ע. הלל נמנה עם חבורת צעירים, שהתלקטה בשנות הארבעים סביב חוברות "ילקוט הרעים". שלמה טנאי שניהל עם ע. הלל שיחות נפש בשדות קיבוץ משמר העמק, היה עד לצעדים שחיפשו השניים כיצד יחדרו עם שירתם החדשה לחבורות שקמו אז כנגד שירת שלונסקי-אלתרמן שהצטיירה כמבוגרת, וכמי שלא אמורה לשאת את המרד כנגד הבריטים והמלחמה הצפויה כנגד הערבים. טנאי (בתמיכת שלונסקי) דאג ששירי ע. הלל יפורסמו בילקוט בגיליון הרביעי והאחרון בשנת 1946.
שירתו נתייחדה מתחילתה בצמידותה להוויה הארצישראלית, המתגלה כמערכת של מראות, וניתן בה ביטוי עז להוויה הפלמ"חית ולמלחמת השחרור. המראות הם הגורם המכונן של שירה זו, ובהם תלויים ערכיה הפואטיים והתמאטיים; ולכן מעיקרה, זו שירה ארצישראלית מובהקת. בתהליך התפתחותה חל בה, לכאורה, מפנה חד - מהבעה עכשווית, צמודה אל מקום וזמן, אל הבעה ארכאית וארכיטיפית. למעשה, אין זו מהפיכה פואטית אלא התפתחות פנימית, עקבית, של הנחות יסוד ראשוניות, הגלומות במערכת המראות ; שירת הלל, בכל שלביה, מצייתת להגיון הפנימי שלה עצמה.
בראיון על תפיסתו הפנתאיסטית השיב הלל: "אין לי תפיסת אלוהות במובן הפילוסופי. נולדתי בקיבוץ של כופרים. תפיסתי היא פנתאיסטית מבחינת החוויה הרליגיוזית. החוויה הקיומית-אלוהית היא חוויה רליגיוזית. אני חש התפעמות מתמדת עצומה, אף כי הצל הגדול במרחק תמיד קיים; אני מברך יום יום; האלוהות בשבילי אינה מהות כוללת, היא מצויה בכל דבר ומקום, בעץ, בים, בהרים, באנשים, בשנים ובילדים. ההתפעמות מן החיים אינה נחלת נעורי, היא הולכת ונמשכת לתימהוני הרב עד היום הזה; יש בי איזה התפעלות או אולי מוטב לומר השתוממות לנוכח כל החי והקיים, לנוכח כל היופי ולאו-דווקא יפי הטבע". שיריו הוגדרו כאמירה ללא רסן, נשימה מלוא הראות וכקריאה חברמנית מעל מכונית משא (הנעה מתל אביב לחיפה), איזה סוג של "אהלן" גדול וצוהל, אבל פיוטי ומופלא.