סיפורה של הילדה הניצולה מירי פירסטנברג נתן לאותו פיגוע דמים תהודה מטלטלת: הסיפור קיבל ממדים של טרגדיה אישית ולאומית כאחד. הלב זוכר תמיד את 'דגל הדיו', שסימל במלחמת תש"ח, את כיבוש אילת. אך היה גם 'דגל הדיו' על האוטובוס שנסע לאילת בחלוף חמש שנים להצבת הדגל, וזה הפך לחוליה מדממת בסיפור ששב לחיים. זה מוטיב מרכזי בסיפורה המיוחד של מירי פירסטנברג, חוליה מקשרת בין הזמנים.. מירי, הילדה ממעלה העקרבים, עיבדה את השבבים ורסיסי התופת מן האוטובוס הבוער - והפכה הכול למלאכת תיעוד ספרותי, באלכימיה שלה הפכו הרסיסים המפויחים לטקסט של ספר כתוב. הסופרת היטיבה לתת אלומת אור למקומו של הדגל בסיפור יציאת האוטובוס לדרך: אביה נהג באוטובוס שנשא את השלט 'אגד מברכת את העיר אילת החוגגת 5 שנים לשחרורה" – והקשר להיסטוריה של אילת, הוא בדמות אותה הזדהות עם דגל הדיו. בתחילת המסע מציינת הסופרת כי "דגל ישראל מונף בגאון על גג האוטובוס" – עמוד 25 – ודמות אביה הנוהג ברכב שדגל מתנופף בחזיתו משיבה בה געגועים, משיבה אותנו לאותה ציונות של ראשית המדינה: "הרבה אנשים מעובדי מוסך אגד מסתובבים בהערצה סביב אבא שלי, הנהג שייקח אותנו לאילת. אהבת מולדת תמימה, נטולת ציניות, מפעמת בכל למראה הדגל המונף".,כאן מובילה הסופרת את המסע לנקודת השבר הראשונית, אל הדגל שהיה לדגל מדמם.

האוטובוס יוצא לדרך – וגורל הדגל בתחילת הדרך הופך לסמל: "התחנה כאן מקוֹרָה, וכשהאוטובוס נכנס לתוכה באיטיות, נשמע לפתע קול שבר מן הגג. מתברר שתקרת התחנה נמוכה מכדי להכיל את ההתרחשות הלאומית החשובה, ומוט הדגל נשבר". תגובת האם מכינה אותנו שיש בכך רמז לבאות: "זה סימן רע". בכל טרגדיה יש סימנים לפורענות שתבוא. וגם למשמע דברי ההרגעה של אביה הנהג, כותבת הסופרת: "אם לא נראית משוכנעת. המבט שלה לא שקט". לקראת הסערה שתבוא, אנו סופגים את החגיגות בעיר אילת: "אני לובשת את בגדי החג שאבא קנה לי לכבוד הנסיעה": כאן אנו מתוודעים לאותו טקס מיוחד שבו נלקחה מירי לפני הנסיעה לחנות בגדים ברחוב אלנבי, ולצבע של התקופה, של ימי ראשית המדינה: "בתקופת הצנע כל בגד חדש היה חגיגה. כשיצאנו מהחנות, אימא אמרה: "תשמרי על הבגדים, מירה'לה, הם יהיו לך כבר גם לפסח". עמוד 29. הדגל שנשבר רימז ל'דגל הדיו' של אילת, בגדי החג בתקופת צנע קיבלו משמעות, ומשאלת לב לעתיד. גם לאחר החגיגה, כשהאוטובוס עזב את אילת, ופנה צפונה, בדרך חזרה מאילת, מספרת מירי: "אני לא מוכנה לוותר על הבגדים החדשים שלי, גם לא בדרך חזרה מאילת"....הסיפור יוצר אנלוגיה בין היופי והחגיגיות של הבגדים לבין מראות הנופים בדרך: "השמש מטילה את מלוא חומה וזיווה על הרי המדבר וצובעת אותם בצבעים מופלאים". הדרכים הן דרכים לוהטות, ואט אט הופך הלהט לבערה.

מתוך אווירת החג ובגדי החג, מטלטלת אותנו הסופרת לקשר שיוצרת הילדה החגיגית עם החייל המאבטח. מכאן, מתוך הרקע הזה שכל כולו פסטיבל ומשאלת לב ותום ילדותי – מושלכת העלילה השקטה אל לב הפיגוע הנורא: בגדי החג, נופי הקסם, הקשר עם החייל – כל אלה ייסחפו במחול הדמים, ויקבלו משמעות אחרת לחלוטין. כשעולה האוטובוס בשלווה בדרך הפיתולים הלוהטים, בנתיב מעלה העקרבים, סופג האוטובוס מכת אש, והאוטובוס אכן נעצר בצלע ההר. הילדה התמימה מרגישה את המציאות הנחבטת בה: "אני לא מבינה דבר ממה שקורה, אבל מספיקה לראות פצועים ראשונים ולשמוע גניחות ראשונות לפני שהחייל נשכב עליי, מכסה את כולי בגופו הגדול. אני מוצאת את עצמי בחשכה...אני בקושי נושמת". כאן מגיע תיאור מרטיט של פיגוע נורא, תיאור המחבלים "במין שמלות שחורות, כאפיות על ראשיהם, עם כלי נשק שלופים, עוברים מנוסע אחד לשני, יורים באנשים מטווח קצר, מטלטלים אותם לוודא שהם כבר מתים"... – עמוד 32. אנו עדיין זוכרים תקופה זו, שבה הזהירו אותנו כל הזמנים מחוליות של "פידאיון", שאינם מרפים מלהפוך את חיינו בארץ לגיהינום מדמם. הילדה בסיפור שוכבת בשקט מתחת לגופו של החייל, והיא לוקחת מופת מהתנהגותו ושותקת. בדיעבד, יתברר לה, שהחייל נורה והציל אותה בהסתירו אותה. אחיה חיימקה, גם הוא שרוע אז מוסתר, ולרגע נדמה לו שהמחבלים נעלמו. הוא קורא בשמה: "מיר'לה איפה את?". האח הדואג סיכן את חייו, וסופג צרור בראשו. השאלה שלה "האם חיימקה חי? האם יחזיק מעמד?" מובילה את חייה לאורך כל הספר. סוד קיומו כצמח אינו מניח לה. הילדה שניצלה מן התופת קמה אל מציאות מדממת של משפחה שאיננה: היא רואה את פני אביה הנהג "דרך מסך של דמעות", מלטפת את "פניו חסרי ההבעה. עוד לא יודעת שמה שאני מנסה לעשות עכשיו הוא לשרטט בקצות אצבעותיי, אל תוך הזיכרון העתידי שלי, את תווי פניו, את היחד המחבק האחרון שלנו"- עמוד 33. האובדן הוא קשה: את אמה היא מוצאת "שרועה על הכביש. החצאית קרועה לגמרי"....והתיאור המזעזע שובר אותה: "אני חוזרת לספסל, אל אבא. מתיישבת לידו. גלמודה, בוכייה, מבינה שקרה משהו רע ומר, שאבדו לי אהוביי, שאבד כל עולמי". לאורך כל העלילה מראות המוות רודפים אותה – והיא יודעת שחייה נחצו ונשברו: "בעולם החדש ילוו אותי יום יום מראות הזוועה באוטובוס – ראשו המרוטש של אחי, אימא המחוּללת שרועה על הכביש, אבא ישוב על הספסל הקדמי כשראשו שמוט ודם זב ממנו" – עמוד 38

מוטיב הציפור שב ונוסק לאורך הדפים – וכמו הציפורים הנודדות, תמיד יש חיפוש של מקום לנוח. בעלילה המדממת של מירי קשה למצוא מנוח. "בהתחלה הציפור מפלחת במהירות את השמים המנוקדים בגרגירים...הציפור עושה דרכה אל חלוני, והיא יודעת להרוג. להרוג ולעבור הלאה בלי קול..." – עמוד 39. אין מנוח לציפור המבקשת מנוח לכף רגלה, וגם אין מרגוע שייתן מזור ללבה של מירי פירסטנברג. אט אט חודרת אליה ההכרה שהיא חלק מעולם שחי את המחסור, ממשפחת השכול, המאבק על הקיום נמשך, כפי שכתב המשורר נתן אלתרמן: "כי לא ניסוג מפה ודרך אין אחרת/ אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו". היא מנסה למצוא מזור לחייה בבית קרוביה בקיבוץ ניר דוד – ולרגע זו דרך לנוס מעולם התרבות שהכזיב, להגיע לעולם הטבע: "יש תחושה נפלאה כאילו אני משאירה את הציווליזציה הרחק מאחוריי, והטבע הירוק מחבק אותי...". עמוד 66. גם כאשר היא רואה נֵבט קטן בוקע מן האדמה, היא חרֵדה, היא חוששת לגורלו. היא חוששת, שהציפור תעוט עליו. "אני שומעת את קריאת הציפור....לא עוזבת את משמרתי בהגנה על הנבט הירוק...העיקר שהנבט יצמח" – עמוד 70. היא גדלה וצומחת כנבט המבקש הגנה תמיד. מאז פיגוע מעלה העקרבים עברנו היסטוריה עקובה מדם. יומנה האישי של מירי פירסטנברג פותח לנו צוהר לכאב האישי, לפצע הלאומי. בכל רגע היא מנסה לתת פשר לקיומה, להיותה ניצולה. הציפורים רודפות אותה והיא חשה – "הציפורים רחוקות...הן לא נעלמות לגמרי" – ולרגעים החיים עמוסי השכוֹל כמו מאיימים להימחק לנוכח שובל הזיכרון: "אני אין ואפס. אולי רק בועה קטנה של זיכרון אובד בקצף הגלים" – עמוד 172. כל חייה מאז הם ניסיון לחפש משמעות לפיגוע, שאינו מרפה: היא תמיד בניסיון מצמרר לקשור בין אירוע הדמים לבין הפיגועים השבים ונשנים. "מה שמוציא אותי מן הקליפה שהסתגרתי בה, זה לא החיים הפרטיים שלי, אלא מה שקורה במדינה. אני רואה בטלוויזיה את מראות הזוועה מהפיגוע בקו 18 בירושלים" – והיא נשאבת אל הטרגדיה, עולה לירושלים. הזיכרון הלאומי מחבר הכול: בדרך היא חוזה ב"רכבי הברזל השרופים מ-1948 לצד הכביש בשער הגיא", וההיסטוריה הלאומית רוטטת, הכול שב. החיים מפעמים בה והיא מנסה לראות את האור: "יישובים פורחים ושכונות חדשות ויפהפיות מסמלים את פלא ההמשכיות" – עמוד 251. עלילת חייה מאז היא דרך לחפש תיקון, נתיב מייסר של לב המבקש למצוא את צופן החיים השפויים. בין חלקי העלילה אנו מוצאים מסע אל האוקיינוס כדי לנסות לתת לזמן היָם לרפא את זמן היבשה.

כאשר היא מעיזה לשוב אל בית ילדותה, זו דרך לעכל את הכאב, לעבד את מוראות את העבר: "אני נפרדת מהקירות האלה, שפעם גוננו על האושר השקט, היומיומי, של משפחתנו. משפחה רגילה שחיה את חייה הרגילים, והייתה שמחה בחלקה, משפחתי שנעקרה ואיננה. אני נפרדת מאבא ומאימא ומחיימקה אחי. חשה בתוכי איזו התחלת תהליך. אולי זו ראשית החלמת פצע שדימם שנים כה ארוכות" - עמוד 259. חייה כילדת חוץ בקיבוץ הם מסכת של שבר מתמשך, ניסיון לגנוז את הטראומה, להסתיר את הפצע מהסביבה החיה את חייה בשלווה, היא ילדה מרוסקת המנסה להסתיר את חייה הפצועים, כאילו היו "סוד מביש" – עמוד 67. הסיפור של מירי פירסטנברג כה סוחף ומרגש. הוא חייב להיות חלק ממערכת החינוך. יש בו לזקק את הסבל והמראות והפצעים. כדי להפנים את מה שקרה לנו, את מה שעובר על האומה המדממת, יש להביט במראה, ללכת לאורך השורות הכואבות של מירי פירסטנברג. דפי הסיפור כובשים, מובילים אותנו למנהרת הזמן, שבה רוטטים חייה בדרך להגלדת הפצעים: "לא, אינני שוכחת את היום ההוא. לא אשכח לעולם. אבל הציפורים המרושעות ההן לא באות לי יותר בחלומות"- עמוד 263. דגל הדיו שהיה דגל גאולה – שב אל חזית האוטובוס, והיא תשכח לנצח, שהדגל נשמט, נשבר. היא תתאושש עם הזמן ותשכח שהאסון רבץ לפתח. זהו סיפור של גאולה ושברים – סיפורה האישי של מירי פירסטנברג, הסיפור של כולנו.