הנעשה בצה"ל ועל-ידי צה"ל - התרבות הצבאית והדוקטרינה הצבאית - היו מאז ומתמיד עניין לשיח ציבורי ולפולמוס פוליטי. סדר יומן של קבוצות, סקטורים, תנועות חברתיות ובוודאי מפלגות - מוקדש לעיצוב מדיניות הביטחון מרמת המקרו ועד רמת המיקרו. סוגיות רבות - החל מהלגיטימציה להפצצת הכור הגרעיני באירן וכלה בעיצוב הוראות הפתיחה באש - הופכות לחלק מהשיח הציבורי. בעבר הוכח כי אין מדובר רק בשיח "תגובתי" לסוגיות שעל סדר היום, אלא בניסיון קונקרטי מצד סוכנים אזרחיים להוביל לעיצוב וליישום ההתנהגות הצה"לית.
אסמן ארבע רמות של השפעה על התנהלותו, התנהגותו ומדיניותו של הצבא, המתקיימות על-ידי סוכנים אזרחיים המצויים מחוצה לו:
- השפעה פרלמנטארית, קרי - השפעה נורמטיבית (מבחינת תפיסת הפרדת הרשויות) המתקיימת על-ידי מפלגות הפועלות פרלמנטארית לפיקוח על הצבא ולהשפעה על מדיניותו ותרבותו.
- השפעה מתוך החברה האזרחית, קרי - על-ידי תנועות חברתיות, תנועות מחאה או ארגונים בלתי ממשלתיים המקדישים את משאביהם להשפעה על מדיניות הביטחון. זאת באמצעות עיצוב דעת קהל ובאמצעותה השפעה על מדיניות הממשלה בהקשר הצבאי. האפקטיביות של רבים מאותם גופי חברה אזרחית היא הודות לכך שהם מונהגים על-ידי בכירים לשעבר בזירה הצבאית וזוכים לאמינות ציבורית הודות למעמדם זה.
- השפעה ישירה על הצבא על-ידי ארגונים שחלקם חוץ-צבאיים וחלקם פנים-צבאיים. אלו הארגונים הממחישים באופן מובהק את התלות של הארגון הצבאי בקהילות חברתיות-אזרחיות, שכן ראשיהם הנם מעצבי דעת קהל אזרחיים אך בין חבריהם חיילים בשירות חובה או מילואים העשויים להעדיף את נאמנותם האזרחית, לסמכות חוץ צבאית, על פני נאמנותם הצבאית לסמכות המפקד ולהיררכית הפיקוד. בהקשר הישראלי - עיקר היישום של דפוס זה ננקט על-ידי תנועות שהטיפו לסרבנות סלקטיבית לשירות ביהודה ושומרון: ביחס לסוגיה זו הם העדיפו ליישם את נאמנותם לזהות חוץ-צבאית אידיאולוגית מאשר לזהות צבאית-פיקודית.
- השפעה על ההתנהלות וקבלת ההחלטות הפנים צבאית: להטמעת קודים התנהגותיים, אילוצים, ערכים וסדרי עדיפויות המתקיימים על-ידי מה שמכונה 'הלא מודע הצבאי' (Military unconscious). הכוונה הטמעת נטיות שהופכות, מבחינת המפקדים הצבאיים, לחלק בלתי נפרד משיקוליהם.
אמחיש את דבריי באמצעות דוגמאות שתתארנה את העידן שבו צה"ל, ובעיקר הפיקוד הבינוני-גבוה של יחידותיו הלוחמות, נתפס כארגון השזור בקהילות השמאל הציוני הישראלי. תופעה שנשתמרה בערך עד לאמצע שנות התשעים של האלף הקודם.
ברמה המפלגתית - רבים מראשיה של מפלגת העבודה שהיוותה עבור השמאל הישראלי את המפלגה המועמדת לשמש כמפלגת שלטון, היו בכירי צבא בדימוס, אלופים שאך השתחררו משירותם הצבאי והעדיפו להצטרף להנהגתה. בשל כך הייתה לשמאל הציוני, דרך קבע, נחלה מרכזית בשיח הביטחון בהקשרו הפרלמנטארי, ועתודה פוליטית להנהגת המדינה שנתפסה כלגיטימית בשל מעמדה הצבאי הבכיר.
ברמה החברה האזרחית - די אם אזכיר ארגון כמו "המועצה לשלום ולביטחון" - עמותה של בכירי מערכת הביטחון ובעיקר אלופים ותתי אלופים במילואים, המזוהה עם השמאל הישראלי, ששימשה מאז הקמתה, בשנת 1988, גוף שנועד להשפיע על דעת הקהל (ובאמצעותו על מקבלי ההחלטות) לאמץ המלצות מדיניות, רובן ככולן מזוהות עם אלו שגובשו או אומצו בשלב זה או אחר במפלגת העבודה ובשמאל הישראלי. בין הקמפיינים השונים שהמועצה קידמה היה התמיכה בהסכמי אוסלו, התמיכה בנסיגה מדרום לבנון, תמיכה בתוכנית ההינתקות מעזה, קידום בניית גדר ההפרדה, הוצאתן לפועל של עסקות השבויים, ובמיוחד זו להשבת
גלעד שליט, למרות מה שנתפס ציבורית, כמחיר יקר של שחרור מחבלים. התנועה אף הביעה עמדה "ביטחונית-מקצועית" כאשר בבחירות 1999 פרסמה מודעות שקראו למצביעים שלא לבחור בבנימין נתניהו לראשות הממשלה.
כאמור - עצמתה של העמותה הייתה הודות למעמד מנהיגיה שנתפסו סמכויות בתחום הביטחון, מי שאך לפני שנים היו חלק מההנהגה הביטחונית בישראל, ועל כן סומנו כמקצועיים וכא-פוליטיים.
השפעת הארגונים החוץ\פנים צבאיים – כבר הזכרתי את הארגונים שתמכו בסרבנות סלקטיבית, הן זו שננקטה ביחס לשירות בלבנון במהלך מבצע שלום הגליל או בעת השירות בדרום לבנון, אך בעיקר זו שננקטה ביחס לשירות ביהודה ושומרון. תנועות התמיכה בסרבנות, חלק מקהילת "שיח זכויות האזרח", עודדו בפועל והעניקו רוח גבית לתהליכי אי-גיוס לצבא משיקולים אידיאולוגיים, או ליישומה של סרבנות סלקטיבית על-ידי משרתים. ציבורית - קבוצות אלו העבירו מסר לראשי הצבא כי ביכולתן להניע חיילים (בחובה ובמילואים) מלציית ולכבד את הוראותיו. זאת באמצעות שלל "פאניקות מוסריות" שיזמו בדמות "מכתבי סרבנות" שבהן הובעה הסתייגות ממדיניות קונקרטית (מדיניות הסיכולים הממוקדים למשל) או הסתייגות ממצב פוליטי (פתרון העימות הישראלי-פלשתיני באמצעים צבאיים ולא מדיניים). עצומות הבהירו כי הסתייגויות אלו עשויות להפוך מתורגמות לסרבנות ציבורית של רבים ולשלילת לגיטימציה ממדיניות הצבא. קרי, פעולה רציונאלית-פוליטית להשפעה על המדיניות הצבאית באמצעות מה שכיניתי "סחיטת הצבא" ("Blackmailing the Army") . קבוצות אלו, באמצעות שלל פרקטיקות תרבותיות, סימנו את אופציית הסרבנות או "השתמטות" כחלק לגיטימי מארגז הכלים של השמאל הישראלי בבקשו להשפיע על מדיניות הביטחון מחוץ לפרלמנט. במקביל ניתן להזכיר בהקשר זה התארגנויות של הורים לחיילים ולחללים, שבניסיונם למזער שכול עתידי של חיילים הקימו תנועות חברתיות שביקשו לקחת חלק בעיצוב מדיניות הביטחון. החל ממה שזכור מתקופת מבצע של"ג כ-"משפחת הבופור" שפעלה להפסקת הלחימה בלבנון, ועד תנועת "ארבע אימהות" שפעלה להסגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון (2000).
תנועות אלו זכו לאפקטיביות רבה (קרי - להיענות הצבא לתביעתן) בשל הצלחתן לשדר למקבלי ההחלטות כי הן מייצגות רבים מן המשרתים בצבא, ובכוחן לשלול את הלגיטימציה לפעילות המבצעית השוטפת. נסיגות, שינוי מדיניות הוראות הפתיחה באש, והפיכתה של הדוקטרינה הצבאית קרובה יותר למה שמכונה "פוסט-הרואיות" – כל אלו בוצעו, בין השאר, על-מנת "להתיידד" עם הקהילות שתנועות אלו השתייכו אליהן ולשכנע את ראשיהן לעודד את בניהם להמשיך ולהשתייך למגרש הצבאי.
הרמה הרביעית מתמקדת בעיקר בכך שהכרעות מפקדים הולמות שיח חברתי-ציבורי, ובמיוחד את מה שמסומן בו כגבולות הלגיטימציה של הפעילות המבצעית. עדות חלוצית לתופעות אלו עלתה במחקרי עם רוני מש בדבר הימנעותם של מפקדי גדודים במילואים לגלות אקטיביזם בכל הקשור למעורבותם באזורי עימות, בשל החשש מפגיעה ב"בלתי מעורבים", מה שעלול להוביל מבחינתם ל-"הסתבכות" משפטית. באופן דומה נמצא כי הרגישות מחללים נהפכה, במלחמת לבנון השנייה, לאילוץ, שלא לומר לערך, שעיצב אף את התנהגותם של המפקדים בכל הדרגות, ובדומה - החשש מחטיפת חיילים ומקומו בהחלטות מפקדי השדה במבצע צוק-איתן. כל זאת כמובן בהשפעה, ספק מודעת, של שיח ציבורי-אזרחי שהפך לשיח פנים צבאי.
יש לציין כי הפעילות בכל רמה ורמה אינה עומדת לכשעצמה. עוצמתם של סוכנים, חוץ או פנים צבאיים, היא הודות לפעילות משולבת בכלל הרמות. כך מורכבת "קהילת ביטחון" הפועלת לעיצוב דעת קהל, מדיניות ביטחון ודוקטרינה צבאית, ובמקביל מתפקדת כקהילה שעמיתיה לוקחים חלק בפעיל בשיח הציבורי ביחס לצבא בכל הקשור לעיצוב אתיקה צבאית, תרבות ארגונית, מגדרית ועוד.
התקופה בה שלל הקבוצות הללו, ומדובר ברשימה חלקית של סוכנים ושל הישגים, הייתה אפקטיבית, בכל הקשור למסוגלותם של סוכנים המזוהים עם השמאל הישראלי להשפיע על הנעשה בתוך הזירה הצבאית, הייתה התקופה בה הצבא סומן ככזה ששזור ברשתות חברתיות של השמאל הישראלי. באותה עת המדינה לא הונהגה, ברוב הזמן, על-ידי ממשלות שמאל, אך שחקנים אלו ניצלו את העובדה כי הצבא מתבסס על מפקדים\לוחמים המשתייכים לקהילותיהן, על-מנת לקדם יעדים ומדיניות - עיצוב מדיניות שלא באמצעות פתק הבוחר.