מושב העולים הראשון בנגב כונה "שרשרת" (כשמו של השר שרת), הוקם על-ידי איגוד המושבים של הפועל המזרחי ביוני 1949 על-ידי חניכי בני עקיבא מדרום טוניס. הללו הספיקו להשתתף במלחמת העצמאות, לעבור הכשרה בת שנה ביבנה ואז הופנו להקים מושב בסמוך לקיבוץ סעד ותקומה לחיזוק הגוש הדתי באזור. מושב "תפרח" (כונה אז "ק"מ 107") היה מושב העולים השני שהוקם בנגב על-ידי עולים מהונגריה וטרנסילבניה ששירתו בצבא - בספטמבר 1949.
המתיישבים מנו 160 נפש מזה 50 משפחות, 10 רווקים. תחילה השתייך גרעין מקימי המושב "לתנועת המושבים" ולאחר מכן עבר לתנועת "פועלי אגודת ישראל" (פא"י). אחריו, בדצמבר 1949, עלה על הקרקע המושב השלישי "גילת", שהורכב מבוגרי תנועות נער חלוציות שעלו מתוניס במסגרת הגח"ל. עליית שלושת המושבים הראשונים והצלחת ביסוסם הראשוני, הולידו בלב המוסדות תחושה שאפשר להמשיך וליישב הנגב במושבי עולים בתנופה. וכך, במרס 1950, עלו ביום אחד המושבים (שנקראו אז "יישובי האימרות א–ה"): "בטחה", "פדויים", "רנן", "מסלול" "ופטיש". המושבים מוקמו לאורך "כביש הרעב" (מצומת אופקים של היום לצומת מגן).
בכל אחד משמונת המושבים היו רק שלושה צריפים, שנבנו על גבי בלוקים מוגבהים. הצריפים מילאו את הפונקציות הציבוריות – בית ספר, צרכניה, גן ילדים, בית כנסת ומועדון. סביב לצריפים גודר שטח של כעשרה דונם בו הוקמו אוהלים צבאיים כהים וכבדים בהם התגוררו המשפחות. בתווך, על מגדל ברזל, הועמד מיכל המים וכך קיבל כל יישוב את צורתו האופיינית. המטרה הייתה לא לחזור על חיי המעברה, שם ישבו העולים באפס מעשה אלא, מהיום הראשון לספק להם עבודה. כך הוחל בבניית הבתים על-ידי התושבים, בעבודת ידיים ובפיקוח "סולל בונה". אחרי גל זה עלה גל נוסף של מושבים (עד שנת 1959): יכיני, שרשרת, מלילות, גבעולים, שיבולים, מבטחים, ברוש, תדהר, תאשור, שובה, כפר מימון, שוקדה, נבטים, אשבול, ישע, עמיעוז,
ניר משה, ניר עקיבא, פעמי תש"ז, קלחים, שדה דב, תלמי ביל"ו, בית הגדי, זמרת זרועה, יושיביה ותקומה. יחד עם הגל הראשון קמו אם כן בנגב בשנים מועטות 35 מושבי עולים.