישראל בגלל סיבות פוליטיות. מנהיגת האופוזיציה, סירימבו בנדרנייקה הצהירה כי אם תיבחר לראשות הממשלה, היא תנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. ואכן, בבחירות שהיו במאי 1970, היא נבחרה וקיבלנו הוראה לעזוב את המדינה. למזלנו הגירוש לא היה מידי וקיבלנו זמן להתארגן, וביולי הועברנו לנציגות בסיאול בקוריאה הדרומית". הזוג הצעיר שלא מכבר הפכו להורים ומצפים לילד נוסף נאלצים לאחר שנה וחצי בלבד בארץ זרה לארוז שוב את ביתם למדינה זרה אחרת. נעמי: "זה לא קל לחיות על מזוודות. זה קשה מאד. אבל לומדים לחיות עם זה. אולי אני טיפוס שמסתגל מהר ומתאימה את עצמי למצבים בלתי שגרתיים. הגירוש מציילון נחת עלינו בתקופה ממש לא נוחה מבחינתנו. הייתי במצב בריאותי מאוד ירוד. כשהגעתי לביקור בארץ לאחר שהוצבנו בקוריאה הדרומית אימא שלי נבהלה כשראתה אותי".

הזוג מנור עוזב את קולמבו, נוחת נחיתת ביניים בהונג קונג ומשם ישירות לסיאול. למזלם, קוריאה הדרומית חרף נחיתותה בהשוואה למדינות מפותחות, עלתה במספר רמות מעל ציילון. הנציגות בסיאול כבר מנתה יותר משפחות ישראליות. מספר אנשי העסקים הישראלים שהתגוררו בסיאול היה גדול והדבר שהיה משמעותי הוא קהילת החיילים האמריקנים ומשפחותיהם ששרתו בקוריאה הדרומית. נעמי: "קוריאה הדרומית הייתה אז דיקטטורה פיאודלית. החיים של התושבים היו קשים אך לנו כשליחים הייתה רווחה ותנאים טובים. ניצלנו את המתקנים והאמצעים של המחנה הצבאי האמריקני שם שימשתי כמורה ב Sunday school- לילדי החיילים היהודים" (לימודי עברית ביום ראשון). בסיאול מנור משמש כסגן השגריר, עדין בדרג מזכיר שני, וחורש את המדינה על-מנת לשווק את ישראל בקהילות הרבות של קוריאה הדרומית. "בקוריאה הדרומית היו לי שפע הרצאות והשתדלתי בעיקר לכסות את האוניברסיטאות. עשיתי הסברה למען המדינה גם בפורומים אחרים כגון: הקהילות הנוצריות בקוריאה ובעיקר אצל קהילות הנוצרים שהמקומות הנקשרים לישו בארץ, הם מאוד משמעותיים עבורם, פגישות עם פרופסורים, עם אנשי עסקים וכלכלה, עם חברי פרלמנט ועוד. פעילותו של השליח נמדדת לאורך זמן. אתה יוצר תשתית של אהדה. אם המדיניות של קוריאה הדרומית הייתה חיובית כלפי ישראל זה בעקבות המאסה של פעילות ההסברה של השליחים. שום דבר לא קורה מפגישה אחת או שתיים. זה תהליך מתמשך שבא לידי הבשלה עם הזמן". מלחמת יום כיפור (אוקטובר 1973) מוצאת את משפחת מנור בסיאול. נעמי: "הייתה תחושה קשה מאד. הקשר עם המשפחות היה מקוטע. לא היו אמצעי תקשרת טכנולוגים כמו היום". בשנת 1974 לאחר 4 שנות שירות בסיאול חוזרת משפחת מנור ארצה, שכבר מונה 4 נפשות. בן נוסף, יוחאי, נולד בסיאול ומצטרף למשפחה. נעמי: "בננו השני נולד בבית חולים אמריקני שזו הייתה חוויה לגמרי אחרת בהשוואה ללידת בננו הראשון בקולומבו".

עם חזרתם לירושלים מנור מוצב באגף הארגונים הבינלאומיים שאחראי להייצוג הישראלי בארגון האומות המאוחדות ובעיקר בעצרת הכללית ובמועצת הביטחון. מנור אוהב את העבודה ומייצג בכבוד ובמקצועיות את ישראל בועידות המתקיימות ברחבי העולם. חמש שנים עוברות והמשפחה שוב על מזוודות. מתפנה תפקיד מזכיר ראשון בז'נבה, שוויץ, והשגריר שהיה בעבר מנהלו של מנור מבקש אותו לצידו. נעמי: "שליחות זו הייתה הדובדבן שבקצפת. לז'נבה אנו יוצאים כבר משפחה של חמש נפשות. נולד לנו בן שלישי בירושלים, צבר, ושמו בישראל דוידי. בז'נבה לימדתי עברית בקהילה הרפורמית ובבית ספר יהודי נוסף. החיים בז'נבה היו באמת קלים בהשוואה למדינות הקודמות באסיה".

חולפות ארבע שנים בז'נבה, ומשפחת מנור המורחבת לא זוכה לפרק זמן כל שהוא של צינון במדינת האם, ישראל. השנה 1982 הם שוב על מזוודות וטסים ישירות לניו-יורק. מנור מתמנה לנספח העיתונות בקונסוליה. מנור: "התפקיד מקשר אותי לכל אמצעי התקשרת, ואני יוצר קשרים עם כלי המסרים הנחשבים בניו-יורק ומעביר להם בקביעות הודעות המשרתות את מדיניות ישראל".

מנור עושה את עבודתו נאמנה בתפקידיו השונים, ונעמי כאמור משמשת כעזר כנגדו אך מה קורה לילדים בגיל הרך והמתבגר עם כל "הנדידות" של הוריהם? שאלה טובה. במשרד החוץ ידועים מקרים של בני שליחים בגיל העשרה שנפגעו מנטאלית באופן קשה עקב המעברים הדחופים ממדינה למדינה ולא יכלו למצוא את מקומם כל פעם מחדש. נעמי: "בתחילה חשבתי שבנינו עוברים משברים כל פעם כשהחלפנו יעדים בשליחויות של עוזי. הבנים שלנו טוענים שרק הפיקו תועלת במעברים בין המדינות. למעשה שלושת הבנים החלו את בית הספר היסודי בארץ. את הבגרויות עשו בארץ. ובזמן ששרתו בצבא מקום מגורינו היה בארץ. בדיעבד מסתבר שהם מאוד נהנו מהשהיה במדינות השונות". מתחקירים בנושא השפעת רילוקיישן על בני השליחים בגילאים הרכים עולה כי היא חיובית. הילדים מקבלים חינוך שונה מזה המחוספס בארץ. הם יותר חברותיים, יותר מנומסים יותר סבלניים לאחר, ומעושרים בשפות זרות.

בשנת 1984, לאחר שנתיים בניו-יורק המשפחה חוזרת ארצה לפרק זמן ממושך. שבע שנים. מנור חוזר לעבוד באגף הארגונים הבינלאומיים כמנהל, ושני הבנים הגדולים בינתיים מסיימים את שירותם בצה"ל. מנור שהחל את מסלול קידומו במשרד החוץ כ'טירון', כבר מספיק ותיק ומנוסה להתמודד על שיא הקידום המקצועי האפשרי והוא משרת שגריר. השנה 1991 ומנור זוכה במינוי הנכסף כשגריר ישראל בתאילנד. ההבנה שלו במנטאליות של מזרח אסיה והניסיון הרב שהוא רכש בשליחויותיו בציילן ובקוריאה הדרומית היו לדבריו נקודות זכות למינויו. מנור: "שמחתי למינוי. המדינה עניינה אותי והתאהבתי בה עוד קודם להצבתי בה. תמיד אמרתי שאם אמונה אי-פעם לשגריר - זו המדינה שהייתי רוצה לשרת בה". מנור מגיש את כתב אמנתו למלך ומעמדו מששדרג פלאים לעומת תפקידיו הקודמים. הוא משמש כדמות הדיפלומטית הבכירה ביותר. האחריות עליו כבדה. הוא גם יעד של ארגוני טרור הרואים בו סמל של מדינת ישראל. במרץ 1994 התגלתה משאית תופת בסמוך לבנין השגרירות הישראלית שבנס לא התפוצצה.

הזוג מנור הוא שומר מסורת. הם מקפידים על אוכל כשר ושמירה על מנהגי הדת. לא פעם נתקל מנור בעת שליחויותיו באי נעימויות מביכות מול המארחים אך תמיד ידע לצאת מהאירועים בשלום. מנור: "באחת הארוחות הרשמיות בתאילנד הוגשו מאכלי ים. על-מנת שלא להעליב את המארחים אכלתי את הירקות שנלוו למנה, ואת מאכלי הים הרחקתי לקצה הצלחת. אחת מנשות השגרירים באותו אירוע הבחינה כי לא אכלתי את מאכלי הים ושאלה אותי ברצינות: 'גם לך יש אלרגיה ממאכלי ים?' הסברתי לה כי מאכלי ים אסורים על-פי הדת שלי. זה נתן לי פתח לשיחה אודות מנהגי הדת היהודים". אירוע נוסף היה בעת פגישת ההיכרות של מנור עם הפטריארך העליון התאילנדי (מקביל לתפקיד הרב הראשי בישראל). מנור: "הגעתי לביתו של האיש, ונאמר לי על-ידי מזכירו להמתין תוך כדי הסבר כיצד תתנהל הפגישה. התחוור לי כי הישיבה היא על הרצפה ועם כניסת הפטריארך העליון יש להשתחוות אפים ארצה. הבהרתי למזכיר כי על-פי הדת שלי אנו לא משתחווים לבני אנוש אלא רק לאלוהים. המזכיר נבוך ושאל לעצתי מה לעשות. הסברתי לו כי הבאתי שי מישראל לפטריארך העליון הבודהיסטי ומה שהוא יחליט יהיה מקובל עלי. המזכיר שב והודיע שהפטריארך העליון יקבל אותי כשאני ישוב על כסא ללא הצורך להשתחוות אפים ארצה. הייתה שיחה מאוד ידידותית ובסיומה הגשתי לו אלבום תמונות על ירושלים. כשליוה אותי המזכיר החוצה שאל אם הפטריארך העליון יכול לברך אותי, והשבתי כי אעריך זאת מאד, ואכן קיבלתי ברכה ממנו להצלחתי בתפקיד בתאילנד".

אחת מתרומותיו הרבות והמשמעותיות של מנור בתאילנד למען המדינה הייתה פתיחת קו אל על בין תל אביב לבנגקוק. כידוע, הסכמי תעופה נחתמים בין מדינות (ולא בין חברות התעופה בינן לבין עצמן כפי שנהוג לחשוב). הוא עמל קשות עד אשר נחתם ההסכם. מנור: "לא היה קל. אכלנו חצץ. יום ולילה במשך תקופה ארוכה כל כולי הייתי בעניין הזה. הממשל בתאילנד התנגד לפתיחת הקו. פעלתי מול ראש הממשלה שלהם ועם כל הפקידות הבכירה. הם חששו כי אל על תהווה יעד לטרוריסטים". בשעה טובה נחתם ההסכם בדצמבר 1994 בחג החנוכה כאשר מנכ"ל אל על רפי הרלב ז"ל הגיע לטכס החתימה שהתקיים בבית משפחת השגריר, והתכבד בהדלקת נר. נעמי כאשת שגריר מהווה דמות ייצוגית בפני עצמה כאשר היא מתארחת בחוגי נשות שגרירים, מעבירה הרצאות תדמית מהפן הנשי אודות המדינה, מתלווה למנור בסיוריו ולוחצת עשרות ידיים עם חיוך מחייב שלא מש מפניה. מארחת בביתה דיפלומטים ואנשי ממשל ואף נזקף לזכותה כי בעזרת קשריה האישיים היא זו שדאגה לחתימת הסכם מלון הלינה לצוותי אל על עם פתיחת הקו לבנגקוק.

בשנת 1995 שבה המשפחה לארץ בתום ההצבה בתאילנד, אך בכך לא תמו שליחויותיו של מנור. בין שנים 2004-2000 שבה המשפחה לסיאול, בקוריאה הדרומית, והפעם מנור בדרג שגריר ולא מזכיר שני כפי שהיה בשליחותו הראשונה. מנור: "ההבדל עצום. בשליחותינו הראשונה המדינה הייתה מתפתחת, נחשלת וענייה. הפעם אנו מגיעים לאחת מתוך 11 מדינות המובילות בעולם. כלכלה אדירה ורמת חיים שאין להשוואתה לפעם הקודמת". בשליחות זו נזקפת לזכותו של מנור חתימת הסכם בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת הרפובליקה של קוריאה במגמה לפתח את קשרי הידידות הקיימים בין שתי המדינות, ולהדק את שיתוף הפעולה ביניהן בתחום ההובלה הימית.

עם שובם ארצה מהשליחות בסיאול, עושה מנור מספר תפקידי שגריר מחליף לפרקי זמן קצרים בהונגקוק ובגואטמלה, ובשנת 2009 הוא פורש לגמלאות. את זמנו מעביר מנור בעיסוק עם נכדיו, בהתנדבות בביטוח הלאומי בכפר סבא וכמורה מתנדב לתלמידי חטיבה, הנזקקים לסיוע בלימודיהם. מדי תקופה הוא ונעמי יוצאים למסעות שייט בספינות הגדולות המשמשות כבתי מלון צפים. מנור אינו מצטער לרגע על הדרך המקצועית בה הוא בחר. מנור: "למרות הקשיים הרבים שהיו מנת חלקנו, משרד החוץ עבורי ועבור משפחתי היה עולם ומלואו תרתי משמע".