רעיה בר-אדון איננה פנים חדשות בברנז'ה האמנותית, ומסע-יצירתה המרתק נמתח כולו לאורך נבכי-קורותיה המפותלים, כאילו הוא, בעצם, סיפור-עלילה אישי פתוח, כן וחשוף, עד כדי וידוי. הדברים אמורים במי שאומנם גדלה על ברכי הקיבוץ הדתי, אך שעם זאת לא היססה, מאז שעמדה על דעתה, לפרוץ את כבלי המסורת, שמטבע הדברים אינם מאפשרים מרחב-מחייה חופשי, ולהפוך למרות הכל את האמנות לדרך-חייה.
אין זאת כי אם מוראות מלחמת השחרור, אותם נאלצה לחוות בילדותה, כמו גם החוויה הטראומטית של הלינה המשותפת בקיבוץ, נתנו את אותותיהם ביצירותיה. אלה באים לידי ביטוי ברצף אובססיבי של דימויים, שנדלו מתוך ארסנל נכבד של זיכרונותיה, שהטביעו את רישומם על עבודותיה.
התמודדות מתמדת
בכל משטחי הציור של רעיה בר-אדון בולטת התמודדותה המתמדת עם הטראומות הקשות של ילדותה. באחת הסדרות המצויירות שלה בולט דימוי הטבעת כפות הרגליים, החוזר על עצמו מפעם לפעם, כשהן אינן מותירות שום ספק באשר למהותן. בסדרה אחרת מוטמעים בבטנן של הדמויות המצוירות חורים שחורים, הנקובים כמעין מטרות-ירי, והבאות להעיד על הפחד שקינן בלב הילדה בקיבוץ. בסדרות אחרות יש בגוף העבודה עיניים קרועות ופיות פעורים - סמלים שמדברים בהחלט על עצמם.
סגירת מעגל
ביצירותיה של האמנית הדגולה ניכר שהיא באה חשבון עם בית הילדות, שבו נאלצה להעביר את מיטב שנות-נעוריה המוקדמות. טראומת הילדות שלה ניבטת היטב מבעד לשלל הפנים, שכל קצוות הרגש נטמעו בהן - פנים שהפכו לדיוקן עצמי מתמשך, החוזר על עצמו בגירסאות השונות והמגוונות של עבודותיה.
מבחר של מאה ציורים, פרי-ידיה, מוצג בתערוכת "חשיפה", המתקיימת בימים אלה בבית המידות שבתל אביב, שבהם היא מצליחה להעביר תיאור מרתק של התרחשות חושית-אבסטרקטיבית באמצעים ויזואליים ופיגורטיביים. ניכר בה שהיא סוגרת בהם מעגלי-חיים של מציאות קיומית-אישית, וממש פותחת אותם מחדש, כשהיא מזינה את הנרטיב, ההולך ומתרקם מעבודה לעבודה.