העיר הנבטית הקדומה שהתגלתה בירדן בשנת 1812 על-ידי חוקר שוויצרי הייתה עיר חצובה באבן החול האדמדמה של הרי אדום ואף כונתה על-ידי המקומיים בשם "העיר הוורודה". על קירות הארמונות והבתים ניתן לראות תבליטים של אלילים נבטיים, כתובות ופסלים. המבנה המרשים באתר נקרא "אוצר פרעה" שנחצב בידי אמנים שהובאו במיוחד מאלכסנדריה במשך כארבעים שנה. העומד ברחבת הארמון המרשים מבחין בעמודיו ושעריו ובפסלי ענק של פרשים. במקום אף ניתן לראות תאטרון בן 8000 מקומות ויותר מאלף קברים החצובים בקירות הואדי. פטרה זוהתה כעיר "קדש" המקראית אך יש גם סברות אחרות. על-פי המסורת הבדואית, בפטרה הכה משה על הסלע ופרצו המים; בעיר הזו נקברו מרים אחותו וכן אהרון שקברו על הר ההר (ג'בל הרון) אשר נמצא ממערב לפטרה ותוחם אותה. העדויות הארכיאולוגיות הוכיחו כי האדומים החלו לבנותה במאה ה-9 לפנה"ס ובמאה השלישית לפני הספירה, לאחר שגדלה והייתה למרכז מסחרי, הפכה לבירת הנבטים. בשנת 106 אחר הספירה נכבשה בידי הרומאים שראו בה פלא עולמי. עוד לפני שהישראלים החלו לטייל אליה בהסתר ובלא רשות לאחר מלחמת העצמאות – ביקרו שם בשנות העשרים והשלושים אישים כמו: משה ברסלבסקי, זאב וילנאי, דב הוז, ארתור רופין, רחל ינאית בן-צבי, דוד בנבנישתי ורובם חיברו יומני מסע נלהבים.

השניים שיצאו יחד, ראשונים לסלע האדום במאי 1953 היו רחל סבוראי ומאיר הר-ציון מעין חרוד. השניים חזרו בחיים וסיפורם על הסלע האדום שילהב מאות בני נער. באוגוסט 1953 יצאו לפטרה חמישה בוגרי הפלמ"ח, גילה בן יעקב, אריק מגר, מרים מונדרר, איתן מינץ ויעקב קליפלד(קליק). הם נורו בקרבת ביר מדכור (שלא הוזכרה במסלול המתוכנן) וגופותיהם הוחזרו לישראל. לאחר כמה שנים של הפסקה במסעות לעיר הקסומה, וזאת בעקבות לחץ ציבורי, יצאו באפריל 1956 (קצת לפני מבצע סיני) דרור לוי ודימטרי ברמן. דרור לוי נהרג ודימטרי הפצוע הצליח לחזור לישראל. כשנה לאחר מכן יצאו לסלע האדום רם פרגאי, מנחם בן-דוד, קלמן שלף ודן גלעד אשר כולם נהרגו בעבר הירדן. בשלהי 1957, בנובמבר, יצאו לעיר החצובה בסלע עמירם שי ומרדכי טובי שאף הם נורו ונהרגו מיד בתחילת טיולם.

קורות חייהם של רחל סבוראי ומאיר הר ציון בנערותם ובגרותם יעידו על השפעתו של הנגב והטיולים בו כחלק מרכזי לפני הכרעתם – הליכה לעיר פטרה. חברתה של רחל סבוראי, אביבה רבינוביץ', סיפרה כי אחר המלחמה "היינו שיכורים, חרשנו את הארץ. כל נקיק היה בבחינת גילוי; כל צמח חדש עורר התרגשות; כל מעיין מטפטף היה סיבה להגיע אליו, כל פסגת הר שהגענו אליה, דחפה אותנו לפסגה הבאה שנשקפה במרחק". סבוראי זכרה כי לפני המלחמה היא הגיעה מעט מאוד לנגב.ואילו לאחר כיבוש באר שבע, חשו היא וחבריה, דחף למהר ולבקר בעיר הדרומית. עוד לפני השחרור, הספיקו השניים לרדת לאילת לאחר שנכבשה במבצע "עובדה". רחל טיילה בנגב "החדש שנפתח לפניהם" ונשבתה בקסמיו. חודשיים לפני הטיול לפטרה כתבה בהתלהבות רבה לעלון קיבוץ עין חרוד רשימה על ביקורה בנגב הדרומי ובעיקר על הניסיונות החקלאיים שנעשו באותה עת בבאר-אורה שאחותה הצעירה, ארזה, שהתה שם. מבחינת סבוראי, עד שנת 1952 היא הספיקה לבקר בכל האתרים במדבר ועכשיו עלה על הפרק רעיון הביקור באתרים שמעבר לגבול. כך הוזכרו טיולים אפשריים לנהר הארנון, להר נבו, למסגד כיפת הסלע וגם לפטרה, אותה כינתה: "בירת הנבטים הקדושה". הכבוד שניתן לנבטים נבע מהגילויים הארכיאולוגיים שהעידו על יכולתם החקלאית הגבוהה ועל שיטותיהם המתוחכמות לעצירת מי השיטפונות בנגב. באחד המסעות לאילת, עברו סבוראי וקבוצת בנות בסמוך למחנה פארן ואז מישהו הצביע אל עבר הרי אדום ואמר: "שם פטרה, בהישג יד". ומאז החלום להגיע לעיר החצובה בסלע ניעור בה ולא עזבה. מאיר הר ציון השאיר יומנים המתארים את טיוליו שהראשון בנגב הוא משנת 1950. הטיול נקרא אז "מסע האלף למצדה" ומאיר וחבריו היו נרגשים לקראת המפגש עם משטחי הלס הצהוב-לבן, עם מישורי הענק, עם השטחים הרחבים, עם מעלה העקרבים, ועם עצי הצאלים הפזורים בנגב לאלפים. פריטי הנוף הנגביים השאירו חותם עמוק בליבו. מצדה הותירה בו רושם אך הטיול המאורגן של מאות חניכים השניא עליו את צורת ההליכה הזו והוא חיפש טיול פרטי. כמה חודשים לאחר מכן יצא בטרמפים עם חברו אורי אופנהיימר, לראס א-נקב, אילת ועין נטפים. בחורף 1951 הגיע מאיר עם המחזור הראשון של הגדנ"ע לבאר אורה. המדבר משפיע עליו והוא כבש בהליכת יום ולילה את פסגות ההרים בסביבה כאחוז דיבוק. בפסח אותה שנה, יצא שוב לנגב והפעם ביקר עם חבר במכתש הקטן, בואדי צין, בעין בוקק, בואדי רחף, במצדה ועין גדי. בינואר 1952 הוא יורד לבאר אורה ויחד עם חבר משוטט בלילה על ההרים עד עין רדיאן. בפסח 1953 שוב יצא הפעם עם אחותו שושנה לעין ירקה ולנקב אל יהוד. לכך יש להוסיף את התנסותו של הר ציון בטיולים בהם נחצה הגבול. כך למשל יצא עם חבר למסע נועז מירושלים לעין-גדי. כבר בטיול זה רכש לעצמו את המיומנות לה יזדקק בטיול הגדול לפטרה. (על הטיול בפטרה של השניים לא נרחיב – את הסיפור המלא ימצא הקורא ביומני סבוראי והר-ציון.) "הטיילות" כמושג על-פי סבוראי, כלל אם כן שלב "של ייהוד אתרים רחוקים", כלומר על-פי הגיון זה: פטרה היא חלק מארץ ישראל ההיסטורית ולכן יש הכרח והצדקה לחצות את הגבול ולהגיע לשם ובכך "להתחבר" לנדודי בני ישראל בבואם לארץ, למלך עוזיהו, למלכי בית דוד וליהודים שהתגוררו בפטרה מימי בית שני ועד עליית האיסלאם. בני מרשק אמר בהקשר זה: "איש הפלמ"ח מצייר את מפת הארץ על סוליות נעליו". משפט זה הקנה את הלגיטימיות לפריצת הגבול שביתת הנשק ברגליים וצעידה לעבר יעדים יהודים-היסטוריים. ניתן לראות במסעותיהם של ההולכים לפטרה סוג של "צליינות אוניברסאלית-חילונית" העולה לרגל (בדומה לירושלים) למקומות הקשורים להיסטוריה של העם והארץ. הר-ציון הוסיף לטיולים נימה אישית, מעין "עבודת קודש אינטימית" של היחיד. לבסוף הבשיל הרעיון לכדי מעשה: בראשית מאי 1953 יצאו השניים לפטרה, ממחנה מע"ץ בבאר מנוחה, דרך ואדי אבו חשיבה וחזרו אחרי ארבעה לילות וימים לארץ. רחל הייתה בת 26 ומאיר הצעיר ממנה בשמונה שנים, חייל ביחידת צנחנים בשירות סדיר. השניים הצטיידו בנשק ומפה ועם שובם החל לפרוח "מיתוס פטרה"..

בפסח 1950, בטיול מוקדם, עוד לפני פטרה, יצאה החבורה לעשרה ימים לכיוון מעלה העקרבים ולמכתש הגדול. הם נפגשו בקפה "ערבה" בבאר שבע ומשם הוסעו עד ראש זוהר. טיפסו על המצדה, טיילו בנחל דוד נחל ערוגות ובמצודת עיו-גדי. בפסח 1952 התגבשה הקבוצה השנייה ליציאה בנגב בעת "הטיול הגדול". הטיול הוצג בעיתונות ובעיקר ב"העולם הזה" כטיול נועז הדורך לראשונה בשטחים שישראלי עוד לא היה בהם. בקרבת הר שגיא נורו עליהם יריות והיו ביניהם פצועים. לאור הקשיים הרבים של המסע לנגב הדרומי, חשו החמישה כי פטרה היא יעד פשוט יותר להשגה. אריק מגר, שהיה הרוח החיה בחבורה, הושפע מאוד מהנגב, מנופיו ומניסיונות ההתיישבות בו. בתקופת המלחמה שהה אריק בבית-אשל הנצורה. הוא הגיע למצפה דרך רוחמה, חצרים ובבית אשל היה למקלען מעולה שסייע בהתגוננות. הוא היה האחרון שפינה את הנקודה עת חבריה עלו לגליל. במלחמה השתתף בקרבות חטיבת הנגב. הוא חיבר בין אהבת הנגב לאהבת התנ"ך והתגאה בקריאת מגילת רות כשהוא צף בים-המלח. התנ"ך היה עבור רבים מהם, סוג של קושאן, תעודת לידה, ספר ההורס מחיצות בין אדם וארץ ומקנה "תחושת מולדת". לאחר זמן הוא ירד לשדה בוקר שם פגש את איתן מינץ. הוא אהב את הנגב והחל מארגן טיולים לגבול הדרומי-מערבי ולבקעת הירח. אחד הטיולים למדבר צין תוכנן כך שבסופו, יוכל מי הרוצה בכך, להמשיך לפטרה. מבחינתו כל האטרקציות בנגב כבר טויילו והוא היה מוכן למסע לפטרה. איתן מינץ אף הוא נשבה בקסמי הנגב, ירד לשדה בוקר והשתלב בניסיונות החקלאיים באזור. הוא הצטרף לצוות של הגאולוג פרופסור ו.ק. לאודרמילק בבדיקות הקרקע ולמד להכיר את הנגב על בוריו. איתן היה באופן טבעי לאחד מתשעת החברים שהקימו את שדה בוקר. עד לטיול לפטרה הכיר כל ואדי, כל גב, כל פסגת הר וימי החופשה המעטים שלו הוקדשו לטיולים מסוכנים במדבר. מטיילי 1957 הוקסמו מסיני שנכבשה ומשטחי הנגב המעטים בהם עדיין ניתן היה לטייל ולא לפגוש באנשים.

בקבוצה השנייה ("הארבעה") בני דור המדינה, בלט רם פרגאי שטייל לבדו בנגב כבר מגיל 15 והתאהב בנופיו. מיומניו שהותיר התגלה בחור צעיר המנסה ללמוד את צמחיית הנגב, הטופוגרפיה, האקלים והקרקע ולרשום הכול. ברור שהוא היה המועמד המועדף למסע לפטרה. דן גלעד שהתחנך במזרע ושירת ביחידת צנחנים מובחרת שהה באילת בבאר אורה וערך עשרות טיולים בנגב הדרומי. הוא אהב את האזור, התמחה בדרכיו ובמקורות המים ואף גילה את קניון הכתובות בואדי אום-סידרה. בעת החזרת סיני למצרים התגמד הנגב בעיניו והוא חיפש יעדי טיול חדשים. מפאת קוצר היריעה לא נפרט עוד על דמותם של מנחם בן דוד וקלמן שלף. מכל מקום המכנה המשותף לארבעה היה: אהבת הנגב ומאבק ההישרדות בו. הארבעה נורו על-ידי הירדנים באזור ואדי חושייבה, כעשרה קילומטרים מפטרה. ההנחה הרווחת שהיום בדרכם חזרה לגבול ישראל. במרס 1958, פרסמה רחל סבוראי, לאחר שהבינה את הסיכון הגדול שבהליכה לפטרה, מאמר בעיתון "במעלה" תחת הכותרת "אל תלכו בדרכי". סבוראי הכירה את הצעירים שביקשו ללכת לסלע האדום מכיוון שמרביתם בהיקשו את עצותיה כמנוסה בעניין. מגמתה בכתיבת המאמר הייתה לעצור סופית את זרם הצעירים שביקש ללכת לפטרה ולצמצם בכך את האבדות שנגרמו עקב כך.

רבים מבני הנער באותה תקופה קראו בשקיקה את שיריהם של חיים גורי, חיים חפר, ע' הלל (שייצג תשוקה פנתאיסטית ואפילו ארוטית לנגב) ואחרים שבהם הוצג המדבר, (הנגב) כאזור פרא, קדמון, המטיל תחושת פחד-קדושה על המטייל בו, זה המבקש להתחבר לשורשי עמו. משום כך ראוי להזכיר את יצירות כמה מהמשוררים והסופרים שכתבו על ההליכה לפטרה והיו מודעים להשפעת הנוף המשכר של מרחבי הנגב, הריו וצבעיו על הצעירים. יצחק שליו כתב שהיה זה מעשה הרואי וההולכים היו פורצי דרך למרחבים, מרחבי הנגב. נתן יונתן, במחזור שירי מסעות במדבר יהודה, הדגיש את הערבה היפה כמושכת לב הנער. שני בתים משיריו מעידים על היחס הכפול לצעירים שנספו: הערצה ליפי הארץ ונופיה והימנעות מגינוי תשוקתם של הצעירים לכבוש יופי זה ברגליהם: ....וטל משכים בשביל אבק/הישרנו מזרחה/ יפה הייתה הערבה/ שטופת אור השחר...מולדתי עזי-מצעד/היו נעריך/ ואם נפלו אחד אחד/ נשקו עפריך.... אנדד אלדן, כינה את פטרה מקדש הסהר בלילה מדברי. חיים חפר כתב בשיריו שהעיר פטרה יפה יותר ממדבר הנגב הפראי. חיים גורי כתב שיר על הטיולים שקדמו לפטרה והגדיר את הליכתם של הצעירים לנגב כרצון להיוולד שנית "בגהינום התכלת והאור". חפר הוא שהמציא את צמד המילים "הסלע האדום" והשיר (שזמן רב נאסר להשמיעו ברדיו על-פי הוראת בן-גוריון) היה למעצב הזיכרון הראשי של ההליכה לפטרה. בשיר אין התייחסות ישירה לנוף הנגב אך האמירה "מעבר להרים ולמדבר" רומזת שמאחורי נוף הקדומים של הנגב מצויה פטרה שהיא שיאו. גורי הרבה לכתוב ברמיזות על פטרה תוך תיאור קדמוני של הנגב ( לדוגמה שירו "ההליכה לעזא"). הוא כתב כי כבר הפלמ"ח "נשבע בצליינות המדברית", במסעות המלח והצימאון, שם בגרו בחוריו והיו לחוד החנית של העם, והוסיף בהתרסה כי לא, לא את המוות קידשו בחוריו. נוצר אם כן מצב בו חיו בכפיפה אחת שתי תפיסות. האחת, המיתוס שצמח בעקבות המסעות לפטרה ודרש קורבנות הפך "לאפוס של תבוסה", בדומה אולי לאפוס שצמח לאחר מסע המוות של הל"ה והשנייה, אין כאן קידוש המוות הסתמי, אלא מסע של צעירים איכותיים המוכנים למען אהבת המולדת לעשות הכול. י' בר יוסף ברומן הנועז שכתב, השתמש בנגב כבימת חזיון לעלילתו ויונתן גפן כתב על המשיכה הבלתי מוסברת של הצעירים למדבר. עמוס עוז מתאר את המדבר ב"מנוחה נכונה" כמקום מקלט שומם ושקט ואברהם בלבן מציג בספרו על ההולכים לפטרה את המדבר כקרקעית הנפש. צבי לוז בסיפורו רוחות דרום משנת 1965 מספר על צעירים בערבה החיים במדבר החשוף ומחפשים תשובה למאווייהם שהיא אולי "העיר של הסלע האדום".

כפי שעולה מהסקירה שלנו, בה בדקנו הבט אחד בלבד ממניעיהם של ההולכים לפטרה בין השנים 1953–1957. המסקנה המתבקשת היא כי הנגב על נופיו, הריו, צבעיו, שמות אתריו ההיסטוריים, נופו הבראשיתי והמכשולים שהעמיד בפני המטייל בו – כל אלה היו מהגורמים החשובים ביותר שעמדו בבסיס החלטתם של הצעירים – לצאת לסלע האדום. יתר על כן, ברוב המקרים התברר שהנגב היה למעין שטח הכנה, אזור תרגול, אזור לבדיקת כוח הישרדות וסבולת לפני המסע החשוב מכל – המסע לפטרה. הקשר הרגשי לנגב לא הסתיים בכך. עוד הוברר כי כל שנכתב על הנגב קדושתו ונופיו החל מסיפורי התנ"ך, עובר דרך ספרות המסעות של ימי הביניים וכלה בשירים וסיפורים של בני הזמן (בני דור הפלמ"ח ודור המדינה) - נקרא בשקיקה על-ידי הצעירים והכין אותם פסיכולוגית, חברתית ואמונית לקראת המסע. מסע בו היו אלמנטים של סיכון חיים ודאי, תופעות הקשורות בצליינות, הרפתקאות וחיפוש דרך, התחבטות אישית ופוליטית ואולי אף הרצון לשבור את "שיגרת החולין" שנדרשה מהם עם קום המדינה והייתה כה רחוקה מ"רוח הפלמ"ח ההירואית". הערה: במקורות שונים נמצאו נתונים שונים באשר לתאריכים, מספר ההרוגים מבין ההולכים וגילאי היוצאים. העדפנו לסקירה זו את מחקרה של נ' שפרן, "הסלע האדום". אני מודה לד"ר זאב זיוון שסייע לי בהכנת פוסט זה.

אלמוג ע', הצבר: דיוקן, תל אביב תשנ"ז. אריכא ע', ההולכים לסלע אדום, תל אביב תשי"ז. בר יוסף י', בדרך לסלע האדום: סיפורים, צפת 1959. ינאית-בן צבי ר' ואברהם נגב, סלע אדום, תל אביב 1966. סמילנסקי מ' (עורך), [בהשתתפות סבוראי רחל, הדסה אביגדורי-אבידב ואחרים], עד סלע – חמישה שהלכו לפטרה, (מהדורה ראשונה 1960) תל אביב 2001. סבוראי רחל, פטרה בשבילי, שדה בוקר 1998. רימון ש, אני "כושי", ירושלים 1978. שפרן נ', הסלע האדום: המסעות האסורים לפטרה, ירושלים 2013. שפרן נ', "השתקפות פרשת ההליכה לפטרה בספרות העברית", עיונים בתקומת ישראל 9, תשנ"ט.

• עיתונות התקופה (הארץ, דבר, על המשמר, במעלה, העולם הזה, ועוד), כתבי עט ספרותיים של שנות החמישים ועיתונים וכתבי עת והביטאונים של תנועות הנער, התנועות הקיבוציות ושל מפלגות השמאל.