מבנה הכוח

במסמך אסטרטגיית צה"ל נכתב: "בנין היכולות ייעשה תוך יצירה או שימור של מסה קריטית. מלבד החשיבות שבהשגת היתרון האיכותי והטכנולוגי, יש חשיבות רבה לכמות האמצעים הניתנים להפעלה. הכמות משפיעה על האיכות ועל הגמישות בהפעלה. המסה בצד הגמישות, היא דרך התמודדות עם אי-הוודאות לגבי אתגרי העתיד בשדה הקרב, תוך מיעוט בהצטיידות יכולות ייחודיות." לפסקה זו משמעות רבה. ראוי לאמצה כלשונה. העיקרון אליו היא מכוונת נראה פשוט ומוכר, אך במשמעויותיו המעשיות הוא רחוק מלהיות מובן מאליו. הוא מדגיש כמובן את הדילמה בין כמות לבין איכות בתופעת הפעלת הכוח הצבאי ומניח לפתחנו מתח מתמיד, המתחדש בכל הקשר טקטי ומערכתי, ותובע ממפקדי צבא, בוני ומפעילי הכוח, יצירה עדכנית של נקודת שיווי המשקל. בפלוגות הלילה חקק אורד וינגייט בתודעת דור המפקדים מייסדי צה"ל, (יצחק שדה, משה דיין, יגאל אלון) את המופת של גדעון ושלוש מאות אנשיו במלחמה נגד מדיין בעמק חרוד. הלקח כפשוטו, נתפס כפתרון חד-משמעי בדילמה בין כמות לבין איכות העדפה עקרונית להפעלה המבוססת על כוח מחץ קטן של נבחרים. אלא שראוי לקרוא סיפור זה מחדש. במיון הראשון בהיענות לציווי: "רב העם אשר אתך... ועתה קרא נא באזני העם לאמור מי ירא וחרד ישב ויצפור מהר גלעד" (שופטים ז',2), הכוח צומצם משלושים אלף לעשרת אלפים, למיון הראשוני הזה נדרש מיון נוסף: "ויאמר ה' לגדעון עוד העם רב, הורד אותם אל המים ואצרפנו שם..." שופטים ז', 4). אכן, כך נותרו שלוש מאות הנבחרים וקרב הלילה הראשון, בתקיפה רב כיוונית, יצירתית ונועזת של מחנה מדיין, נערך בהשתתפות הקומץ האיכותי. אלא שבנקודה זו הסיפור רק התחיל. ההצלחה הראשונית התפתחה לקרב רדיפה וכאן נדרשה המסה הכמותית. עיון בתיאור התנ"כי יבהיר כי גם במיון הראשון, גדעון לא שלח לביתם את קבוצת העשרים אלף, אלא הציב אותם בהמתנה "לצפור מהר גלעד" כעתודה. לקרב הרדיפה הוא הזעיק את שבטי נפתלי, אשר ומנשה ושיגר קריאה מיוחדת לבני אפרים: "ומלאכים שלח גדעון בכל הר אפרים לאמור רדו לקראת מדיין ולכדו להם את המים עד בית ברה ואת הירדן."(שופטים ז', 24). מתבררת כאן שיטת הפעלה מורכבת, בשילוב בין איכות לבין כמות. המערכה נפתחה בפשיטה לילית עם כוח נבחר, אך המשיכה ברדיפה במסה רבת משתתפים מכיוון צפון ומערב. לכך הצטרפה מגמה נוספת מדרום מזרח, לחסימה במקביל של מעברות הירדן על-ידי בני אפרים. כך נבנה ופעל צה"ל מראשית ימיו, בשילוב בין כוח מחץ נבחר לבין מסה רחבת היקף. תפיסה זו התגבשה עוד בתהליכי ארגון הכוח הצבאי בימים שקדמו למלחמת העצמאות. לסוגיית האיזון המתאים בין כוח מחץ מובחר, לבין מסה כמותית באיכות בינונית, נודעת משמעות מרכזית בכל ממדי הפעולה הצבאית, ביבשה באוויר ובים. אולם לסוגיה זו קיימת ביבשה מורכבות רבת פנים, בעלת מרכזיות ייחודית, והיא מתממשת בכמה משתנים מובהקים. השאיפה להשגת עליונות טכנולוגית, כמרכיב חיוני בהשגת ניצחון טקטי, היא המשתנה הראשון המייחד את הלחימה ביבשה לעומת הלחימה באוויר ובים. לנתונים טכניים הקובעים את מעטפת הביצועים של כלי טייס, יש השפעה מכרעת באתגר השגתה של עליונות אווירית. קשה לדוגמה לתאר סיכוי לקרב אווירי בין מטוס קרב ממלחמת העולם השנייה לבין מטוס קרב סילוני מתקדם, בוודאי אם הוא מצויד בטילי אוויר-אוויר. אולם אופי הלחימה ביבשה, המאופיין בריבוי משתנים בלתי ניתנים לחישוב שיטתי, כמו נתוני תכסית ועשן שדה הקרב, בהחלט מאפשרים סיכוי לכוח טנקים ממלחמת העולם השנייה לעמוד בהצלחה מול כוח טנקים מתקדם. במלחמת יום כיפור, חטיבה 9 בפיקוד מוטקה בן פורת, עם טנקי שרמן, גברה בקרב חושנייה על כוח שריון סורי שהיה מצויד בטנקי 62-T. באופן דומה, בהבקעה בפיתחת קונטרה, חטיבה 179 בפיקוד רן שריג, מצוידת בטנקי שוט-קל, (סנטוריון משופר) ספגה אבדות כבדות ממערך ההגנה הסורי שהיה מצויד בטנקי 34-T חפורים. אין חולק על כך שגם בקרב היבשתי, יש לעליונות טכנולוגית השפעה משמעותית, אולם לכשעצמה השפעתה על השגת הניצחון, תלויה הרבה יותר במרכיבים אחרים: רעיון מבצעי, ארגון לקרב וכמובן איכות הלוחמים ורוח הלחימה. בהיבט זה, למרכיב העדכניות הטכנולוגית קיים משקל מכריע בעיצוב נקודת שיווי המשקל בין כמות לבין איכות כשמדובר בבניין כוח אווירי. לכוח אווירי בעל מספר מטוסים גבוה אך נחות טכנולוגית, אין ממשות מבצעית נגד כוח אווירי קטן בהרבה שנהנה מעליונות טכנולוגית. בבניין הכוח היבשתי, סוגיה זו מורכבת פי כמה. אני מבקש לטעון שמדובר בהבדל מהותי. לדוגמה, השוני בין משוואה בשני נעלמים לבין משוואה בעשרה נעלמים, אינו נעוץ בהבדל מהותי. אולם השוני בין משוואת האיזון בין כמות לבין איכות בכוח האווירי, לבין משוואה זו בכוח היבשתי הוא שוני מהותי. ערכת הכשירות של הלוחם והיחידה: היא סוגיה משמעותית בשיקולי התשומות לבניין הכוח ולשימור מוכנותו והיא המשתנה השני באפיון ייחודו של בניין הכוח ביבשה. עסקתי בכך עוד בראשית שנות התשעים בהיותי ראש מחלקת תורת הלחימה במפח"ש, תחת פיקודו של אלוף עמנואל סקל. רא"ל אהוד ברק כרמטכ"ל, קיים תהליך שיטתי להנחלת שיטות מדידה מהסוג המתקיים בחיל-האוויר לכשירות הכוח ביבשה. מאז נערכו בסוגיה זו עבודות רבות. באימוץ הצורך לקיים כלים ותהליכים למדידה שיטתית של מצב כשירות הכוח, גם כוחות היבשה אימצו את הנחות היסוד לתפיסת בניין הכוח של חיל-האוויר ובהן ההנחה שמשוואת התשומות הנדרשות לשימור כשירות לנוכח התפוקות המצופות, קובעת בהכרח את גודל הכוח. כלומר, מוטב לפרק כוח שאיננו מצליחים לשמור בכשירות נאותה. הנחה זו נכונה לגבי אופן פעולתו של כוח אווירי, אך אינה הכרחית לבניין הכוח ביבשה.

לפני כשנה השתתפתי בתרגיל עם כוח צנחנים שהוטס בארבעה יסעורים בלילה חשוך בגובה נמוך. רוב הטייסים שהשתתפו באותו לילה היו אנשי מילואים. הכשירות שלהם חייבת כמובן, להיות מתאימה לאתגר כזה. מחיר התאונה הוא בלתי נסבל. כוח משוריין לעומת זה, בתרגול תנועת לילה, יכול לרכוש מיומנות וכשירות תוך כדי התרגול. מחיר התאונה במקרה כזה נמוך בהרבה. גם בפעילות מבצעית, לנוכח אויב, הפעלת כוח משוריין גדודי מבוססת על ההנחה שיהיו כמה כלים שיפלו לתעלה בצד הדרך, אולי שניים שלושה יתנגשו, כמה מהם יתקעו בגלל תקלה טכנית, די לנו בכך שהרוב יגיעו. על בסיס שוני זה נקבעת גם נקודת עבודה שונה לאחזקת הכלים. תקלה לכלי טייס בהיותו באוויר, לא דומה במשמעויותיה לתקלה ברכב קרבי משוריין (רק"מ) או רכב בתנועתם ביבשה. לכן באוויר, יוחלפו מכלולים על בסיס הוראות אחזקה, בשאיפה להחליפם בטרם תקלה ואילו ביבשה אפשר לנהל אחזקת שבר, שהיא כמובן זולה יותר. הכוח ביבשה נבנה על בסיס שונות תפיסתית זו, בשאלת תשומות לכשירות ובשאלת הכמויות הנדרשות, מתוך הנחת דרישת התירות.

במילים פשוטות: כדי שגדוד טנקים יעמוד לאחר שניים-שלושה ימי לחימה על כמות של חמישה עשר עד עשרים טנקים, הוא בנוי ארגונית, בהנחת התירות, על שלושים ושישה טנקים. התירות הכמותית, על בסיס רף כשירות שמניח השלמה עם אי-שלמות. מה שנראה לכאורה, כהשלמה עם בינוניות, הוא המפתח לתפעול גמיש ויעיל ביבשה. בשיחות רבות שקיימתי עם ראשי אג"ת שהביאו עמם היגיון ארגוני ותפעולי מבית גידולם בחיל-האוויר, התקשיתי להסביר את הצידוק המעשי לתכנון הכוח ביבשה על בסיס אמות מידה תפיסתיות אחרות. גם אנשי היבשה, אימצו מזה שנים, את סרגל המצוינות של חיל-האוויר וזנחו את האפשרות כי התמסרו לתפיסה שאינה מתאימה לתנאיהם ולצרכיהם השונים בטבעם.

במסמך אסטרטגיית צה"ל נכתב: "המסה בצד הגמישות היא הדרך להתמודדות עם אי-הוודאות לגבי אתגרי העתיד בשדה הקרב". אבקש לטעון כי המסה בהיקפה הכמותי ביבשה היא תנאי לגמישות אופרטיבית. המסה והגמישות כרוכים זה בזה, לא רק כפי שמציין המסמך, לנוכח אי-הוודאות באשר לשדה הקרב העתידי, אלא גם ביחס לאתגר המערכתי הנוכחי ומוכר. גמישות אופרטיבית היא מתכונות העל של הכוח האווירי והיא שעושה את הכוח האווירי בצה"ל למרכיב פעולה עיקרי בגמישות המטכ"לית. ב-1967 וב-1973 הופעל הכוח האווירי במיצוי אופטימלי. מטוס היה יכול לתקוף בבוקר בזירה הצפונית בסוריה, ותוך שעות ספורות להישלח לגיחה נוספת במצרים. בהיבט זה הכוח ביבשה פועל באילוצי זמן ומרחב אחרים. יעילות וגמישות הכוח האווירי תגדל ככל שהמטוס יהיה אמין יותר ומשוכלל יותר ויוכל לבצע יותר גיחות ליממה. כוח יבשתי, גם כוח משוריין המתקדם והמשוכלל ביותר, מרגע שהונח בזירה אחת, העברתו לזירה אחרת היא מבצע לוגיסטי מטכ"לי בן יותר משתי יממות. בשל כך, במבחן אמת המידה הדורשת גמישות אופרטיבית, נקודת שיווי המשקל בין הכמות לבין האיכות שונה מהותית בין הכוח האווירי לבין הכוח היבשתי. נכון שגם ביבשה, טנק מרכבה-4, מעניק מעטפת ביצועים שונה לחלוטין מטנק מערכה בינוני מימי 1973, אולם התקדמות זו לכשעצמה, אינה יכולה להשפיע דרמטית על היכולת להסתפק בפחות כלים. ובפשטות - משפחה שגרה ברעננה ובה זוג הורים ושני בנים סטודנטים שכולם נוסעים יום יום לעבודתם וללימודיהם: מה יעניק להם גמישות וניידות עצמאית יעילים יותר, מכונית אחת יוקרתית או ארבע מכוניות סוברו שנת 2000? על הנחה זו מבוססת גם תפיסת הניידות האופרטיבית של הכוח המשוריין ביבשה, הנדרש לתנועות אוטונומיות לרוחב החזית, גם בטווחי של מאות ק"מ, ללא תלות בהובלת מובילי טנקים. בתנועות כאלה חלק מהכלים בוודאי יתקע בשולי הדרך, אבל זה בסדר, העיקר שיגיעו מספיק טנקים לשטחי ההערכות להתקפה. אלה שנתקעו יתוקנו ויצטרפו בהמשך כתגבורת. קיצורו של דבר, בבניין ובהפעלת הכוח היבשתי, התירות והריבוי, גם בסטנדרט בינוני, הם הבסיס לגמישות התפעולית.

על-רקע אימוץ סוחף של דפוסי ניהול אוויריים, כאמת מידה למצוינות ארגונית ותפעולית, דרך הפעולה שאני מציע נתפסת כהמלצה להשלמה עם מה שכינה ראש הממשלה, יצחק רבין, בנאומו הידוע בית הספר לפיקוד ומטה, תרבות ה"יהיה בסדר". אל דאגה! איני מטיף לבינוניות רשלנית. עומדת לנגד עיני ההבנה שמצוינות היא תופעה תלוית הקשר: קיים יותר מסרגל אחד למצוינות ולכן, מתכונת המצוינות בתחום פעולה אחד שמאומצת באורח לא ביקורתי עלולה להזיק בתחום פעולה אחר. לענייננו, יש להתאים ולשנות את מתכונת המדדים לכשירות ומוכנות של מערך הכוחות ביבשה. עוד מימי מלחמת ששת הימים, נקבעה לכוח האווירי בתפיסת ההפעלה של צה"ל, דרישה לזמינות ומוכנות כמעט מידית, בטווח הזמן של שתים עשרה עד עשרים וארבע שעות. מאז פריצת מלחמת ההתשה בגולן ובתעלת סואץ, הועמדו גם כוחות היבשה בקווי החזית בכוננות מידית. הפתעת מלחמת יום כיפור העצימה דרישה זו מכוחות היבשה. גם יחידות המילואים בחטיבות ובאוגדות נדרשו בהיבטי מוכנות לגיוס וכשירות הציוד ברק"מ ובתחמושת, למוכנות של עשרים וארבע עד שלושים ושש שעות. לדרישה זו קיימת משוואת עלות לאימונים ולאחזקה והיא אילצה את צה"ל לצמצום משמעותי בסד"כ היבשה בעשורים האחרונים, בעיקר ביחידות המילואים. לאור שינויים מובהקים שהתחוללו במדינות סביבנו, בהם המלחמה הפנימית בסוריה וקריסת צבא סוריה, יש הטוענים כי לפנינו הזדמנות נוספת להקטנת סדר הכוחות של צה"ל, במיוחד ביבשה. אלא שלהבנתי, השינוי המתרחש בתופעת המלחמה, במשמעויותיו האופרטיביות, לא זו בלבד שאינו מאפשר ירידה בסדר הכוחות, אלא שהולכת ונוצרת דרישה להפעלת מסה בהיקף רחב. למדנו כיצד זירת המלחמה הולכת ומועתקת במידה רבה, אל הזירה העירונית. האזרחים בעין הסערה באופן פעיל או סביל ולכן גם בפריז, מופעלים בימים אלה בנוכחות גלויה וסמויה, כעשרים אלף חיילים ושוטרים. במבצע סיני, ב-1956, כבש כוח קטן יחסית (גדוד משוריין מחטיבה 37, ואחריו חטיבת חי"ר בפיקוד ארווין דורון) את כל רצועת עזה. החיילים המצרים, שהגנו על הרצועה, לא היו בני המקום והאזרחים כמעט לא היו חמושים ובוודאי לא היו מאורגנים ללחימה. פעולה לכיבוש וטיהור רצועת עזה כיום, תדרוש כוח בהיקף רחב פי כמה. לאור האתגרים החדשים, בהם גם אתגר ההגנה על יישובי קו העימות, בעזה ובזירת הצפון, צה"ל יידרש לשוב אל שיטת הפעולה וארגון הכוח ביבשה במגמה שהופעלה במלחמת העצמאות, היא גם שיטת גדעון: כוח מחץ נבחר במוכנות גבוהה, הנתמך על-ידי מסה בהיקף רחב, בכשירות ובמוכנות בינונית. חלוקת המשימות תהיה כמובן בהתאם. על-פי רעיון זה, מוכנות וכשירות סד"כ היבשה תהיה מדרגית בחלוקה לשלושה סוגי כוח: 1. כוח מחץ סדיר במוכנות ובכשירות גבוהה בסטנדרט תשומות לאימונים ואחזקה השואף לסטנדרט הארגוני של הכוח האווירי. 2. חטיבות מילואים מובחרות המשלימות את כוח המחץ והן במוכנות וכשירות בסטנדרט המוכר כיום. 3. סד"כ מילואים ברמת מוכנות חלקית, מצויד באמל"ח בינוני, בתשומות נמוכות לשימור מוכנות וכשירות, במחויבות תכנונית לזמינות מבצעית, לאחר התארגנות ואימון, בטווח זמן של לפחות שבוע מקריאה. למעשה צה"ל בנוי כך מזה שנים. אלא שלנוכח שאיפת לוחמינו ליישור קו בסטנדרט מצוינות אחיד, באימון ובציוד, המפקדים נתקלים בקושי בהפעלת השיטה באופן המניח את דעתם של לוחמי המילואים. זו כמובן שאלה של מנהיגות, אולם היא חייבת להסתייע בתפיסה סדורה. נהגתי להסביר למפקדים ולחיילים כי גם בהשתתפותי בתחרות תריאטלון, אני מסתפק באופניים בשווי של חמש מאות שקלים, ממילא גם אם אהיה מצויד באופניים יקרות ומשוכללות, לא אהיה בין החמישים הראשונים. כמו במרתון אורבני, לעשרות האלפים המשתתפים במרתון בתוצאה בינונית, יש תפקיד מהותי ביצירת האווירה החגיגית. לנוכח אתגר ההגנה על יישובי קו העימות, ביישובי עוטף עזה לדוגמה, מול איום המנהרות בתרחיש המחייב התמודדות עם מספר חדירות במקביל, החטיבות המרחביות זקוקות לכוח נייד ומשוריין ולמשימה זו מתאימים להפליא, גם טנקים מיושנים יחסית. שימוש בהם ישחרר את טנקי הקו הראשון לריכוז המאמץ ההתקפי.

מאז ימי האינתיפאדה הראשונה ובמשך שנות שהיית צה"ל בלבנון, טענו פרשנים צבאיים כי פעילויות אלה מסיתות את כוח המחץ המתמרן מעיקר ייעודו בהובלת ההתקפה במלחמה. אלון בן דוד (מעריב 20.11.2015) העלה שוב טענה זו: "כמו בעימותים הקודמים, גם בעתיד זה יהיה הצבא הסדיר שיישלח להכריע. אבל הצבא הסדיר נשחק עכשיו במשימות של שיטור בשטחים ושמירת הגבולות, במקום להתאמן ולהיות כוח שיודע לתמרן במהירות ולנצח". בחינה מקצועית השוואתית, מצבא אנגליה לדוגמה, מציגה לסוגיה זו זווית לגמרי שונה. בכל שנות הלחימה בטרור בבלפסט, הבריטים תפסו את ההתנסות המעשית, גם בחיכוך עם "משימות השיטור", כהזדמנות לגיבוש כושר הלחימה וערכי הפיקוד והשליטה ברמות הנמוכות. נכון שבמעבר לזירת לחימה אחרת נדרשות התאמות, אבל צנחנים בריטיים בלחימתם בפולקלנד, לא התקשו בכך, להפך. את קשיי ההסתגלות שמגלה צבא מצרים בלחימתו בארגונים ג'יהאדיים בסיני, לעומת זאת, ניתן בעיניי להסביר בכך שמאז 1973 לא היה צבא מצרים מעורב בחיכוך ממשי ולא נתבע במהלך השנים שחלפו, לשינוי הנדרש לצורותיה החדשות של המלחמה. מבחינה מקצועית, צה"ל חייב את הרלוונטיות המבצעית שלו לשינוי שנכפה עליו בשמונה עשרה שנות החיכוך בלבנון ובמבחני העימות בזירה הפלשתינית. בהיבט זה, כוח המחץ לא זו בלבד שהוא נידרש להימצא במבחנים המבצעיים העכשוויים, אלא שהוא מצוי שם על-מנת להוביל, כפי שהוביל לקראת מבצע חומת מגן, את פיתוח וסיגול שיטות הלחימה המשתנות על-מנת להנחילן, לכוחות המסה. בבסיסו, רעיון הפעלת הכוח של צה"ל, מחויב למיצוי כוחו גם בעימות מוגבל, הנראה כמשועבד למשימות שיטור, על-מנת שלא ניקלע בטעות למצב בו שימרנו את כוח המחץ ל"מלחמה האמיתית" ובינתיים לא השגנו את ההישג הנדרש במערכה הנוכחית.

עם שינוי תופעת המלחמה, מרקם החיים האזרחי, הולך ומתהווה לזירת מלחמה משמעותית, בשגרה ובמלחמה. לא פעם, תגובה יעילה, מידית וזמינה לאירוע פח"ע, יצרה את ההבדל בין אירוע טקטי, לבין אירוע המקבל משמעות אסטרטגית-פוליטית. השאלה היא מהי אחריות צה"ל, לחימוש ואימון האזרחים, במיוחד בסְפָר. ישראל בר הסביר את נחיצות תפקיד ההגנה המרחבית: "יש סבורים שחלק זה של המערכת הביטחונית שלנו, אינו אלא פרי התנאים ששררו בארץ לפני תקומת המדינה ולכן, יש לראותו כתופעה חולפת, שעבר זמנה. אולם הערכה מעין זו מוטעית מיסודה. העקרונות שעליהם מבוססת ההגנה המרחבית, הם ארגון מליציוני של האוכלוסייה, על-מנת לעמוד בפני מה שתוקף את מקום מגוריה ועבודתה. ובכן, שילוב בין תא היצירה הכלכלית, ותא ההתגוננות הצבאית, עקרונות אלה שימשו קו מדריך לכוחות הביטחון של עמים רבים... תכונותיה של מסגרת צבאית זו עד היום: חיסכון כוחות מזה, ומניעים מוסריים המגבירים את כושר העמידה מזה." (ישראל בר, "במעגלי בעיות הביטחון" 1957, עמודים 241-242) בהגיון מעשי פשוט, ההגנה המרחבית נדרשת, כפי שנדרשת היערכות בסיסית בכל בית למצבי חרום. המוכנות הבסיסית הזו, משחררת את הכוחות המדינתיים המאורגנים להתמקדות במאמצים העיקריים. עיקרון זה נכון גם לאירועי אסון המוניים של מפגעי טבע. סוגיה זו נוגעת בליבת מערכת הזיקות המבוקשות לקיום במדינה דמוקרטית באוריינטציה ליברלית. אלא שהשתנות פני המלחמה, מאפשרת להעלות את הסוגיה לברור מחודש. נוסיף לכך את ההתמרמרות בקרב אלפי חיילי מילואים, המבקשים להמשיך לשרת, אך נדרשים לעזוב את חטיבות המילואים, בכורח התכנסות משאבית וארגונית. לארגונם של לוחמים אלה במערך הגנה מרחבית מורחב, נדרשות תשומות דלות באימון ובאמל"ח. במציאות המתהווה, מערך זה יסייע במיקוד הכוח העיקרי למאמצים העיקריים ויסייע ללכידות הלאומית, בשגרה ובמלחמה.