האחים ואני מכירים שנים רבות זה את זה, גדלנו באותן שכונות בילדותנו, כך ראינו זה את זה – ואולי נגענו באותם שבילי רוח. בכותבי את המאמר, ראיתי לפניי את שני האחים עומדים ומחייכים, פורשים יד לשלום - ובידם השנייה שולפים מכיסם שובל אור נסתר - והופ ..., יונה טהורה לבנת כנפיים ובפיה עלה של זית, שרה פסוקי קדוש, נושאת כנפיים בתכלת שמים. משתפת אני אתכם בחווייתי: התרגשתי מעומק הלב, כאשר אחזתי בשני הספרים, ולרגע היו הספרים בעיניי כשתי מגילות מימים קדומים, כלוחות שירה שירדו אלינו משמים... מלאות סוד, כגווילי קודש. ספריהם כבשו אותי מהדף הראשון, משא המילים הקסום ריתק אותי עד התפעמות. נפלאה בעיניי כתיבתם המשובחת והרהוטה, וקשה שלא להיות מהופנט מעומק הימים השוצפים בשיריהם – הרי לנו כתיבה הבאה מתוך כוונת הלב ומהנשמה. האותיות העבריות חקוקות בלבם כמו נחצבו בתוכם, באבן השתייה, והם כל כולם שואבים השראה וידע מהתורה ומהקבלה ומהמדרשים: סודות הלשון העברית על שכבותיה מושכים את לבם, וכמי שיצאו למסע כאבותיהם הקדומים, הנה הם מבקשים לרדת לצפונות הלשון העברית, לרדת לחקר תשתיות השירה והבריאה – ויש תחושה שדרך השירים יש כוח להבין את סודות היקום והחיים. האחים נותנים כבוד למסורת היהודית ולכל המעטפת הלשונית שלה – מדרשים, פיוטים, אגדה. שירה שכל כולה שבילי רוח לנפש העברית, לנפש האומה.

השירים שוצפים כגלים, והנפש קוראת בהם סיפור, והנה יעופפו המילים, ימריאו לעולמות רחוקים חדשים, לחדרי לבנו, למחוזות נסתרים במרחבי יה, במרחבי היקום. ביכולת הפלא שלהם לזכור נשכחות, להעלות צפונות יצירה מקדם, הנה הם משמרים את התודעה, שבים אל לב הזיכרון היהודי. התת מודע אינו יודע להבחין בין זמנים, לכן יש חשיבות למטרה הסופית שלמענה הם שואפים: לשַמר את הזיכרונות. לתת להם לדבר זה עם זה. ומעבר לכל זה יש השראה אלוקית, ובמסע שלהם יש למילים כוח להקים בניין מהריסותיו ולנסות לברוא משהו חדש. השירה גורמת לגוף להדהד, לשכוח מעמד גאווה, לנגן את הצלילים, לשורר לעולם. פִּתְחוּ-לִי שַׁעֲרֵי-צֶדֶק אָבֹא-בָם אוֹדֶה יָהּ זֶה-הַשַּׁעַר לַאֲדֹנָי צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ", מהולל שמו ואורו. קראתי ביראת כבוד את השירים, כבוד לאדם ומעשה אל. שירתם בועטת כיצור חיש וחדש – ובו-זמנית היא עתיקת יומין, נדירה, כתפילה מתנגנת וכפיוט. קסם יש לשירתם, זו יצירה מלאה במסתורין . צללתי לנבכי השירה לדעת יותר: הסיפורים נארגים כחוטים זה בזה - ושני ספרי השירה מפעפעים כזורמים ממפל שובה לב, והם יחדיו יוצרים אלבום משפחתי, אלבום אוניברסאלי, אלבום משפחתי – ועל הכול נסוכה הילה אלוהית, מסורת וערכי מורשת אבות, גורל העם, גורל ובחירה. שירתם מקבלת משמעות מילולית רחבה ללא גבולות, ביטוי חופשי בזרימה טבעית, מלאת חמלה והתחברות לנופי הארץ, למורשת אבות. ראו נא כיצד הרצל חקק שר את השירה הנסתרת ממעמקי נקבת השילוח – עמודים 216-217 – או מנסה להבין את אהבת שמשון ודלילה בנופי נחל שורק – עמודים 210-211. ויש גם מסע אל גנזי עבר בצפת המיסטית – עמוד 196 עד 200. ומעל לכול נשביתי בקסם המסע אחר ארון הקודש שנשבה – והחייאה של מקומות עתיקים, עמודים 264 – 265. הלכתי אחר שיריו של בלפור חקק וצללתי למחוזות קודש במאה שערים – עמודים 299 – משוטט בעיר העתיקה ונוגע בחדר האר"י הקדוש, עמוד 40, שב במנהרת הזמן לעמק האֵלה בשירו בעמוד 43, או מקים לחיים את סיפורי הקודש בעמק איילון, עמוד 46. איך יכולה הייתה השירה העברית לחיות ללא קסם השירה הזאת? לעיתים שבילי השירה כמו גלויים, אך הנה קמה מעטפת רוחנית ואנו חשים: סוד יש בה, נחמה ואף עצב. שירת תאומים שמתנגנת אל מכמני העבר שאיננו, על מה שלא נעשה, ועל משאלות וכיסופים מה יקרה באחרית הימים: הכול בדרך של גילוי וכיסוי. בשירים יש קריאה וזעקה, השירים באים כאחד להעיר אותנו: עורו התעוררו, צריך לעשות חשבון נפש, צריך לזכור צריך לזכור לא לשכוח, צריך לאהוב, צריך לסלוח. כתיבתם היא: "האזינו שמים וארץ", דיבורם כמו יוצר שיג ושיח עם ההוויה האלוקית, עם מסתרי היקום – עם שברים ומשברים – והכול כדי להוביל לאחדות, להרמוניה. יש חשיבות לצליל ולצבע, כמו קסם ציוץ הציפורים המעודד צמיחת עלים, התחדשות כ"קדם" מתקדמים ומאירים עולם. בטוהר הכוונות של התאומים, יש זַכּוּת ותמימות, והן מאפשרות חשיפה של זהות. אנו מתחברים, דרך שכבות פנימיות של השפה: שפה היא קשר רוחני, דרך הבנה והתקרבות אחד לשני השפה יוצרת שותפות אמיתית אוניברסאלית, להבין את קיומנו כאן. החוויות המתוארות מספרות על תהליכים, על תמורות: בלפור מספר על תיקון נפש, ותיקון סוכות, ומחבר זמן וחיים - עמוד 19. הרגליים נוסעות במסתרי ירושלים והנה המציאות מוארת באור אחר לנוכח בית הכנסת זהרי חמה - עמוד 22. הרצל משוטט במחוזות בית הספר האגדי "אליאנס" ורוקם לפנינו אגדת ילדות על נסיכה חולמת ליד השער, על סודות הנגלים ליד חדרה הנידח – עמודים 247 עד 253. שירים מחוללים מעין איליאדה ואודיסאה, מחזות שחושפים ילדות, מאורעות רוחניים המתחוללים במעמקי הנפש: השירה היא גוף חי, הכתיבה מאפשרת ליוצר ולנו להתערבב אחד בשני, בכל שיח בינינו יש בו קסם להתאסף, כאלומות השיבולים, כדי שנוכל להבין ולדבר על השירים. בהאזנה וקריאת השירים אנו נכנסים לעולמו הפרטי של המשורר המשתף אותנו בעולמו, כך מכירים את קיומו של האדם. האדם יוצר לעצמו יקום גנוז משלו, ארמון קסמים, ושפת הפלאים של השירה מעניקה כוחות מלאכיים: המשוררים אכן חושפים בשירתם את הקיום שלנו.

השירה שנכתבה היא תיעוד מוצאם ומסעם, עדות לעולם נשארת, "מאין אתה בא ולאן אתה הולך" (פרקי אבות). מוצאו של האדם הוא הסיפור שלו, הסיפור של חייו, תולדות אבותיו, סיפור לדורי דורות. שליחותם של האחים כיעד מתוך עולמם הפנימי היא לתאר את שורשיהם, עולם שהתהווה ונברא. לָשׁוּב אֶל בֵית אָבִי לָשׁוּב אֶל בֵּית אִמִּי לָשוּב אֶל עַצְמִי (בלפור, 9) "לך לך לארצך ולמולדתך" (בראשית): מרגע שהרצל ובלפור יצאו למסע - זוהי חדוות הגילוי של הכתיבה, הגילוי שממתיק עצמו בחבלי הכיסוי. יש תחושה שממעמקי המילים הם פגשו את נפש הלשון העברית, את צפונות ההשגחה האלוהית, את נשמת האומה. תחנות דרכם נוגעות ברובדי השפה, ברובדי העבר. הרצל חקק משורר לפנינו מחזה קסם - "תולדות השפה האלוהית" 151 עד 160. והוא כותב: וְהַשָּׂפָה מְחַלְחֶלֶת. בְּצֶלֶם. מִצֶּלַע הַר. לְהַבְקִיעַ פֶּלֶא מִבַּעַד לָעוֹר. לָאוֹר. מֶרְכֶּבֶת אֵשׁ כְּצִפּוֹר (הרצל - עמוד 151) השניים כותבים וחשים שיש בכוחם השירי הנבואי לפאר את השפה העברית, להגן עליה בפני המנסים להשחית את יופייה הטהור: וְהָיָה כְּנַגֵּן. אֵיךְ עַל הָעִבְרִית אָגֵן. מַה בִּי יָבֵן מְקוֹר חַיִּים. עִצּוּר חַי יְפַרְפֵּר וְעוֹדֶנִּי עֵר. לִבִּי בַּגַּלִּים מֵשִׁיט מִסְתַּתֵּר. מֵשִׁיב אֶת נַפְשִׁי כך הרצל בפרק מתוך השיר 'תולדות השפה האלוהית' עמוד 156. והכוחות המבקשים להציל את העברית, את השלמות הרוחנית, יודעים, כי יש זרמים תת-קרקעיים בתוך תהליך הגאולה, יש גם סדקים, ורק לשירה יש כוח להגן. כותב בלפור בעמוד 227: מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה שֶׁהָלְכָה וְהוּאֲרָה צָמְחָה לָנוּ גְּאֻלָּה שְׁבוּרָה. וכך גם בשירו יקום פורקן כותב הוא: וּבְכָל עֵת אֲנִי מוֹצֵא עַצְמִי מְגַשֵּׁר בֵּין זְמַנִּים וּמְקוֹמוֹת (בלפור, עמוד 255) השירים יוצרים גשר עם העולם, עם מה שהיה, עם הזולת. מטרת הבריאה לענג את הנבראים, התכלית זו כוונת הבריאה ובריאת עולמות, היכולת שלהם לשורר, ליצירה ובריאה. בדרך בה בחרו התאומים הם מגוללים את מעשיהם, מעשי אבות, חזיונות השייכים לנשמתם ומסרים לחשוף את תכלית הקיום. בכתיבת שני הספרים יש בהם צורך ורצון עז לפדות את עצמם, את בני המשפחה ואת עם ישראל, לחתום את כל הדברים הפתורים והלא פתורים, לחבר חלקים שחסרים וידע שחסר למקדש שלם, לשילוב של דורות, תקופות ומציאות קיימת. את רזי הזמן הם רוצים לספר, געגועים, חלומות, סיפורי חיים, את הצער והשמחה, מתוך חיפוש אחרי עולם הולך ונעלם. והם באים להציב לו יד וזיכרון. וכך משורר הרצל חקק את קסם תקתוק הזמן, הלשון העברית כאורלוגין עתיק, כל מכמניה הנסתרים פועמים בקצב פלאי, ויש בה משהו אלוהי – "הייתה אשר הייתה" – כמשקל נגד לביטוי הקדוש "אהיה אשר אהיה" – השיר "קדושה מבעד לשכבות" – עמוד 152: מָחוֹג שֶׁל זְמָן. לִבָּהּ הָיָה שֶׁעָן. הַתְּכָנִים כְּגַלְגַּלֵּי שִׁנַּיִם וַעֲפַר תַּעֲלוּמָה. פָּנָס הֵאַרְתִּי מִבַּעַד לַשְּׁכָבוֹת לַחֲשֹׁף דּוֹר וּשְׁמָהּ וַחֲתִימָה. מַחֲרִישָׁה מִסְתּוֹרִית בָּעֲלָטָה. הָיְתָה אֲשֶׁר הָיְתָה.

מהו הכוח המניע את האחים? צריך לנסות ולהבין את התאומים כמשוררים וסופרים, את התשוקה הבוערת הפועמת בקרבם ללא הפסק, בהתמסרות והשתוקקות הלב ללא ליאות להעביר את שירתם לנו, ובכך למלא רצון הבורא. נשמת המשורר כל כולה מסירות, כל כולה נושאת לפיד של שליחות בעולם הזה – והיא לא תשקוט. ברית פלאים יש בין התאומים הנביאים לבין בורא עולם – ומגילת השירה שלהם היא כעין התקדשות להארת נשמת האומה, נשמת האדם, נשמת עירם, נשמת משפחתם. שליחות רוחנית כממשיכי ההיסטוריה היהודית. אנו חשים שהם מוסרים את נפשם למען השירה, למען הגאולה הרוחנית. זו השליחות הנישאת מעל הכול, ובשירה יש עוצמה, זו שירה שיודעת לחשוף זהות, לעצב זהות. המסירות לשליחות היא מסירות אין קץ: גם אם יש אנשים שאינם מקבלים שליחות זו. גם אם יש מכשולים בדרך. אֲבָל, אֲנִי דָּבַקְתִּי בַּמִּלִּים, בַּשִּׁירָה. שָׁנִים רַבּוֹת כָּתַבְתִּי בִּזְרוֹעַ שְׁבוּרָה. (בלפור, עמוד 235) יש מעבר לשירה תחושה, שבכוח המילים היוצרות שיג ושיח עם המקורות ועם היצירה העברית, יש דרך להורות כיוון, לסלול נתיב לישועה, ומערכת התיקונים המיסטית של בלפור מבקשת תיקון עולם עד לגאולה. שְׁבִיל תִּקּוּן נִפְתָּח, רָחָב כְּאוּלָם שִׁיר נִפְתָּח בִּי וַאֲנִי נֶאֱלָם מְחוֹלֵל בִּי רְשׁוּת לְתִּקּוּן עוֹלָם (בלפור, עמוד 6) יושבים התאומים מול חלונם מנסים לחרוט מתוך אוקיינוס הזיכרונות את ילדותם, הסיפורים מדורי דורות, הבית, המשפחה, המקום ששימש להם משכן לכל החלומות. את מחפשים את הסודות העתיקים שם תשכון רוחם. אדם מכניס לראשו להתמסר למה שיקר לו, הם כמשוררים נושאים על שכמם גורל כבד וכואב. הרצל שואל 'האם אפשר לשכוח אוצר שהיה כה גדול' –ובונה בשירו 'צוהר לזמן השירה' מעין חזיון קסמים, שבו יש ספינת פלא של משוררים, ובתיבת הישועה הזו יש צוהר מיוחד כמו בתיבת נוח. ושימו לב מה קורה ליונה ששבה אל הצוהר – עמוד 170: בָּאֳנִיָּה הַזֹּאת הִשְׁאִירוּ מָקוֹם שֶׁאִיש לֹא רָאָה. תָּנוּחַ בּוֹ נְבוּאָה. הַהַשְׁרָאָה. זֶה הַצֹּהַר לְהַשְׁקִיט אָוֶן וּסְעָרָה. לְכָאן תִּדְאֶה יוֹנַת הַלֵּב לִטְעֹם עֲלֶה שִׁירָה. הִנֵּה עַזָּה, רוּחַ אֱנוֹשׁ סוֹחֶפֶת. צַר הַמָּקוֹם לְהִתְבּוֹנֵן, הֵן עֵין הַנֶּפֶשׁ. ואכן גם בלפור אחיו רואה בשירה דרך להאיר את העולם, לפרש אחרת את המציאות – בשירו 'אל הפלא' בעמוד 231 - הוא כותב: אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשֶׁהִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב מִלִּים לְבַקֵּשׁ פֶּלֶא קִבַּלְתִּי דַּרְכּוֹן לָהַר הַגָּדוֹל שֶׁל הַשִּׁירָה וְהַפֵּרוּשִׁים. וגם בשירתו יש תחושה שהמשוררים נמצאים בטריטוריה נפרדת – אצל הרצל זו הייתה תיבת המשוררים, אצל בלפור המשוררים חיים בזמן אחר, ב'שבת עולם' עמוד 232: בַּהַתְחָלָה שֶׁל עוֹלָמִי הָיוּ שְׂפָתַי גֶּחָלִים וְהָיִיתִי כְּבַד פֶּה כְּבַד שִׁירוֹת חִכִּיתִי לִזְמַן רַעֲוָא דְּרַעֲוִין כִּי הַתֹּהוּ וָבֹהוּ רָתַח כֻּלּוֹ מִן הָאוֹתִיּוֹת הַבּוֹעֲרוֹת יש לי תחושה, ששירתם ספוגה שליחות קודש, צו עליון לשאת דבריהם וחוכמתם לזיכרון עולם. החיזיון בספרי שיריהם אפוף ניחוח משכר של כל הימים. הם שלמים עם עצמם, עם עבר הדורות שבים הם בשירתם לביתם, וכשיתפזר הערפל יפצחו את הסוד. בכתיבה מאפשרים הם לעצמם להשלים עם העבר, עם העולם שהולך ונעלם. זה תהליך שמאפשר היפרדות והליכה למקום חדש, לעולם חדש, אבל עדין לשַמר את העולם הישן לדורי דורות, לא לשכוח. הישן יתחדש והחדש יתקדש. הם נושאים מלידתם מטען רוחני, מרגע שנולדו זהותם נחקקה בשמותיהם. מבלי שיבינו זאת בגיל צעיר כבר נקבעה זהותם. רק בגיל מאוחר יותר הבינו את זהותם וגורלם והקשר עם העבר. בבגרותם רק הבינו שמשפחתם ראתה בלידתם פיצוי משמים על מות שני הדודים שנרצחו ב"פרהוד", 1941. לכן יש בשירתם זיקה בין העבר לעתיד, בין שואה לקוממיות, עזיבת המשפחה את מולדתם עירק, יציאה ועלייה לארץ ישראל. יומן המסע בשיריהם הוא שלהם ושל האלוהים, שיחזור זיכרונות מילדותם ועד היום. הם מתארים מחוזות מבורכים, סיפורים על בני משפחתם לאורך כל התחנות בין המציאות והחזון. הם מתארים נופי חייהם המרתקים והדינמיים בשיריהם, כך תבוא עליהם גאולתם. הָאֲנָשִׁים שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב עֲלֵיהֶם יוֹצְאִים מֵאַלְבּוֹם מִשְפָּחָה מָחוּק בָּאִים אַחֲרַי לְכָל זְמָן וּמָקוֹם שֶׁלֹּא אֶהְיֶה אֲסוּפִי וְשָׁתוּק. (בלפור, 77) יוסי גמזו כתב: "קשה קשה שלא להיות בך נביאים, או לפחות משוררים ירושלים". אכן בירושלים שורה רוח נבואה על משוררים. הילה ירושלמית עתיקה נסוכה על חייהם, על סיפורם, על כתיבתם. אנו ירושלמים - מצהירים בשירתם המשוררים הרצל ובלפור חקק. ירושלים טבועה חקוקה בדמם, מיום לידתם בגולה ועד היום . כממשיכי המספרים במקרא הם רוקמים לנו את סיפור הוריהם, סיפור אבותיהם – ועל הכול הם מפזרים אבקת קסם של מיסטיקה ורוחניות. הנה שירתו של הרצל חקק על אמו, וסיפור החיים הזה מתואר כמסע נבואי: התמודדותה עם הטרגדיה המשפחתית, היותה קרבן למען ערכי המסורת והרצון להיאבק בשכול. בשירו של הרצל חקק 'תמצית החיים נשקפת' הוא מנסה לתת פשר לחייה: נָשְׁמוּ חַיֶּיהָ בְּעֶרְגָּה. הַהִיסְטוֹרְיָה עוֹדָהּ, אֵינָה נְמוֹגָה. בְּפִיהָ נֶחֱשַׂף הַנֶּעֱלָם, פֵּשֶׁר הַקּוֹרוֹת בֵּין פִּתְגָּם לְפִתְגָּם. כְּצוֹפָה תָּאִיר כִּוּוּן. חָכְמַת חַיִּים נוּגָה מֵעֵינֶיהָ. מִן הַסִּפּוּן. ( הרצל, עמוד 190) חזון האב הציוני לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה קם והתגשם. כתיבתם על זהותם כיקיצה אחת גדולה. בשירתו של בלפור יש תיאור האב כאחד מאבות קדם, והוא שוזר סיפור זה בסיפור התאלמנותה של האם. השיר 'אמי מחזיקה בידיה תמונת נישואיה' מנסה לתת מעטפת קודש לבית שנותר ריק, לחיים שמבקשים שלמות שְׁנוֹת אוֹר חָלְפוּ מֵאָז שֶׁמֵּת הִיא מַחֲזִיקָה הֵיטֵב בַּמִּסְגֶרֶת שֶׁלֹּא תִּשָּׁמֵט. הָאוֹר הַזֶּה נוֹגֵהַּ עָלֶיהָ. אִמָּא מַחֲזִיקָה בְּיָדֶיהָ תְּמוּנַת נִשּׂוּאֶיהָ. (בלפור, עמ' 78) משוררי ירושלים והאומה יודעים לשורר את סיפור הבית, המשפחה. הם הממשיכים את הסיפור הארוך של המשפחה מהגולה ועד ארץ ישראל לדורותיה. הבית, המשפחה, האנשים השכונה וכל סמטה, שוק מחנה יהודה וההווי הירושלמי. זו שליחותם. האחים מבכים על גורלה של הארץ והחשש מגלות. שירתם כיונה מעופפת, אינה מוצאת מנוח ונכנסת לחריצי הכותל המערבי לבקש גאולה, היונה מסמלת את עם ישראל, את האחים. ישועת ה' כהרף עין תגיע שלום בלבם ושלום לכל עם ישראל. יש מסורת שהיונים מגיעות לאבני הכותל לאסוף את כל התפילות ולהעלותן למעלה למקור עליון.

"סוף מעשה במחשבה תחילה": הם במודעות בוראים בשיריהם מילים וחיים, בוראים עולמות משכבות של חיים גנוזים. מאירות הן מילים, בטוהר הכוונות, מלאות אור מארכיון המחשבות. והדברים נחקקו ונכתבו בספרי השירים. בתת המודע שלהם יש קשר בין שני הספרים והשליחות שהם נטלו על עצמם בהוצאת הספרים כתאומים זהים, והם מבטאים בכתיבתם השגות רוחניות. יש קשר נפשי ורוחני חזק בין שני האחים ויש תיאום מלא בהוצאת הספרים, "שחרית לנצח", ספרו של הרצל, ו"רשות לתיקון עולם" ספרו של בלפור, קו משותף בין חול לקודש, הוויית האלוקות, שירתם מקבילה זו לזו וחובקת עולם מחברת בין העבר ההווה ובציפייה לעתיד טוב, הם כותבים זה לזה כתאומים מאוחדים. שניהם בחרו בתבנית מסוימת ואינם הולכים אחרי העדר, יש להם קו מנחה, הם הולכים בעקבות הלב המכוון, הם צוללים בעמקות שירתם. "אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף" (קהלת). אלוהים ברא את העולם וגם את השירה, ועל כך כותב בלפור: בָּאוּ לִי הַמִּלִּים מְלוֹא כָּל הַיָּם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי הוּא בָּרָא אֶת הַשִּׁירָה וְהָיְתָה לִי הַשִּׁירָה שַׁבַּת הָעוֹלָם וַיְּכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בִּסְעָרָה אַדִּירָה נִרְפְּאוּ שְׂפָתַי גַּעְגּוּעִים כִּי בָאָה לָעוֹלָם הַשִּׁירָה. (בלפור, 232) הרצל מבקש את שחר חייו, את שכונת ילדותו, ורוקם לנו מסכת פלאים מפרטים פשוטים שמילאו את העולם הנפלא שחלף – עמוד 44: הָעוֹלָם נִרְאָה כְּקֻפְסַת נַעֲלַיִם שֶׁכָּל הַנְּשָׁמוֹת הֻנְּחוּ בָּהּ וְאִישׁ לֹא רָאָה כַּמָּה הִתְחַלְּפוּ שָׁם הָרֵיחוֹת, הָרוּחוֹת,הַגְּוָנִים. יְרִיעַת הַפָּנִים. הַצַּלָּם אָמַר: תָּבִינוּ, אֲנָשִׁים מִשְׁתַּנִּים. באותה שירה, שפותחת את הספר, 'המסע לשחר החיים' אנו חוזים באותו עולם אצילי שנגוז – וברצון הפנימי להחיות את היופי שרודף את המשורר כל חייו. כל התום והזוהר נותרו באותה קופסת נעליים, באותו ניחוח פשוט שקיבל במשך השנים קדושה רוחנית. מעבר לכל היופי נותר הכאב, יש השתנות. שירתם היא סוג של מבט פנימי - אך גם מבט החוצה: הכוונה היא לשתף אותנו בסיפור ולהיות נכונים לצאת למסע מפרך, להבין את משמעות הסיפור. המשימה הזו יכולה להיות חשובה גם לנו, סיפור חיים הוא גם צער רוחני וגעגוע. זהו אתגר גדול מאוד לכתוב שירה ולשחזר אירועים וזיכרונות, וכך במרחב הם ממשיכים בשירתם את חקר החיים ופשרם מתוך געגוע וכמיהה, עצב ושמחה כאחד. הקוראים חווים זאת מחדש באמצעות השירים של התאומים. זה נדיר לשבת בשעות של התבודדות ולכתוב את הספרים הללו, זו כעין פרישה מן העולם, כמו הנביאים, כדי להיזכר ולכתוב. ההגשמה אמיתית מושגת בעזרת הכרת המציאות וכוחות עליונים, להשליך את הימים הרובצים, לשחרר את נטל הכאב. הלב הוא כלי שרת למעשה היצירה, מעשה אמן, והם כותבים שירתם הייחודית לשמרה לעד. צימאון השירה חותך בבשרם שאינו נותן מנוח לא ביום ולא בלילה. רוח אלוהים מפעמת בקרבם, כוחה של הרוחניות מתגלה בשיריהם, גילוי פנימי והתנסויות תוך מחשבה ותבונה נחשפים בנהרות של מילים, והם ישטפו את לבותיהם. יממות ולילות לא יעצמו עין, בחלומם ובשפתם ידברו מילים ושירים. עוברים הם מעולם אחד למשנהו, שועטים הם במלאכת הכתיבה להעביר לנו ידע, ליידע אותנו על אבות שירתם ולהנציחם בעולם. הכתיבה המתממשת היא מזונם הרוחני, עד יושג רצונם. התלות ביצירתם באה לידי ביטוי בווידוי על שנעשה, בדחפים רוחניים עזים להוציאה לפועל במימוש - כתיבת השירה.

הם בחרו ללכת בדרך הצפנים והסימנים, בחזון, עד אין סוף – לדעת סוד ידיעת האלוקות, בסוד העניינים עדההגיעם לפרד"ס. כאן מתחוללים האירועים של חיינו, ניטעו בפרד"ס זרעים ונתן העץ פריו. הם תרים אחרי הסוד משחרית ועד הנצח, עד יושלם החסר לכלי השלם, עד תיקון עולם, ושלום להם ולאחרים. הם מעניקים בשירתם מטובם, ידע ונחמה .הזמן שעבר השפיע על הווייתם. עולם הולך ונעלם, ועתה מתגלה בשירתם עולם חדש. בין השחרית לנצח נעשה תיקון בעולם, זה הרעיון שמאחורי שני הספרים: שחרית קמה מן השחר, והיא תפילה עתיקה, תפילה שמבקשת תיקון. השחרית והתיקון משוטטים בעולמות של סוד, של חיפוש אחר האין סוף, וזו הדרך שסלולה אל התיקון, אל הפלא הנצחי. שחרית זוהי ההתחלה, התיקונים, הם השיעורים שאנו בני האדם עושים בעולם הזה עדי הנצח, השירים בשני הספרים הם התיקונים משחרית עד נצח בדרך לתיקון עולם. עד שמסיימים את המטרה בעולם זה, האדם מרגיש חרות, איך הוא משיג אותה ומשתחרר משליטת האגו. לאדם יש יכולת לבחור באופן חופשי מה טוב לו, לקבל את חייו ללא מאמץ וסבל המשוררים יש להם שאיפה לגלות את האור הגנוז המשפיע בעולם, דרך שירה, דרך אהבה וקירוב לבבות, בכך רוח האדם עולה במעלות ומשפיע ה על אחרים. תמיד יש כוחות של אור ואפלה שאנו מתמודדים. יש מאבק בין חושך לאור. השירה בדרכה שלה מביאה את האור.

המילים של השירים – נרות כשלהבת אדמדמה מאירה זוהר כחלחל. השירה מאירה עולם, שירי הנצחה לזכר הדודים גיבורי התהילה שנרצחו, נורי ואברהם הקדושים. הם קיבלו על עצמם להנציח את הנרצחים, מרגע שגילו שהם נתפסו כשניים שהגיעו תמורת שניים שנרצחו בפרעות. ובלפור מבקש בשירו לטהר הכול, לתת למושג הקדום של טהרה, לחולל שינוי רוחני נשגב: כְּשֶׁנִּשְׁלְמוּ שִׁבְעָה יָמִים עַל מֵתֵי הַפְּרָעוֹת וְשָׁקְטוּ הָאֲבֵלִים וּבִכְיָם נִרְחֲצָה בַּמַּיִם טֻמְאַת הַגּוּף, כֻּסְּתָה בֶּעָפָר טֻמְאַת הַדָּם. ( בלפור, 116)

הספרים הם המשך של עץ החיים ועץ הדעת

בלפור והרצל מבינים את החיבור בין שמים וארץ ובין האדם לאלוהיו. הם הקבילו את שני הספרים כסיפור עץ החיים- האדם והעולמות. לפי הקבלה, עץ החיים - בנוי עשר הספירות (גם מאמרות), עשרה אורות, אלה שלבים רוחניים בין האדם לאלוהות שהם שורשי כל הנהגה. אלה מעין מעלות או מדרגות בתוך האלוהות עצמה. השירים צומחים מתוך המעלות הללו. ישנם מספר שערים בשני הספרים, ויש קשר בין השערים. שמות הספרים מקבילים זה לזה. הספרים בנויים משערים: שערי חוכמה ובינה נראים כשני לוחות, כדי להגיע למטרה הרוחנית. עולמנו בנוי מן הטוב ופחות טוב, בבחינת השפעת בית הלל המקלים ובית שמאי המחמירים. הרצל בונה את ספרו כשערים של שחרית, מנחה וערבית. בלפור בונה את ספרו כעשרה תיקונים. ובשני הספרים השערים מכוונים אל יעד רוחני. כריכת הספר "שחרית לנצח": אנו רואים את הצילום של בית הכנסת ובית המדרש "זהרי חמה" בירושלים – ואנו מבינים מהי אותה שחרית קסומה, שחרית של תפילה – כשברקע רואים את בית הכנסת והתפילה צוללים לתוך מראה קסם של זריחה, של עליית השחר. מי שיצא פעם למסע בעקבות ילדותם, שמע את זיכרונותיהם על זהרי חמה, על מנחת יהודה, על היותם 'ילדי תהילים' שביקשו מילדות גאולה, אור מיוחד באותו שעון שמש. שירתם מחפשת את הזמן שאבד, ואנו מחפשים לסיפור המסע שלהם, שלא ייגמר לעולם. לעתים אני חוששת, שמא האחים לא יספיקו למַצות את היכולות שבהם להעביר לנו ידע. הזמן של כדור-הארץ הולך ואוזל, זמן הוא שקר, העבר ההווה והעתיד אינם אלא דבר אחד, הם מתרחשים בו-זמנית ועכשיו הנצחי ממד גבוה יותר מהזמן. השחרית היא לנצח. כריכת הספר "רשות לתיקון עולם": אנו רואים ציור של מדרגות עולות למעלה כספירַלה - הנצח, ספרה 8 אותיות נשמה חיבור לנשמה שלנו, האור שלנו שקושר אותנו לאינסוף, חיבור שלנו לשמים ולארץ, שלבים בסולם יעקב המגיע לרקיע העליון. כמיהת המשוררים ושאיפתם היא לגלות את האור הנסתר, הגנוז בעולם המשפיע עלינו. היעד הוא לדעת את העולמות להגיע לשלמות נצחית מתוך אהבה. הזמן המיועד לתיקון עולם הוא בין חצות הלילה לעלות השחר עם נץ החמה. "כי קרוב ה' לכל יראיו": התיקון מייצג את עולם האנושות ואת גילוי דעתם של המשוררים. מִשְּׁעַת הָנֵץ אֲנִי קָם לְתַקֵּן נֵרוֹת כְּבוּיִים הַרְחֵק מֵעֵין רוֹאֶה אוֹמֵר לַחַשׁ מִלִּים שְׁבוּרוֹת, צְקוּן מְחַשֵּׁב קֵץ חַי בִּזְמַן תִּקּוּן. (בלפור, 260) הרצל ובלפור כותבים כמו היו חלק מ'חבל נביאים' המשוטטים בחבלי הארץ, בתחנות שונות בחיי האומה, מנסים להשיב לנו את האור שאבד, לגלות לנו עולמות שכמו כוסו שכבות של אבק, של שיכחה. בלפור במסע התיקונים שלו בוטח בעצמו וסוחף אותנו מתיקון לתיקון, ובתוך השבילים הפלאיים הוא מספר לנו בנביא שהנה קם הוא - לתקן נרו של עולם. דרך השירה מנסים האחים לחדש את העולם, לגלות לנו נתיבי פלא שקשורים בין המילים לעולם הפנימי, בין הרמזים לעולם שהיה או לא היה: השיר של הרצל 'האם יש עולם' מספר זאת בדרך מופלאה – עמוד 308: הוֹלְכִים בֵּין הַמִּלִּים נוֹדְדִים וְשָׁרִים, נוֹדְדִים וְתוֹעִים הִנֵּה עוֹד מְשׁוֹרֵר הוֹלֵךְ, וְזֶה שִׂיחוֹ הִנֵּה הֵם קְרֵבִים אֵלָיו, זֶה הָאִישׁ הָרוֹאֶה, זֶה הַקּוֹשֵׁר חוּטִים בֵּין לֶב אָדָם וֶאלֹהִים. וכך השיר מסתיים: הוֹלֵךְ אֲנִי וְיוֹדֵעַ כָּל מִלָּה נִכְתֶּבֶת עֵט הַבַּרְזֶל שׁוֹטֵט, שׂוֹרֵט בִּי וְחַי כָּל הַמְּצִיאוּת מִחוּץ לִי, הַאִם יֵשׁ עוֹלָם מִחוּץ לְשִׁירַי?

הם מספרים את שורשי המשפחה, את החברה לכל גווניה, את מולדתם וירושלים: האדמה היא תמיד בלב האדם, שוזרים הם החוטים זה בזה. נראה ששני האחים בכתיבת השירים רוצים לסייע ולהציל את העם והאנושות מסבל ולהביאם למקום מבטחים תוך כבוד כמו נביאינו הטובים . יש בהם את היכולת להתקשר בכתיבה לעולמם של דמויות לא רק מעולמם, אלא דמויות מקראיות, דמויות האם סעידה והאב עזרא, דמויות הסבים והסבתות, וגם הסופרים שקדמו להם. הם משמרים מעשי האבות ולנצח יחיו עמם. בלפור חקק כותב בשירו "להגיע אל סבי": הוּא כּוֹתֵב וּפוֹסֵק הֲלָכוֹת וְגַם מְשׁוֹרֵר בַּכְּתָב הָעִבְרִי הַקָּדוּם. אֲנִי בַּחֲלוֹם רוֹצֶה אָז מִשְּׁנָתִי לָקוּם עָצוּב בַּחֲלוֹם שֶׁאֵינִי מַגִּיעַ אֵלָיו. וּכְשֶׁאֵינִי בַּחֲלוֹם - אֵינִי מוֹצֵא כְּתַב יָדוֹ, שִׁירָיו עַד הַיּוֹם. (בלפור, 110) הקלף והמכתב בשיר של בלפור הגיעו אליו מסבו והם יהיו מקור חיים ויקבלו צורה חדשה בעידן זה. מהסבים הם מקבלים השראה לכתיבה וממשיכים לשמר החומר, לקדש הסבים שימור זיכרונם לברכה, מעניקים להם כבוד תוך כתיבת השירה. זה מאפשר את הפרידה מהעולם הישן והליכה לבית שלהם ולנחלה, לעולם חדש, ולברכה . הם מעלים דמויות משוררים עבריים שקדמו להם, אשר השפיעו על חייהם וכתיבתם, הם כותבים עליהם בהערצה גלויה. סיפור מותה של הסבתא כאתון מתואר כחיזיון רווי דמעות, ויש פיצוי, יש מורשת שיש להנחיל. הצו לדורות מתואר כמטבע שנותר בכד, מטבע זהב שיש להעביר לדור הבא: סִפֵּר עַל מַטְבֵּעַ אֱמֶת שָׂרְדָה בַּכַּדִּים. צַוָּאָתָהּ נִגֶּרֶת. הַפְּתִיל. ובסוף אותו שיר נבואי קסום, מקבלת המטבע משמעות שיש לה פשר שמתכתב עם ההילה שיש בסיפור של רבי עקיבא – עמוד 182. זָכַרְנוּ כָּל מִלָּה כְּצַו. בְּאֵר שׁוֹתָה מִנַּחַל נֶחֱרָב. עֵת מֵת שָׁמַרְנוּ לְיַד תְּמוּנָתוֹ, פֶּתֶק שֶׁכְּיֶלֶד כָּתַב: "לִי הוֹרִישָׁה אִמִּי שְׁבוּעָה: עִיר כְּלוּלוֹת שֶׁל זָהָב". השירה משקפת ייעוד ואחריות שנטלו על עצמם, מתוך רצון לֶאֱגוד את סיפוריהם לזכר ולאות, שליחותם לדוֹדים הנרצחים גיבורי התהילה, נרותיהם המוארים מהבהבים מולנו, נורי ואברהם חבשה האחים הבכורים של אימם, קורבנות קדושים שנרצחו בפרעות הפרהוד, 1941. השליחות נוצרה ממקום השבר של המשפחה בבגדד, יש פיצוי על שואה שהופך אותה לברכה - המשפחה מחתנת את אמם שהייתה צעירה כדי להביא שמחה למשפחה, עם מות הבנים הבכורים. יש התרקמות חיים חדשים, נולדו התאומים הרצל ובלפור חקק, יש סיום והתחלה, חיים וחסד, חוט מקשר בין שואה לתקומה, שבות המשפחה מהגולה לארץ ישראל ותהליך עלייה המונית בעקבות הפרעות ביהודים. בלפור כותב בשירו "חתונה שבורה": הַהוֹרִים שֶׁלִּי הִתְחַתְּנוּ בִּסְעֻדַּת מִצְוָה, כַּמּוּבָן אִמִּי הָלְכָה לְחֻפָּתָהּ צַחָה כְּכִבְשָׂה אֵינָה יוֹדַעַת אִם הִיא כַּלָּה אוֹ קָרְבָּן. הִיא רָאֲתָה חֻפָּה לְבָנָה, הִנּוּמָה שְׁקוּפָה וּשְׁנֵי מֵתִים עַל הַקִּיר בְּתוֹךְ מִסְגֶּרֶת שְׂרוּפָה. (בלפור, 120) ולהרצל כמה שירים על הפרעות ביהודי בגדד, על אחי אמו שנרצחו, והוא לוקח אותנו באחד השירים על עלייה קסומה של הסבא והסבתא השכולים, למסתורי העיר צפת, שם מתפלל הסבא 'ברוך מחיה המתים' – ובסופו של שיר אנו מבינים שהוא מתכוון לא לתחיית בניו, הוא מצפה שאלוהים ייתן לו ולאשתו השכולה, לחיות את החיים שנלקחו מהם – עמוד 197. אָפְסָה נִשְׁמָתוֹ, יָבַשׁ כֹּחָהּ נֹכַח צוֹק הָעִתִּים. בָּרוּךְ אַתָּה מְחַיֶּה הַמֵּתִים. לוֹחֵשׁ לְיָדָהּ. יָדַע לִבָּהּ כִּי נוֹתְרָה בּוֹדְדָה. רַק שְׂפָתֶיהָ. סַבָּא, אֲנִי לוֹחֵשׁ לוֹ, הַאִם יִחְיוּ בָּנֶיךָ הַמֵּתִים. וְהוּא בְּשֶׁלּוֹ: בָּרוּךְ אַתָּה מְחַיֶּה הַמֵּתִים. וְהִיא אִתִּי. אוֹרָהּ נָשַר. נִרְטַב. שְׂפָתֶיהָ לִי: עָלַי וְעָלָיו. עָלֵינוּ מִתְפַּלֵּל. מַה חַיֵּינוּ וּמַה נוֹתַר. עִם שַׁחַר רָאִיתִי הַכַּד מְחַשֵּׁב לְהִשָּׁבֵר. הם מנהלים דו שיח עם יוצרים מן העבר: הרצל מנהל דו שיח עם המשורר קפקא, משורר המאה ועשרים,, הוא מציג בשיר אחר זיכרון לרחל המשוררת, כותב על נתן אלתרמן ויצחק שמי, כותב את שירת דון יצחק אברבנאל ועוד. בלפור כותב על ברנר, אורי צבי גרינברג, יצחק שמי, שאול טשרניחובסקי, דויד שחר ועוד. לבם של המשוררים רוצה לשוב ולהאחז ביצירת קודמיהם.. יש תקווה וכמיהה לחיות את החלום של מחר חדש ולזכור את הישן .מי שמסתכן מגיע רחוק יותר גבוה יותר למעלה ורוקם חלומות . ואת זה הם עושים בשירים. הם מנסים לפתור את הסבך של העבר ופותחים דרך חדשה כך מתאפשרת השירה החדשה. ישנם היבטים היסטורים עמוקים בשירים אלה במהלך התהוותם של כל השירים כסיפור מסע לתקופות מסוימות. המסע הוא בעצם אל עצמם. בלפור חקק כותב בשירו "עדות ילדות": אֶת הֶיַּלְדּוּת עָבַרְתִּי כְּחוֹלֵם בְּלִי לִכְתֹּב אָז עֵדוּת בְּלִי לָדַעַת שֶׁהִיא תִּקָּרֵא יַלְדּוּת. (בלפור, 30) והרצל חש, שהכתיבה על אותה ילדות, היא דרך לספר על התקדשותם למשוררים, על התקופה שבה כתבו כמשוררים את הטיוטה הראשונה של חייהם – עמוד 248. עוֹלָם דָּמַע נוֹטֵף. כַּמָּה בָּעַר לְהִכָּתֵב. תֹּכֶן בִּשְּׁבִיל הַמַּתֶּכֶת גָּלַשׁ עַל דַּפִּים. מִן הַמַפּוּחַ. זָהֲרָה נִשְׁמַת יְלָדִים הוֹמִיִּים. רָשַׁמְנוּ וְנָשַׁמְנוּ אֶת הַטְּיוֹטָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַחַיִּים

שחרית היא אור ראשון, תחילת היום, אור הפותח לנו שערים, מהות והנהגה. כל שער הוא הקשר בין רשות לרשות והם נוגעים זה בזה. השערים מאפשרים לאדם להעלות בקשות ותקווה למיצוי הבקשה. שער הוא פתח לעולם, כניסה ויציאה. ארבעה שערים פתח לנו הרצל כקשתות מאירות בצבעי הקשת. א. השערים מתייחסים לארבעה עולמות הפועלים באדם. ב. השערים מקבילים לעונות השנה במחזור החיים. שערים בזמן בתנועת גרמי השמים המשקפת שינוי בכוחות רוחניים בלתי נראים המשפיעים על האדם והעולם מטובן. זו נראית עונת אביב. שער ראשון: עולם האצילות – עולם אלוקי, לפני הבריאה, שמֵי שמים, יש בהם סוד. שחרית, משקף את ילדותו' את העבר – והמשורר ששב את ילדותו, מנסה להבין מה השתבש בדרך, מדוע אותו עולם קסום אבד, מדוע שעון החיים שינה את צלילו, מדוע אותם ילדים תמימים היו לאחרים – 'הזמן רצה לספר' - עמוד 26: גַם הַזְּמָן לֹא סִיֵּם לְהָבִין. שָׁכַח אֵיךְ הַכֹּל הִתְחִיל. אוּלַי זֶה הָרָז שֶׁנִשְׁכַּח בַּסִּפּוּר שֶׁנִּגְנַז. וִדּוּי בִּשְׁבָרִים. אוֹתוֹ שָׁעוֹן נָע וְנָד. תִּקְתֵּק אַחַר חַיֵּינוּ כְּאוֹת עַל מִצְחֵנוּ. בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִתְרַסַּקְנּוּ עֵת הָיִינוּ לְאַחֵרִים. שער שני: צוהר לזמן – השירה, עולם הבריאה - עולם שבו נבראו הנשמות, בריאה יש מאין (רקיע תחתון). וכאן אנו בעונת הקיץ. כאבן טובה מאירים השירים בעולמנו - בזמן זה ההערצה לאנשים, לנצח יהיו עמו, דו שיח עם יוצרים ומשוררים, דו שיח עם יוסף חיים ברנר, חלוץ הספרות העברית המודרנית, המציאות, הסבל, הכיסופים, הגעגועים לזמנים אחרים. כך בשירו של הרצל 'טיוטה של גאולה'. ויש תהייה שלו אחר יסודות המדרש והאגדה בעולמו של ש"י עגנון – ראו למשל במזור השירים שלו על עגנון, עמוד 122. שער שלישי: הרצל מקדיש מנחה לגיבורי החיים בהערצה, עולם היצירה, הכוחות הפועלים באדם בעולם שנברא, יש מיש, נתינת צורה, התגשמות חדשה . זו עונת הסתיו, המוות והחיים. מחזור זה מוקדש להורים, לאם סעידה,למשפחה המורחבת לשואת בגדד (1941), לירושלים . שירה מיוחדת של הרצל חקק על אמו וקרבן חייה, בעמוד 184 – ושירתו על הקשר בין המקום הקדוש לסבל הקדוש – קישור רוטט בין שברון הלב של הסבא וזוגתו בעיר צפת - 'שבחי צפת הרועדת' עמוד 198. שער רביעי: ערבית לימים נוראים, כאן עולם המעשה - הנהגה בפועל של העולם הגשמי, סיום וסוף של כל הכוחות, כאן נעוץ סופם של הכוחות ומתגלים מלכותו יתברך. כאן עונת החורף. בערוב הימים, בערוב ימינו .זה החורף. כאן שבים שוב אל הילדות. מן המסתור שבה הילדות. "בן אדם מה לך נרדם קום קרא בתחנונים, שפוך שיחה, דרוש סליחה מאדון האדונים" (מתוך: סליחות). המשורר משקף בשירתו את מסורת ישראל, מי אנו ומה כוחנו, לעורר יראת כבוד. בית דין של מעלה דן את גורל האדם ומעשיו . זו שירת ערגה לירושלים, סודות לזמן אגדה, שער אחרון עוד נושם, מלכות ישראל. זו הטיוטה הראשונה של החיים. סיום בין הערביים מאיר לשערים. זרות וקרבה, התבוננות שלמה. המשורר מברר מהו אות השבר, מהו אות האור, קירוב לבבות נעשה דרך תיקונים, דרך אהבה אמיתית, ערבות הדדית. השיר 'ערבית קמה לחיות' – נותן תחושה, שגם הזמנים שנשכחו, עוד יש להם תקומה – כך בשירו בעמוד 258.

השירה של בלפור חקק יותר ארצית. "רשות לתיקון עולם" ספרו של בלפור, כתוב כבקשה ופנייה לאלוהים, למרות שהרשות נתונה בידו של בלפור יש בו יראה לתיקון עולם, להביא מזור לעצמו ולזולת. הוא מבקש רשות לחולל תיקון עולם. אתייחס לכך שאדם בעצמו קשה עליו מלאכת התיקון. העולם הוא "ההיכל שבתוכנו", כך כותב בלפור ( עמ' 49). כך מתייחס המשורר לעצמו, לביתו לזיכרונותיו.ההיכל לא רק שלו, אלא של הדורות, של העם. הוא כותב על יחסו כאדם מול הזמן, מחשבותיו על קץ הימים, להשקיט רוחו ינסה לבנות את ההיכל החדש. ובשערים הוא עובר בין מציאות, דמיון וחלומות: שְׁלֹשָׁה שְׁעָרִים הָיוּ לָהּ לִשְׁכוּנַת בָּתֵי סַיְדּוֹף לְיַד כָּל שַׁעַר מַלְאָךְ וַהֲדוֹם: שַׁעַר הַמְּצִיאוּת, שַׁעַר הַדִּמְיוֹן וְשַעַר הַחֲלוֹם. (בלפור, 28) חפצו של המשורר להיות חלק טוב בכוונת הבורא כלפי הנבראים, בכך מרגיש שהוא מתקן את העולם. המוטו בפתח הספר הוא מתוך ספרו של שפת אמת: "כי האדם נברא לתקן דבר מיוחד שאין אחר יכול לתקן, ובכל זמן וזמן מיוחד תיקון אחר"(שפת אמת פרשת דברים). זה בעצם חוט השני של הספר. המשמעות היא: כי רק האדם עצמו יכול להתבונן פנימה לתוכו ולתקן דבר מיוחד בו, אין שום כוח בעולם שיכול לעשות זאת מלבדו, כשהוא מרגיש את חסרון השכינה, אין אור. אז יתקן את עצמו לפתח את חושיו הרוחניים. התיקון הוא באמצעות השירה. בלפור מתקן דרכו בחיי יום יום, אך גם מצא דרך לתקן בצורה מקורית: דרך השירה יש ביכולתו לבטא את תיקון עולם, לסדר את חייו, לעלות בסולם הדרגות. נראה שמוצא המשורר את זמנו לכתוב בין חצות הלילה לעלות השחר ונותן נפשו ולבו לבית דין של מעלה שיקבע גורלו שיעניק לו את שיריו. המשורר מביע משאלה ופונה לאלוהיו ומבקש: רשות לתיקון עולם, שתיעשה דרך, הפיוט, השיר ותפילתו. אמר לו הסב: שהשירים כלי לתיקון עולם. אָמַר לִי סַבָּא בְּשָׁכְבִּי וּבְקוּמִי שֶׁהַשִּׁירִים- כְּלִי לְתִּקּוּן עוֹלָם. לָמַדְתִּי שֶׁתִּקּוּן הַמְּשׁוֹרֵר וְשִׁירוֹ הוּא תִּקּוּן הַסֻּלָּם וְשִׁבְרוֹ. (בלפור, 6) מכך יש בו יראת שמים ומכך הוא מביע מעשה טוב, שיפור, תמורה ומהפך. ברגע שאדם מתקן עצמו, הוא נגאל וגם משפיע על אחרים וגאולה להם. התיקון מייצג את העולם והאנושות, כשחרית לנצח, נץ החמה- התבהרות ראשונית של השמים כך גם תבוא הגאולה, כשחרית מאירה לנצח לעולמי עד. בלפור יודע תפקידו של האדם לסיים את תהליך התיקון על-ידי בירורים על מעשיו ולהסיר את כל הגורמים השליליים כדי להיות טוב, במעשיו משפיע האדם על עצמו ועל סביבתו. ברגע שאדם מתקן עצמו, הוא עולה בסולם המדרגות הרוחניות ונשמתו מזדככת. הדרך לגאולה רצופה במועקה, בכאב, בעיכובים, בייסורי הנפש, עד דעתו תימשך לענייניי רוח,הוא ייגאל אז כשחרית לנצח מאירה, אמן. שירתו של בלפור בוקעת מהלב ומנשמתו ורוצה להעביר את הידע שניחן בו אודות התיקון והבאת הגאולה. הוא נובר ומחפש את הגלוי והנסתר.מבקש קירוב לבבות, וכותב ורושם במילים קדושות. הוא מביא כמוטו לספרו: "כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ" (דניאל) בדש העטיפה מופיע השיר "רשות לתיקון עולם" נוסח שני: ושם כתוב: כְּשֶׁתָּפְרָה לִי כֻּתֹּנֶת אִמִּי לָבַשְׁתִּי הַכֻּתֹּנֶת בְּשָׁכְבִּי וּבְקוּמִי. אָמְרָה לִי: זֶה בֶּגֶד זֶהוּת. וְיָּדַעְתִּי שֶׁהַשִּׁירָה - בֶּגֶד נִסְתָּר לְתַקֵּן מְצִיאוּת. ספרו של בלפור בנוי משערים, כל שער מייצג תיקון: עשרה תיקונים. נפתחים עשרה שערים, מהות והנהגה, כקשתות מאירות ידע ואור כעץ החיים – 10 ספירות אור או מאמרות הן מיוצגות בעשרה ממדים אשר ביכולת הנשמה להשיגם - את הכוחות או הכלים והעולמות האנרגטיים שיצר האל. צינורות אלה משפיעים מטובם ומפעולותיהם. הספירות הן מונח קבלי בתורת הקבלה והחסידות והן אבני היסוד שבאמצעותן האל מנהיג את עולם והן מתגלות גם באדם. עשרה שערים בספרו של בלפור הם כנגד עשרה מאמרות במעשה בראשית, מגדירים ומסמלים תכונת היקום, את היום, את מעשי האדם, את היסודות מהם נברא העולם. זוהי המתכונת והיסוד לכל פעולות האדם, שערי שמים כמניין הספירות. סיפור המעשה, כוח היסוד לכל הבריאה, מאמרות מתחדשים כל יום, זו הוויה תמידית. הספירות ומקומן בעולם: האצילות, הבריאה, יצירה ומעשה. וזה מתקשר לשערים בספרו של הרצל. גם שם יש זיקה לספירות בקבלה. 1. שער ראשון: "תיקון ילדות". השפעת ילדותו של בלפור על חייו: בית ההורים, חצר השכונה בירושלים, אנשים שאהב, אבא ואמא, סבא וסבתא וההשפעה עליו כילד קט. על ביקוריו בבית הכנסת, בבית הספר ימי חולין וימי חג. מספר הוא על הערבה בחג הסוכות, ומדוע?, תיקון הנפש בסוכות מדוע? כי הסוכה מסמלת חג לאומי ולזכר המאורע ההיסטורי של הושבת בני ישראל בסוכה בנדודיהם במדבר. בסוכה מכנס בלפור יחד את האנשים הנוהים אחרי הערבה הקדושה ברחובות.היה נהוג להביא ערבות לבית המקדש, רוצה הוא כפעם לכנס את כולם, כי מצווה לשבת בסוכה יחד. כילד הוא מספר על מכירת ערבות לאנשים ברחובות ( 19) 2. שער שני: "תיקון ציון וירושלים": המשורר נוהה אחר אורה של ציון וירושלים, משורר על אנשיה, על שער הרחמים הסגור שמצפה שבאחרית הימים ייפתח, אולי בימות המשיח. על היחסים בין איש לרעהו ומחאת הפשקווילים במאה שערים, שמציתים אש. הוא על שברו של סבו מורד שעלה לירושלים ומושבו היה בבית זקנים. הוא מבקש בלבו להיות בהיכלו המואר. 3. שער שלישי: "תיקון ישראל ויהודה ": כאן מבכה המשורר כנביא על עם ישראל, השירים מוקדשים לנופלים, כבוד להם והספד בכתיבה. בלפור אינו שקט, חוזה התחלת פורענות, הוא רואה את סנחריב שועט בשערי ירושלים. המשורר מבכה את הנופלים בעם ישראל, כותב על השואה, על ראש היודנרט- מלך היהודים בגטו לודג' שנרצח באושוויץ. בשיר "שארית הסדר": האדם מסדר את חייו, כדי לעלות בסולם הדרגות הרוחניות, בלפור כנביא מבכה על העולם על הדור הזה שהשתבשו בו הסדרים, אך מקווה לטוב. מגלה לגאול את שארית הסדר. קַמְתִּי לְהָאִיר אֶת הַבַּיִת אֶת הַמִּשְׁפָּחָה וְאֶת הַחֶדֶר נִסִּיתִי לְקַיֵּם מַה שֶׁנִּשְׁאָר מִן הַסֵּדֵר (בלפור, 73) שער רביעי: "תיקון משפחתי": העץ המשפחתי נכתב כשירים. יש קינה ועצב על אשר אבד. בלפור רואה את עצמו שליח ציבור של משפחתו, ונושא הספדים ליקיריו. כותב על חתונת הוריו לאחר הפרעות, על אביו עזרא "במלכותו" האם סעידה, סבא יצחק, סבתה תופחה, על אמו של אביו שלא ראה (סבתא כתון), על סבא מורד, על יעקב חקק, שייבם אשת אחיו. בלפור חקק משנן את שמות אבותיו מכל הדורות וכותב: וְעֵד הַמִּדְרָשׁ: הַשֵּׁמוֹת הַלָּלוּ קדֶֹשׁ הֵם. כָּל שֵׁם מְפֹרָשׁ. הֵם סֵפֶר חַיַּי. לָהֶם בְּשִׁירַי אֲשַׁלֵּם נְדָרַי. (בלפור, 88) שער חמישי: "תיקון הסיפורים השבורים": מוקדש למשוררים בהוקרה ליוצרים לאמנים שחיו בעבר והם משמשים לו מקור השראה. הוא גם כותב שירי סוד: קדיש מתוקן לשבתאי צבי משיח שקר. תיקון לדמויות מקראיות וצדיקים, ולחכם יוסף חיים מבגדד. בהשראת אמו, הוא כותב מחווה לזמרת אום כולתום ולרקדנית נגואה פואד. שער שישי: "תיקון חצותך", שירי אהבה: המשורר כותב ברגש גלוי וגם בהסתר על רגשותיו. הוא מחזר אחרי האהבה, כותב את העונג את הייסורים כאחד, בוחן במהלך ניסיון ער וזהיר כאחד לדעת נבכי נשמתה של האהובה, עורג ולא בוש ברגשותיו: בשיר אהבה "תיקון חצותך" הוא כותב: מְתַקֵּן חוֹקֵק בָּךְ בְּצִפֹּרֶן שָמִיר מַמְתִּיק פְּקַעַת מָרִיר. כּוֹתֵב עַל עוֹרֵךְ: אֵין בִּלְתֵּךְ. כּוֹתֵב אֶת תִּקּון חֲצוֹתֵךְ. (בלפור, 238) שער שביעי: "תיקון השירה ": המשורר בא להתיר את השירה מכבליה, לכתוב על סוד השירה כסוג של התגלות: "וזה סוד" (236 ). האדם שליט על שיריו ונאבק על השמים מכשול על דרך שירתו: מָצָאתִי שָׁם בָּרֶפּוּבְּלִיקָה הַסִּפְרוּתִית שֶׁאֵין בָּעוֹלָם אַגָּדוֹת וְנִסִּים אֵינָם מִתְרַחֲשִׁים. בָּהַר הַחִיצוֹנִי שֶׁל הַשִּׁירָה נִסּוּ להַפִּיל אוֹתִי בַּמִּדְרוֹן אֶל הַקְּרָשִׁים. (בלפור, 231) שער שמיני: "תיקון משמעות החיים": לבו של המשורר מבטא את הרצון פנימי, רצון הלב ורצון עליון לדעת על משמעות חייו, על הבית שניתן לו ירושת דורות. שער תשיעי: "תיקון חברתי": זיקתו הפנימית של בלפור היא להעצים את אחדותו עם אלוהים ועם הזולת, רגישותו לכלל גורמת לו אושר. על-ידי שיתוף והשתתפות עם הכלל הוא מבטא את קרבתו לחברה ולאנשיה. במציאות החיים, הוא מתחבר עם כאבם של החיים בעוני, עם החיים ליד הדרך המזוהמת, עם האנשים בירושלים שמלאכתם לתקן,עם הסנדלרים, התופרת הקטנה והאדם המובטל המתפרנס מעבודות זמניות. הוא מגלה אמפתיה לאנשים החלשים בחברה. בעבודת התיקון הוא מגלה בהם רווח וקניין רוחני. ואולי חיפש בלפור בהם את המשיח. שער עשירי: "תיקון אישי": המשורר מתכנס עם עצמו, נותן לעצמו דין וחשבון על חייו. כך כותב בלפור, "בחיים שחייתי הייתי חייב לחיות את חיי, בחושך או באור הזהב" (279). הוא כותב על היותו עומד למשפט שירי על יצירתו: אָדָם רוֹצֶה לִכְתֹּב אֶת שִׁירָתוֹ, לֹא לִקְרֹא אֶת פְּסִיקָתָם וְעוֹדֶנּוּ בְּאֶמְצַע שִׁירָתוֹ וְעוֹדֶנּוּ בַּחֲצִי תַּאֲוָתוֹ וּמִשְׁפָּטוֹ תַּם (בלפור, 278) לסיכום: הרעיון של תיקון עולם הוא שליחות ויעד בשני הספרים: "שחרית לנצח", "רשות לתיקון עולם". כשם שאדם בנוי מגוף ונשמה, כך מורכב העולם מעולמות רוחניים ועולם גשמי, ז"א כל דבר שנמצא בעולם נמצא באדם פנימה, כך יכול האדם להשפיע על-ידי מעשיו על כל העולמות. כל אדם (וכך גם כל משורר) עושה לעצמו עולם קטן, מוכן להשפיע לא רק על עצמו אלא על כולם . ההבנה היא שהעולם נברא כדי ליצור התמודדות לאדם. העולם כיום יכול להיעלם ואני מסוגל לברא עולם חדש באמצעות השירים. השירה היא הכלי לתיקון עולם, ויש בה גילוי וכיסוי, כי היא שואפת אל הנסתר. המשוררים הרצל ובלפור חקק בוראים עולמות בשיריהם. כל ספר בנוי כעולם שלם בנוי לתלפיות על שעריו ותכניו, כדי לחשוף את סוד היצירה, כדי להוביל לתיקון עולם.

• הרצל חקק, שחרית לנצח- שירים, הוצאת צור אות, 2016, 322 עמ'.

• בלפור חקק, רשות לתיקון עולם-שירים, הוצאת צור אות 216, 318 עמ'.