המבט המיוחד שמעבר לראייה הרגילה, משתקף בצורה מורכבת בניתוח הסיפור 'המשל מהתבואה'. אלחנן ניר יוצא להבין מה סוד סיפורם של המלך ואהובו שטיכסו עצה כיצד לחיות בעולם של אנשים שהפכו למשוגעים בעקבות התבואה. בניתוחו המבריק של ניר אנו נחשפים למשא השיגעון ולמשא השפיות – למשמעות הסימן על המצח: "כל אחד מהם זקוק בהכרח לאחר שיבוא, שיחשוף, יאשש ויתמוך באותו סוד" (עמוד 69).
אלחנן ניר מביא השוואה יפה למשל המערה של אפלטון, על הראייה של הפילוסוף שמזכירה את מראה הדברים במשל התבואה: "יוצא מן המערה ולומד שמה שנדמה המציאות בררוה לא היה אלא צלה של המציאות האמיתית, המאירה באור השכל".
משל התבוּאה הופך בעיני אלחנן ניר לביטוי לאותה תפיסת צמצום – "היעלמות האור האלוהי בעולם", ולפי ניר יש לרבי נחמן תפיסה חדשה של הצמצום: "בית משוגעים, הסתלקות השכל" – ובהמשך הניתוח מנסה להבין באמצעות המשל את סיפור 'העיוורון' של סארמאגו – ואת סודה של אשת הרופא שהתחזתה לעיוורת – התחלת הדרך לבניית "עולם חדש לאחר המבול" (שם, עמוד 72). בסופו של מאמר מורכב ועשיר בתובנות, מגיע אלחנן ניר למסקנה של רבי נחמן: "בעולם הזה, ורק בו, מתרחשים המפגשים, ההזמנות וההזדמנויות האמיתיות".
משל התבואה, עולם התוהו האורֵב לפתחם של המלך ואהובו, החיפוש אחר אור שיבקיע את המציאות המשוגעת והמבוכה, כל אלה מיטיבים לתאר משהו מנשמתה של החסידות, מדרכּה לבקש מרפּא ולחפש מלת קסם.
נזכרתי בסיפור שניצב כבבואה לסיפור של משל התבואה, וקראתו בו בספרו של
אלי ויזל "הנשמה החסידית" (הוצאת
ידיעות אחרונות, 2010): אני מתכוון לסיפור על רבי וולף מז'יטומיר, צדיק חסידי, מתלמידי המגיד ממזריטש. וכך מספר אלי ויזל את סיפורו של רבי וולף, כאילו סיפר את המשל על המלך ואהובו:
"לפני מותו אמר רבי וולף למשרתו:' אני רואה...והדבר ממלא אותי פחד, העולם יאבד את יציבותו והאדם יאבד את בינתו...יבוא יום, ואני רועד. אתה שומע אותי?'.
'כן רבי, אני שומע אותך'.
'אני מבקש ממך לומר זאת לבני עמנו. אמור להם שבאותו יום לא יחוסו על איש. גם לא על אנשים כמוני או כמוך. יהיה עלינו לצלול אל תודעתנו, כדי למצוא את הניצוץ. האם תאמר להם?'". ( אלי ויזל, נשמתה של החסידות, עמוד 92).