יוסי צור - ממייסדי שובל, ראה תמיד קדימה

יוסי צור החליף את זאב טאוב בתפקיד "המוכתר" ושימש בו כשבע שנים. הוא דימה את אורח חייהם של הבדואים השכנים לאורח חייהם של אבותינו כפי שהצטייר בסיפורי התנ"ך. הוא גילה סימפטיה לנודדים יחד עם ביקורת על הסכמתם לקיים אורח חיים בלתי שוויוני בעליל בתחומי השבט (פיאודלי). במפגשיו עם השיח' סולימאן אל הוזייל ונכבדיו הוא גילה כי הבדואים גאים להיחשב כצאצאי אברהם חליל אללה (הוא אברהם אבינו). היחסים הטובים שפיתחו חברי שובל עם השכנים גרמו לשיח' לקחת סמכות על שובל והוא מנע קורבנות וסכסוכים בין הצדדים במהלך השנים מאז עלייתם בשנת 1946 ועד תום מלחמת העצמאות. בראשית שנות החמישים עסק צור בעיקר בשמירת השדות ורכוש הקיבוץ וסייע תוך כדי כך לשבט השכן לא רק במתן שירות רפואי אלא גם בהשבת רכוש גנוב. צור מנע את גירוש השבט למזרח הנגב, לאזור הסייג לפחות שלוש פעמים באמצעות קשריו האישיים עם ראשי המחלקה הערבית במפ"ם. כתוצאה מקשרים אלה, סייעה המחלקה לשיח' לבנות בית ספר ראשון לילדים בתחומו. כגמול על סיוע הבדואים במניעת גניבת רכוש הקיבוץ על-ידי בדואים מעזה וסיני הסדיר צור עבודה לבני השיח' בשובל ובקק"ל. בהמשך סייע צור בהקמת שני קואופרטיבים בדואיים האחד נקרא "שלום" והשני "נגב חדש". הקואופרטיבים החזיקו מעמד כשנתיים שלוש והתפרקו בעיקר בגלל אי-האמון ששרר בין הבדואים לבין עצמם. בשלהי מבצע סיני, שמע צור על כוונת כמה שרים בממשלה לגרש את שבט אל הוזייל לאזור ערד והוא נסע עוד באותו לילה ומסר על כך לח"כ חנן רובין שעדכן מייד את ראשי מפ"ם והעניין הובא לממשלה עוד באותו לילה. מכל מיני סיבות וביניהן החשש ממהומות בקרב השבטים ובין ערביי הצפון ביטלה הממשלה את התוכנית. הוא שכנע את בן השיח' (ג'דוע) ללמוד בבית הספר ואת אביו להימנע מהקמת מסגד בשטחי השבט מחשש חידוד היחסים עם שובל. הוא התנגד, כסוציאליסט להסדרים בהם השיח "קיבל" מאריסיו רבע ועיתים אף שליש מיבולם אולם לא הצליח לשכנע את השיח' לשנות מסורת ארוכת שנים זו. בממשל הצבאי (בתמיכת מפא"י) לא אהבו את מעורבותו הגדלה והולכת של חבר מפ"ם בקרב השבט ובשנת 1954 העלילו על צור כמי שמסכן את ביטחון המדינה. הוא נאסר אך בלחץ דעת הקהל, שוחרר לאחר כמה ימים.

כאיש השומר הצעיר וחבר ביישוב קואופרטיבי - קיבוץ שובל, היה חשוב לצור להעביר מסר זה לשכניו הבדואים. כיוזם הוא דחף את המכובדים הבדואים להקים קואופרטיב חקלאי שיאפשר עיבוד הקרקע בכלים מכאניים מתקדמים וישיג יבולים גבוהים בהרבה מהמקובלים עד אז. כך קם הקואופרטיב הבדואי הראשון של בדואים בנגב הצפוני שנקרא "אל-סלאם" אגודה חקלאית שיתופית בע"מ. צור כתב יותר מאוחר חוברת שסיכמה ניסיון מעניין זה וכלל בה את הפרקים העיקריים: מפגש נדיר בין משטרים חברתיים שונים; המוצא האתני לאומי והדתי של התרבויות השונות (מהן הורכבה השותפות); דינאמיקה של שינויים במשטר החיים של הבדואים בנגב הצפוני; רשימת הנפשות הפועלות (תוך פירוט מלא על האדם, שבט ומוצאו), ייסוד הקואופרטיב, הפעלתו, רווחיו, קשייו ופירוקו. למעשה החל הקואופרטיב את עבודתו בקיץ 1956 וכלל את מכובדים משבט אל עוברה, שיח' מוסא אל עטוונה, השיח' קאיד אל עטוונה, סולימאן אל אסייבי ועטייה אל רומילי. בתחילה הסתמנה הצלחה גדולה והבדואים למדו להפעיל כלים חקלאיים מסובכים וחדישים. צור ניסה תוך כדי הקמת הקואופרטיב "לחנך" את הבדואים ולהעביר להם מסרים פוליטיים דבר שהרגיז את הממשל הצבאי, ראשי מפא"י בנגב ואת השבטים היריבים. לאחר כ-שנתיים וחצי הקואופרטיב התפרק ולא היה לו המשך.

צור כתב בדם ליבו חוברת עבה בשם "שישים וארבע שנות קיבוץ". החוברת הכילה כ-70 עמודים וכללה שלושה פרקים: הפרק הראשון תאר את שישים וארבע שנות הקיבוץ במבט לאחור; הפרק השני: התמודד עם שאלת שישים וארבע שנות קיבוץ במבט קדימה ופרק שלישי: מסה קצרה על "שוויון ערך העבודה". בעמודים האחרונים של החוברת הוסיף צור כמה רישומי פחם מקסימים של קיבוץ שובל. בחוברת ניתן למצוא תאור ללא כחל ושרק וללא מילים גבוהות אלא בשפה המובנת לכל על דרכו של קיבוץ שובל (בתחומים כלכלי-חברתי) וכן על דרכה של התנועה הקיבוצית. צור מתגלה כאיש מפוקח, שרואה את הנולד. אבל, בזמנו, שהשמיע את רעיונותיו וביקורתו - הקברניטים המקומיים ובתנועה לא הקשיבו לו. ראו בו "איש ימין", הרוצה לפרק את יסודות השיתוף והשוויון. סוף דבר שנכתב על-ידי אמרי רון אינו מתמודד כלל עם השאלות שהעלה צור בחוברת אלא ממשיך ודבק בסיסמאות ישנות. בחלק הראשון עסק צור בהתפתחות רעיון השיתופיות בהיסטוריה הציונית בחו"ל ובארץ כולל הקמת המושבים והקיבוצים הראשונים. בחלק השני מנתח צור את הכישלונות הגדולים של התנועה בעיקר בהתייחס אל הריבית הרצחנית וכשלון הבנקים; כשלון מחלקות הכלכלה, הביטוח, התעשיה ועתודות; פרשות כמו ריגר-פישמן, "קידות", "מאגרי טכנולוגיה", פרשת אשת בלאס, הסתבכות בניין רסקו, והניהול הכושל של קברניטי התנועה. המאמר הארוך, על שוויון ערך העבודה, הכולל גם תפיסות פילוסופיות חדשות, צורף כנספח לחוברת הנ"ל.

תרגום נתן החכם

בשנת 1965 תירגם יוסי צור את המחזה של א' לסינג, "נתן החכם" מגרמנית לעברית (מעל מאתיים עמודים) והשתתף בשנת 1966, בהצגה שהפיק קיבוץ שובל על-פי תרגומו בחגיגות "20 שנה לעלייה על הקרקע". מערכות המחזה תורגמו לעברית במשלב גבוה. לדוגמה: "צלח א דין: עקשן/קח שניים, גש הלום, הוא מסתלק?/בגדלות הנפש הוא עולה עליו/לי קל לתת לו טעם הסירוב/ מריר כלענה יא-אברהים". על-אף העברית הגבוהה ועל אף הנושא הנראה מרוחק משהו מהוי היום-יום בקיבוץ, יש עדיין חברים בשובל הזוכרים לטוב את המחזה.

תירגום שירה אירופית

יוסי צור תרגם מגרמנית ואנגלית כמה משוררים ידועים - "איפה", של ה' היינה מגרמנית; "מנה גנך", מאת לאורה גיבסון מאנגלית, ואת השיר how old are you (מחבר בלתי ידוע) מאנגלית; "אל השמחה", מאת פ' שילר מגרמנית; "אחשוב בלילה על גרמניה" של ה' היינה מגרמנית. הנה כמה שורות מתרגום השיר "אל השמחה" של שילר: שמחה, יפי ניצוץ אלוה/מגן עדן מוצאך-/הלומי חדווה נבואה,/בת אלים, אל מקדשך. / קסמייך מאחדים הם/מופרדי אופנה-הוי איך/בני אדם כולם אחים הם/בחסות רוך אברתך. רוב השירים שתורגמו בשנת 2007 היו משל היינה שילר וגתה. צור אף טרח לתרגם מאנגלית את "העורב" של א' פו ואת השיר "פנה היום" של ו' לונגפלו. צור הצליח לשמור יפה על המוסיקאליות של השירים בעת תרגומם לשפת העברית.

צור היה בעל כשרון רישומי-ציורי מרשים. נופי המדבר, הקיבוץ הנבנה, החברים בו, כל אלה שימשו עבורו כאוביקטים לרישום. כך למשל בצאתו למילואים בשדה בוקר, הוא הוצב לשמור על צריף בן-גוריון. שם, בשעות הארוכות בין המשימות הוא צייר: את הצריף של פולה ודוד בן-גוריון; מנוחת המילואימניק אחרי השמירה; השער המערבי של שדה בוקר, הנוף המדברי והמצוקים המקיפים את שדה בוקר; פתיחת ציר על נ.נ. בנחל צין ועוד. רישומיו מדויקים ועדינים ומעידים על אופטימיות. צור לקח אף חלק נכבד בערבי הזמר שהדריך נחומי הר-ציון ונהג לצייר את הזמרים והמשתתפים. קצת מציורים אלה ניתן לראות באתר המרשתת Global-Report. אסטרונומיה וקוסמולוגיה כמדען חובב התעניין צור באסטרונומיה ובכלל במסתרי הקוסמוס. בשנת 2009 כתב מכתב לפרופסור ר' וינדהורסט מאוניברסיטת אריזונה (אסטרונום בעל שם) ושאל אותו כמה שאלות לגבי תופעת "הגלקסיות הכחולות". מקריאת המכתב של צור מיד אנחנו מבינים עד לאיזה עומק מדעי הוא התעמק בנושא ועל סקרנותו שלא ידעה גבול, תרתי משמע. צור ראה חובה להעביר התעניינות זו לבני הנוער והדריך חוגי מתעניינים בנושא במועצה האזורית. כמה וכמה פעמים אף הגיע בלילה למוזאון ג'ו אלון, מצויד במכשירי צפייה עם חבורת משקיפים נלהבים על-מנת לחשוף את רזי השמים.

צור התמחה בחקירת שורשי משפחות יהודים מגרמניה החל מהמאה ה-18. כך למשל חקר את השתלשלות הדורות של הזוג רפאל בן שמעון ריינסברג ואשתו הנרייטה גטה ריינסברג מגרמניה החל משלהי המאה ה 18 כולל טבלאות, תאריכים ואזכורים. כך ניתח מספר רב של משפחות יהודיות-גרמניות מהשכבה האמידה בגרמניה. קריאה בטבלאות אלה מכינה לקורא הפתעות רבות.

צור נאלץ היה, בשל דבקותו ברעיונותיו ואמונותיו להתמודד לא פעם עם מוסדות קיבוצו ומוסדות תנועת השומר הצעיר הקיבוץ הארצי. הוא הושפע מרעיונות הומאניים וסוציאליסטיים שצמחו במרכז אירופה במאה ה–19 וכן ראה עצמו כמחויב לשיפור מעמדם ותנאי חייהם של הבדואים שכניו בנגב. התמחותו בנושאים כלכליים הובילה אותו להתנגשות פעם אחר פעם בנהלי עבודה שהיו מקובלים אז. כגזבר בקיבוצו וכנציג קיבוצו "בקרן השומר הצעיר" "ובאיגוד התעשיה הקיבוצית" לא חדל להאבק על הצורך בשינוי ותיקון פני הדברים. צור תבע מהמוסדות לשמור בכל מצב ובכל תוכנית על הפרט, על זכותו לרכוש השכלה ולגוון את תעסוקתו. מכיוון שהיטיב לנסח את דבריו ויצר לדעתו "מתכונת מחשבתית מוסדרת", פרסם צור את דעותיו ותולדות קיבוצו במאמרים וספרים ומעולם לא הניח לעבודתו השוטפת למנוע ממנו להרחיב עוד ועוד תחומי עניין ("הוביס") כפי שמנינו לעיל.