ב-1970 עם סיום לימודי הרוקחות נענה זייפה לבקשת הצבא ועובר קורס קציני רפואה. זמן מה טרם פרוץ מלחמת יום כיפור 'מתנדב' זייפה לבקשת הצבא לשירות מילואים כאיש קשר לקציני או"ם בתעלה. "אני דובר אנגלית טובה מאוד, והתבקשתי להתלוות כקצין קישור לאו"ם לתצפיות בתעלה למרות שמעולם לא התנסיתי בתפקיד שכזה". זייפה, סגן משנה (מיל') צעיר, בן 28, לא שוכח את חווית הנפילה בשבי. "מוצב תצפית האו"ם בו הוצבתי נקרא בקשר 'גרין'. הוא נמצא בגזרה הצפונית של התעלה ליד המעוז הצפוני ביותר שלנו 'אור קל'. נמצאים איתי שני קציני או"ם, אחד מארגנטינה והשני מצרפת. לאחר יומיים של לחימה לאורך כל הגזרה ונפילת כל המעוזים מצליחים המצרים לכבוש את מעוז 'אור קל' ולהגיע אלינו לתצפית. הבנתי כי אלו שעותיי האחרונות. לא היה סיכוי להתגבר על עשרות חיילים מצרים שפלשו ולמוצב התצפית.
אני מחליט להשאיר פתק אצל אחד ממשקיפי האו"ם: 'אימא ואבא היקרים. השתדלו להחזיק מעמד-למעני. הרבה הרבה נשיקות, ד"ש לכולם מבנכם האוהב מיכאל". זייפה מסלק ממוחו מחשבות של להילחם עד הכדור האחרון. הוא יודע כי עם תמ"ק עוזי ושתי המחסניות שברשותו, גם אם יהרוג מספר חיילים מצריים הוא יחוסל בסופו של דבר. הוא מתגלח, מצחצח את נעליו, עולה על מדי אל"ף עם דרגות הקצונה וממתין למצרים. הוא מבקש למות באופן הולם לקצין בצבא ההגנה לישראל אם המצרים יחליטו לחסלו. בסביבות השעה 08:00 ב-8 באוקטובר 1973, יוצאים שני משקיפי האו"ם לקראת המצרים וזייפה בעקבותיהם. "אני צועד קדימה ומושיט ידי לבעל הדרגה הגבוהה ביותר שהיה בדרגת סגן אלוף. מוסר לו את שמי ודרגתי, וארבעה חיילים מצרים מלווים אותי. הם מאפשרים לקצין הקישור הארגנטינאי להודיע במכשיר הקשר של האו"ם על נפילתם בשבי כולל אני שנלקחתי חי בריא ושלם".
החיים בשבי
תקופת השבי אצל זייפה חיה נושמת ובועטת מזה 43 שנים. סיוטים מהשבי פוקדים אותו לעיתים קרובות. "אין יום שאיני נזכר בחוויה כלשהי מאותה תקופה". במשך שישה שבועות היה זייפה כלוא עם חיילי צה"ל נוספים בכלא עבאסייה בקהיר. "חטפנו מכות ועברנו מסכת עינויים נוראית. היינו כפותים 24 שעות ביממה בתא מבודד ומטונף ללא אוכל ושתייה ראויים. כל זאת על-מנת להוציא מאיתנו מידע מודיעיני. מהרגע הראשון לשבי, כשהבנתי כבר שלא הולכים לחסל אותי, החלטתי כי מיתוס החיים אצלי גובר על מיתוס המוות. אני חייב לשרוד". זייפה גם מבין ומצדיק את החלטתו של המפקד הצעיר של "מוצב המזח" בתעלה להיכנע ולשמור את חיי הלוחמים ששרדו טרם כיבוש המוצב על-ידי המצרים, אף שהפיקוד העליון לא נתן לו אישור להיכנע. זייפה מאמין כי האתוס הצה"לי של דבקות במשימה בכל תנאי 'עד כדי חירוף הנפש' צריך להשתנות. "גם אם חיילי מוצב המזח היו ממשיכים להילחם כפי שמורשת צה"ל דוגלת וכולם היו נהרגים, אז מה ההישג? הרי לא היה להם כל סיכוי כאשר הם היו מוקפים באלפי חיילים מצריים".
בעת ישיבתו בכלא ידע זייפה כי הוא אמור להילחם עתה מול שתי חזיתות. "הבנתי כי כשבוי נקלעתי לקרבות חדשים: המלחמה לשמירה על צלם האדם-ניצחון הרוח והאמונה, והמלחמה בייסורי הגוף והנפש. החלטתי שלא אעשה כפי שכתוב בפנקס השבוי כי זו תעודת פטירה. אני עוד עלול לקבל כדור בראש. אני אדבר! זה מה שאני גם ממליץ בהרצאותיי. לדבר - אבל בצורה שקולה. אני קבעתי לעצמי את הקווים האדומים - עד איפה אני משתף פעולה בחקירות ומדבר ועד איפה אני מספר סיפורים סתם. נתנו לי דפים ומילאתי אותם בסיפורי אלף לילה ולילה".
הנבואה לשלום שמתגשמת
אחת מהחקירות שזכורות לזייפה היטב הייתה עם גורם בכיר מאוד מהממשל המצרי. "זו לא הייתה חקירה במובן המילולי של המילה. זו הייתה יותר שיחה. הוגש לי סוף-סוף אוכל ראוי, ובמשך כשעתיים ניסה אותו איש להבין אותי כמי שמייצג חתך של אוכלוסייה ישראלית. השיחה נסבה על כל נושא שבעולם, פרט לנושאים צבאיים. עניין אותו נושא האשכנזים והספרדים, החילונים והדתיים, העירונים והקיבוצניקים. הייתה לו בת סטודנטית ואני גם הייתי סטודנט ודיברנו על השכלה ולימודים. היה מרתק. הבנתי שהמצרים רוצים ללמוד עלינו ואותנו. מי אנו בכלל השונים במהותנו מכל הסובבים אותנו במזרח התיכון. הדת שלנו שונה משלהם, השפה שונה, התרבות שונה ולא די בזה - אנו גם מנצחים אותם בכל מלחמה. הייתה בו סקרנות מדהימה. לאחר שיחה זו הבנתי שאם יהיה אי-פעם שלום עם מי ממדינות ערב, מצרים תהיה הראשונה. החברים שלי זלזלו באמירתי זו. אך המציאות הוכיחה שצדקתי ואפילו היו 'סימנים' מקדימים לכך. אני שוחררתי ב-19 בנובמבר, 1973, ואנואר א-סאדאת הגיע ארצה ב-19 בנובמבר, ארבע שנים לאחר מכן".