התמ"א הראשונה לישראל - אדריכלות פוליטית

אריה שרון נולד בפולין ועלה ארצה בשנת 1920 יחד עם חבורה "מהשומר הצעיר" והיה בין מקימי ומתכנני קיבוץ גן שמואל. הוא היטיב לתכנן מבנים (בתי מגורים, מבני ציבור) גם ללא לימודים פורמליים ובמיוחד ראה אתגר תכנוני בחדר האוכל הקיבוצי. אחרי מספר שנות חברות בקיבוץ, יצא ללמוד אדריכלות בבית הספר באוהאוס שבדסאו, גרמניה. שם למד ועבד עד שנת 1926. בתום לימודיו התקבל למשרדו של האדריכל הידוע הנס מאייר. הוא הופקד על קבוצת תכנון שבנתה את "מרכז ההכשרה של האיגוד המקצועי בברלין" ובשנת 1929 מונה למנהל הסניף הברלינאי של משרד הנס מאייר. בשנת 1931 חזר והשתקע בתל אביב, חבר לקבוצת אדריכלים צעירים ומודרניים כמו ריכטר וכרמי אשר החלו לתכנן ולבנות בתים בתל אביב בסגנון בינלאומי. עבודותיו הבולטות היו: בית ההסתדרות (1932); מעונות העובדים (1935); ביה"ח בילינסון (1935); חדר אוכל גבעת השלושה (1936) ובתי קירור, בתי ספר, משרדים ועוד. בין השנים 1953-1949 שימש כמרצה בכיר בטכניון ואז גם החל במשימה הגדולה - הכנת "תוכנית אב" ראשונה למדינת ישראל הצעירה. כראש אגף התכנון במשרד ראש הממשלה נתן שרון עדיפות לתכנון יישובי לאורך הגבולות בהתאם לעקרונות שהנחו את השמאל הציוני שהיה אז בשלטון. בשנים אלה, בתמיכתו של ראש הממשלה ד' בן-גוריון, הגיש לממשלה תוכנית אב (תוכנית פיסית לישראל) ששימשה את המדינה עד לתמ"א שבאה אחריה - תמ"א 3. בשנות השישים השבעים והשמונים עבד עם מיטב האדריכלים בארץ (כולל בנו) ובכל עבודותיו האדריכליות השתדל למזג בין "המודרניזים האירופי" לבין הצרכים של המדינה המתפתחת תחת איום ביטחוני קבוע.

בספרו האוטוביוגרפי "קיבוץ+באוהאוס" סיפר שרון כי את רעיונותיו האדריכליים שאב מהדבורים עת עבד בכוורת קיבוץ גן שמואל בשנות העשרים. תכונות כמו פשטות, חסכנות, ושיתופיות שראה בנחיל הדבורים עיצבו את השקפת עולמו כסוציאליסט צעיר, חקלאי וסטודנט לאדריכלות בגרמניה. השקפות אלו השפיעו על 180 מהמתכננים והאדריכלים שעוד לפני סיום מלחמת העצמאות החלו בהנהגת אריה שרון, ובסיוע אנשי מקצוע, לתכנן את "תוכנית האב". לאחר המלחמה, הואצו מהלכי התכנון כאשר עקרון "פיזור האוכלוסייה" היה לרעיון המוביל. שרון האמין, ממש כקברניטי המדינה, שניתן יהיה באמצעות תוכנית זו להגשים ממטרות נוספות כמו הגנה על הגבולות, הפרחת השממה, תמיכה ב"כור ההיתוך" ואיזון נכון בין העיר לכפר. "תוכנית שרון" לא הייתה מקורית ונשענה על אוסף של תוכניות חלקיות, יעודיות שקצתן נעשו עוד בתקופת המנדט אבל עצם איחודן "לתוכנית אב" כוללת ומחייבת הזוכה לגיבוי ממשלתי, לתקציבים וכוח אדם מקצועי - בכך היה חידוש. התוכנית "התכתבה" עם תוכניות אחרות שהתמודדו עם בעיות דומות ברחבי העולם כמו "הניו-דיל" באירופה; תוכנית החומש ברוסיה הסובייטית; תוכנית "הניו-טאונס" בבריטניה ואחרות. חולשתה הבולטת של "תוכנית שרון" כבר בשנה הראשונה - השארת השליטה במרחבי התכנון בידי המדינה (כלומר בידי המפלגה השלטת דאז) והדרת האזרחים והתושבים מהשתתפות פעילה בתהליכי התכנון.

המתכננים הושפעו מתנאי הביטחון שנוצרו לאחר המלחמה וממסורת תכנונית קודמת - המסורת הרגיונליסטית. רוב המתכננים היו שותפים לחשש משטחים רחבים ומרחב ריק (אגרופוביה) וכך, ראו בשטח לא מפותח סימן לנחשלות. בטבע הפראי והמדברי ראו שממה שיש לכבוש ולהפריח: הם אימצו את הסיסמה - "נלבישך שמלת בטון ומלט". כן היו שותפים לרעיון שפיזור יישובים קטנים על שטח נרחב מקנה בסופו של דבר למפזר, את השליטה הפוליטית והמעשית בו. חבריו האדריכלים סברו שעדיף "תכנון חדש" על פני סגנונן של שכונות וותיקות וכמתכננים החיים במשטר סוציאליסטי, יש להעדיף תמיד את האינטרס הציבורי על פני הפרטי. רעיונות אלה יקרמו עור וגידים "בתוכנית שרון" וינחו את תוכנית האב היישובית בביטויים כמו "ספר מועדף"; "התיישבות אזורית" ובנייה שאינה מתחשבת בערכי טבע ונוף אלא בשליטה במרחב בצורת "המדרג היישובי" - מהיישוב הקטן, הקיבוץ או המושב דרך המרכז הכפרי, לעיר הפיתוח, לעיר המחוז ומתיחת קווי קשר ותחבורה לערי המרכז והצפון. ברור אם כן שהנגב "הריק" מהתיישבות אינו יכול להוות בשנים הקרובות, על-פי השקפה זו, מרחב "למדרג יישובי מפותח" ולכן האמצעים הנדרשים לפיתוח (תחבורה, תעשיה, מים) יהיו מראש מצומצמים בהשוואה למרכז ולצפון.

יעדה הסופי של התוכנית כוון לאוכלוסייה של 2,5 מיליון נפש שיחיו במדינה בשטח של 21 אלף קמ"ר. נתוני הצפיפות לנפש – 43 נפש לקמ"ר והיקף בנייה נמוך, הקשו על המתכננים ובעיקר על אלה שהיו מופקדים על הנגב. הארץ חולקה ל–24 נפות תכנון (נפה נחשבה לאזור כלכלי שלם) ובהן אוכלוסייה בין עשרת אלפים ועד לשבעים וחמש אלף נפש. בכל נפה אמורים לקום מרכז שיכיל מנגנון מייצג של משרדי הממשלה, מוסדות חינוך ובריאות, משטרה, משרד לעבודות ציבוריות וכן ארגונים מקצועיים, ארגוני חברה ותרבות. מקצת מהנפות נחשבו נועזות מבחינת התכנון המפורט בשל העדר תשתית ומתיישבים בשנת 1951 כמו למשל אילת, סדום ובאר שבע.

"תוכנית שרון" כי קבעה כי את החקלאות בנגב יש לבסס על הובלת מים מהמרכז והצפון (מי הירקון ומי מקורות הירדן) לצפון הנגב. כן יש לנצל עד תום את מי התהום וזאת בסיוע קידוחים עמוקים. הערכת התוכנית הייתה כי באמצעות מים אלה ניתן יהיה להקים 120,000 משקים חקלאיים רובם המכריע משקי שלחין אינטנסיביים. שאר השטחים יהיו "משקי פלחה אקסטנסיביים". כל זאת יהווה את השלב הראשון לפיתוח הנגב. השלב השני יתבצע בעת שינוצלו אוצרות הטבע והמחצבים בנגב, ישולבו נמלי הארץ בסחר המזרח הקרוב ותוקם תעשיה. בדיעבד ניתן לומר שהתוכנית שגתה לגבי הנגב ופיתוחו משום שנשענה על תפיסות קודמות שהחקלאות היא הבסיס הקיומי-כלכלי החשוב ביותר. במרחבי המדבר חייבים היו להכין קודם תשתית תעשייתית-תעסוקתית המבוססת על חמרי גלם מקומיים כדי לקלוט את גלי העלייה וכדי לא להיות נתונים לחסדי מי המשקעים הכה מועטים באזור.

הקמתן של עיירות הפיתוח, פיזורן במרחב, תכנון וקצב בנייתן היו צירוף ייחודי של נסיבות ושל גורמים שהתקיימו בשנים הראשונות למדינה – דאגה לביטחון הגבולות, קליטת העולים ומאמץ לתת פרנסה ודיור לכל עולה ועולה, מימוש מדיניות פיזור האוכלוסייה גם אם מרבית העולים לא היו שותפים לרעיון זה ומצאו עצמם לא פעם בודדים ונטושים במרחבים ללא ירק וקווי תחבורה מתאימים. הצוות דגל ברעיון הקמת בסיס לתיעוש ומודרניזציה של אזורי הפריפריה והפניית ההון הציבורי (ממשלתי והסתדרותי) להקמת הערים הללו בידיעה כי ההון הפרטי לא יסתכן בהשקעות באזורי שוליים. בניסוחי התוכנית נשמעו רעיונות אלה כסבירים ואף "הצדיקו" את מהלכי התכנון בהילה אקדמית. באופן מעשי גלי העלייה הענקיים יחד עם שגיאה תכנונית של שרון וצוותו – הנחה שהתיעוש יבוא לאחר ההתיישבות והחקלאות – גרמו לכך שבעשורים הראשונים למדינה נותרו רוב עיירות הפיתוח בנגב במעמד סוציו-אקונומי נמוך, ללא תעשיה, באחוזי גידול שליליים, ללא מנהיגות וללא יכולת לקלוט את הבנים השבים לאחר הצבא.

ניסיונו של שרון בבנייה עירונית כבר הוכח לאחר שקנה לו שם בעת הקמת מעונות העובדים בתל אביב בשנות השלושים וכמי שריכז את עבודת הוועדה לשיכון עובדים מייסודה של הסתדרות המהנדסים והאדריכלים בשנת 1942. הוא הציע לראות בבאר שבע אשר הוגדרה תחילה "עיר חדשה", עיר מפתח לפיתוח הנגב כולו ולכן להגדירה מחדש "כעיר נפה". שרון קבע כי בעתיד תגיע אוכלוסייתה ליותר מחמישים וחמישה אלף איש ואלו יתגוררו בשטח עירוני בן עשרת אלפים דונם. שרון הועיד לעיר מעמד של "עיר נפה-תעשייתית" (בלא לפרט לעומק כיצד משיגים מעמד זה) שתשמש מנוף לפיתוח האזור. הוא קבע כי באר שבע שוכנת במרכז הארץ ועל אם הדרכים הראשיות והיא החוליה המקשרת בין צפון הארץ לדרומה. חבר המתכננים של תוכנית האב קבע כי עם פיתוח מפעלי האשלג, ניצול חומרי גלם וכרייה בנגב ושימוש בנמל אילת, תהיה באר שבע למרכז ארצי חשוב לתעשיה ולתחבורה.

צוות התכנון של באר שבע חיפש אזור שהאקלים בו נוח וסימן כאתר מתאים את הגבעות צפונית לעיירה הקיימת בגובה של 200 – 300 מטר מעל פני הים. האתר שהוצע היה מרוחק במידה מתאימה מנחל באר-שבע שנחשב אז ללא עביר בעיקר בחורף ומקבוצת הבניינים של העיר הטורקית-בריטית שסימלה את הלבנט. שרון הציע לבנות את העיר כאגד של "יחידות שכנות" ועקב כך היא חולקה לשש יחידות מעין אלה ובהן מרכז מסחרי, אזורי תעשיה ושטחים ציבוריים פתוחים וירוקים. בכל יחידה אמורים היו להתגורר בין 6000 ל-10,000 נפש. בניית העיר החדשה החלה בשכונה א', בשנת 1951. כבישי השכונות הקיפו אותן, ונמנעו מלחצות אותן כדי להעניק לתושבים תחושה של כפר ירוק המאפשר חיי קהילה נוחים במרכז היחידה. ליחידות השכנות הקצה התכנון יותר מחמישים אחוז משטח העיר ולאזורי התעשיה והפארקים כ-30 אחוז. העיר העתיקה, שנתפסה כשריד מיושן של העיר הערבית, הוצגה בתוכנית הכוללת כשכונת מגורים שולית בקצהו הדרומי של השטח העירוני. הייתה בכך מעט חשיבה דוגמטית ברצון לשנות את אופיה של העיר העתיקה לשכונת מגורים על המע"ר שהתפתח שם. עובדה היא ששנים רבות המשיכה העיר העתיקה, הלא מתוכננת והלא מתאימה לעיר מודרנית לשמש כמרכז לעירוני מסחרי-כלכלי. מערכת הכבישים המסובכת של יחידות השכנות מנעה יצירת מערכת עירונית אינטגרטיבית. התוכנית לא הקצתה שטח למבני ציבור ומנהל וסופו של דבר העיר התפתחה בכיוון צפון מערב ולא כפי שצפו המתכננים – צפון מזרח. בדומה אירע עם מיקומן של ערי הפיתוח בנגב. התוכנית ביקשה לחקות את התקנה הבריטית משנת 1947 שעיצבה תוכנית לגלישה מטרופולינית עבור הערים החדשות. צוות התכנון הישראלי הושפע מגישה זו ועיצב ברוחה את שתי השכונות הראשונות בעיר ואת מיקום ערי הפיתוח במגמה ליצור "רשת התיישבות חדשה" בנגב. ניסיון התאמה זה מבריטניה לנגב היה כושל היות שבפועל תוכננו ערים עבור העולים החדשים ללא תעסוקה ויוממות עם עיר הנפה – דבר שגרם לעיכוב הפיתוח העירוני והמטרופוליני בנגב לשנים רבות.

היו כמה סיבות לעיכוב יישום "תוכנית שרון". ראשית, מפא"י כמפלגה השלטת וכעומדת בראש ההסתדרות הכללית, חששה מאובדן שליטה והשפעה אם תחולק הארץ ל–24 נפות עצמאיות; השנייה, אירגוני החקלאים הוותיקים (המרכז החקלאי והתנועות המיישבות) התנגדו לרעיון של ניוד כוח אדם מחקלאות למסחר ושירותים מחשש היווצרות מעמד שכירים; השלישית. במקביל "לתוכנית שרון" החל אגף לשיכון במשרד העבודה יחד עם הסוכנות היהודית בשנת 1949, ליישב אלפי עולים שלא על-פי "תוכנית שרון" אלא על-פי הצרכים המידיים (דיור, עבודה ומינימום תשתיות) שסתרה את החלוקה המוצעת ל-24 נפות ואת עקרון המדרג היישובי. הרביעית, רעיון תכנונה של באר-שבע "כעיר גנים" לא תאם את האקלים, הקרקע וקצב ההתפתחות ויחידות השכנות נותרו מבודדות ללא מע"ר וללא תחושת עיר נפה מרכזית; המתכננים "הרגיונליסטים" נכנעו לצרכים המידיים ושבו לתכנן את העיר בדגם אחיד, קונצנטרי, תכנון שמנע את בנייתה של באר שבע החדשה כעיר מדברית; החמישית, המחשבה שניתן היה לבסס את הפריפריה החקלאית של באר שבע (כפי שנעשה באותה עת באירופה) באמצעות הערים הבינוניות (עיירות הפיתוח) לא התאפשרה. בשל כך לא נוצרה זרימה של סחורות ושירותים מעיר הנפה לערי הפיתוח מעוטות החקלאים, מחסור בתושבים בעלי יכולת כספית ומחסור בתחבורה יעילה ומהירה (כבישים, רכבות וכדומה) בין הפריפריה למרכז העירוני. הבנת הפער בין התוכנית למציאות היישובית בנגב אמורה ללוות את נציגיו הבכירים של האזור בועדות התכנון ובעיקר חובה עליהם לבדוק ולשנות רעיונות תכנוניים מתמ"א 35 בעיקר לאור העובדה שבנגב כיום חיות זה בצד זה שתי קהילות: יהודית ובדואית שחייבות למצוא את הגשר ביניהם ולפתח את הנגב ואת באר שבע כמטרופולין לטובת שני הצדדים.