תחנות הקשבה במסע (מיוסר)

בחיפוש אחר תשובה עצרנו בתחנה הראשונה והקשבנו ליוצרים עצמם. ויסלבה שימבורסקה, הפולניה, זוכת פרס נובל לספרות, אומרת בשירה אחדים אוהבים שירה: אחדים - זאת אומרת שלא כולם. אפילו לא הרוב אלא המיעוט. בלי להביא בחשבון את בתי-הספר, ששם מוכרחים, ואת המשוררים עצמם, אנשים אלה הם שניים לאלף. אוהבים- אך אפשר לאהוב גם מרק עוף עם אטריות אוהבים גם מחמאות וצבע תכלת, אוהבים צעיף ישן, אוהבים לעמוד על שלהם. אוהבים ללטף כלב. שירה- אבל מה זאת בעצם שירה. לא אחת ניתנה לכך תשובה רעועה. ואני אינני יודעת ואינני יודעת ונאחזת בזה כבמעקה גואל. איך מפיקים קריטריון להערכת שירה אם נובליסטית כשימבורסקה טוענת שהתשובה על "מה זה שירה" היא רעועה והיא עצמה אינה יודעת ואינה יודעת מה זה? בין היוצרים הישראלים המתייחסים לסוגיה ניתן למצוא את נתן זך. האם מדבריו ניתן יהיה לגזור קריטריונים להערכה? בשירו "הצייר מצייר" אומר נתן זך: הצייר מצייר אך המשורר אינו שר. הוא הר בצדי הדרך, או עץ, או ריח, משהו בורח, או כבר לא, מה שהיה ולא יחזור, כמו עונות השנה, החום, הקור, הקרח והצחוק של הלב, כאשר הוא אוהב, או מים, משהו רחב בלתי מובן כמו רוח, או אונייה או שיר, משהו שמשאיר משהו איך מפיקים קריטריונים מ"משהו רחב בלתי מובן כמו רוח..." או "משהו שמשאיר משהו"?

אם השניים לעיל תהו על השירה, השלישי תוהה על הסיפורת: עמוס עוז אומר ש"סיפור לא נבנה, סיפור צומח": "אני יודע שכל תורת הספרות בנויה על תבניות, קונסטרוקציות, יסודות, מעברים, תשתיות, מדורים - כל מיני מלים הלקוחות מתחום הארכיטקטורה. אם אני הייתי צריך לכתוב ספר על תורת הרומן והיה נגזר עלי להשתמש במלים השאולות מדיסציפלינה אחרת, הייתי משתמש בבוטניקה: צומח, מסתעף, פורח, נותן פרי" - אם מן הבוטניקה נפיק קריטריונים האם הם יהיו, למשל "מידתם של שורשי הרומן"?

-"גודל הצמרת המסועפת שלו"?

-"כמות הפרחים והפירות שהוא הניב"?

"שיר הוא יצירה שחובלה אי-שם במעמקי הלא מודע של המשורר, ואשר מהותה כמהות החלום, שהפך בן אלמוות על דף מדפיו של הספר" אומר אדיר כהן. איך אפשר להעריך משהו שאין יודעים מהו ומהותו היא בבחינת חלום?

הדעת נותנת להתחיל דיון בנושא של "אמות מידה" בהגדרתן של המהויות הנדונות- יצירות הספרות. אלא שמראש אנו יודעים שלא זו הדרך. ס. יזהר אומר על כך: -"יצירת אמנות, דווקא מהיותה מעשה ידי אדם יש בה משהו שואף -שלם ומשהו בלתי משיג שלם לעולם: משהו המהתל בכל מגדיריו, נכפף להגדרה ומורד בה". בתחנה השנייה, אף כי לא מצוידים בהגדרות, הטינו אוזן לדברי פילוסופיה. "אני יודע מהי יצירה ספרותית יפה כאשר אני נתקל בה" נוהגים לומר אנשי ספרות. פרופ' ש"י פנואלי אמר: "דאס וואס שיינט - איסט שיין" - משחק מלים בגרמנית על שני המובנים של "שיין"-מה שזוהר הוא יפה. לפיכך, יצירה ספרותית שיש בה ברק של קישוטים תיחשב ליפה? יוצרים עכשוויים מתרחקים מקריטריון זה ואף מכריזים על כך בשיריהם. מִלִּים יְחֵפוֹת/וילהלמינה אַתָּה רוֹצֶה אוֹתִי מְקֻפֶּלֶת בְּתוֹךְ שִׁיר עִלָּאִי אֲרוּזָה בְּתִפְאֶרֶת מְלִיצָה אַמִּיצָה. אֵין בִּי כֹּחַ לְמִלִּים מִתְיַפְיְפוֹת מְאֻפָּרוֹת, מְחֹרָזוֹת קִשּׁוּטֵי- תַּכְשִׁיט מוּפָז. בּוֹא אֵלַי אֶל הַמִּדְבָּר הַצָּחִיחַ, אֶל אֶרֶץ הַמִּלִּים הַיְחֵפוֹת שֶׁבְּעֵמֶק הַחוֹל הַלּוֹהֵט נִשְׂרָפוֹת. הֱיֵה נָכוֹן לְהִכָּווֹת בְּחֹם הָאֲבָנִים הַצּוֹרְבוֹת. אֲנִי אֵין לִי כֹּחַ לְמִלִּים מִתְיַפְיְפוֹת. אלה המעריכים יצירות מסכימים לפחות על מדד אחד: הכתוב הוא יפה והכתיבה היא אמנותית כשהמלים חדלות להודיע ולדווח בלבד ומתחילות להתקיים מכוח עצמן, מכוח האנרגיה העצורה בהן, מכוח הריגוש וההנאה מן היפה שהן מעוררות אצל הקורא. אריסטו היה הפילוסוף הראשון שעסק בסוגיית "מהו יפה". על-פי אריסטו מה שהוא הרמוני הוא יפה. לכן, ציור רחב היקף על תקרתה של כנסייה קטנה אינו יפה מכיוון שהוא גדול מדי. כלומר, הקפדה על פרופורציות ועל הרמוניה היא שתהפוך את היצירה ליפה בעינינו? והרי דווקא שבירתם של כללי פרופורציה הופכת יצירות להיחשב ליפות ומקוריות מעצם השבירה. מאליה עולה המסקנה: קשה לגזור קריטריון מדיון פילוסופי על "היפה". שמא העמקה בדיון הפילוסופי על מטרת האמנות תקרב לקריטריונים? על-פי אריסטו-מטרתה של האומנות היא להסב לאדם הנאה. מכיוון שהאדם לומד ומטמיע התנהגויות אנושיות באמצעות המימזיס (החיקוי), והאומנות מבוססת על מימזיס, הרי שיצירת האומנות המהנה ביותר היא יצירת אומנות שמושא החיקוי מוכר לאדם: היכרות פרלימינרית עם מושא החיקוי תאפשר לאדם ללמוד ולהסיק מסקנות אודות מושא ומעשה החיקוי. מאליה עולה השאלה: כאשר יצירת אומנות מחקה מושא שאינו מוכר לאדם, האם היא תנביע רק הנאה חלקית? האם הספרות הענפה שנכתבת כיום על ארצות זרות ואקזוטיות לא תהיה יפה בעיני קורא מעצם העובדה שאינו מכיר ארצות אלה (כדוגמת, "מעיף העפיפונים" האפגני) ואולי ההפך הוא הנכון: בשל החידוש והאי מוכרות אנחנו נמשכים ליצירה? כלל שני הנובע מן המימזיס הוא שיצירת אומנות יפה היא יצירה שחלקיה ערוכים בסדר ובשיעור הניתן לזכירה. אריסטו דורש גם שתתקיים אחדות עלילה, ללא גלישות מיותרות: "כשם שבאומנויות המחקות האחרות החיקוי הוא אחדותי כשמושאו הוא אחדותי, כך גם העלילה, מאחר שהיא חיקוי פעולה, צריכה להיות חיקוי פעולה אחדותית..."יצירה יפה היא יצירה בעלת התחלה אמצע וסוף. לפיכך רק כתיבה ליניארית של פעולות תחשב יפה. כיום הורחבה ההגדרה ויצירות נטולות פעולה/ התחלה/ אמצע/ סוף עדיין נתפסות כטובות. ואילו עלילה הזורמת ליניארית נתפסת כפשטנית ובלתי מעניינת. גישה פילוסופית קוטבית לדיון האריסטוטלי על מטרות האמנות היא גישתם של הסוציוריאליסטים. הז'אנר האמנותי הידוע כריאליזם סוציאליסטי מוגדר ב"מילון הפילוסופי" (שראה אור בהוצאה לספרות פוליטית במוסקבה ב-1975 ) כ-"שיטה אמנותית, שמהותה - שיקוף אמיתי וקונקרטי מבחינה היסטורית של המציאות, הנתפשת כבבואת התפתחותה המהפכנית. אמנות הריאליזם הסוציאליסטי (הסוצריאליזם) ממלאת בראש ובראשונה תפקיד מחנך, ולא מבדר, ומפקיעה באופן זה את המושג "פנאי" מתוכנו. מכאן נובע הכלל המנחה הבלתי מוצהר שלפיו יש לתאר את החיים לא כפי שהם, אלא כפי ש"אמורים" הם להיות. בעולם הספרות כיום כבר יש דעות מגובשות על כתיבה שתארה חיים כפי שהם צריכים להיות במשטרים שהכתיבו תיאורים אלה.

אלו קריטריונים עשויים להיגזר מהפסיכולוגיה? כבר נאמר שמכל חטאיה של הפסיכולוגיה, הקשה ביותר הוא התעלמותה מן היפה. שהרי למרות מכאובי הנפש, יסכימו רבים שקיים משהו יפה בחיי האדם. בשפת הפסיכולוגיה "מלאנכוליה", למשל, מוגדרת כדיכאון מג'ורי (major depression) המשתרע מעל לשנתיים כשהתפקוד השוטף של האדם נפגע באופן חמור. בשפת היומיום מכונה המלאנכוליה בשם הציורי "מרה שחורה" - דימוי פיוטי לתופעה של חולי. עמוס עוז מתייחס ליסוד המלאנכולי ביצירה: "כל סופר אמת נעשה סופר באשמת פציעה קשה, כזו או אחרת, בבחרותו או בילדותו... כעומק הפצע תנופת המספר... כעוצמת הפגיעה כן כוח הזעקה... יבוא הקורא חכם הלב וישמע - יש צעקה חנוקה, יש פצע פתוח, שעל כן יש יוצר אמיתי". האם ניתן להסיק מכאן שטקסט שאינו מבטא צעקה חנוקה לא יעמוד בקריטריון של כתיבה טובה? כאשר הדיון מוסב על "כתיבה יצירתית" אנו עשויים להיתרם מגוף הידע הקיים על יצירתיות בכלל. מאסלו מדבר על "קיומה של מגמה בתוך היצור האנושי לקראת גדילה בכיוון שניתן לסכמו באופן כללי כמימוש עצמי כלחץ לקראת ראיית האמת לקראת היותו יצירתי". הווה אומר - בכל אחד חבוי היוצר. צריך רק להוציאו מן הכוח אל הפועל. הפסיכולוגים ההומניסטים מדגישים את האמונה בשאיפתו של האדם להביא לידי הגשמה את היכולת והכישרונות הגלומים בו. על האדם לדעת את העולם לא רק באמצעות ראשו, אלא גם באמצעות חושיו, עיניו, אוזניו, מגעו וכל גופו. את היצירתיות מסבירים כיכולת אישית למימוש עצמי באמצעות תכונות כגון: פונטאניות, חרות אישית, אומץ לב, קבלה עצמית. טורנס טוען שיצירתי הוא זה המגלה יכולת במדדי היצירתיות - שטף, גמישות ומקוריות. "שטף" הרעיונות בכתיבה- מתייחס לכמות הרעיונות שהטקסט הכתוב מציע. "גמישות" - כאשר הטקסט אינו מקובע לנקודת ראות אחת אלא יש בו התייחסות לזוויות ראיה שונות, חדשות. בשירו של אורי בית אור על החבל (מתוך "מדעי החיים המשוגעים") ניתן לראות דוגמה למתיחת חבל הגמישות בהתייחסו ל"חבל" מזוויות ראייה שונות. נכון, אין מדברים על חבל בביתו של תלוי, אבל לא תמיד. זה תלוי. אין מדברים על החבל בביתו של התלוי. בעיקר לא התלויים. אלה שתלויים זה בזה, לא צריכים חבל. חבל לבזבז חבל על מי שאצלו הכל תלוי. לא כל דבר שמשתלשל, הוא תלוי. לא כל דבר שמשתלשל הוא חבל. אומר התליין: לגבי כמה תלויים, חבל על החבל. "מקוריות", על-פי טורנס, תאפיין טקסט כאשר יש בו נדירות ברעיונותיו, במבנהו, בקומפוזיציה, במבחר המלים או במילים של רוברט פרוסט: שירה אינה אלא "לקיחת אותן מלים ישנות וחיבורן יחד בדרך חדשה כדי לומר דבר מה שחשבת עליו". עקב הנהייה אחר המקוריות בכתיבה, הספרות "אינה אוהבת" ביטויים שחוקים וקלישאות כמו "אדום כדם", "החלטה הרת גורל", "אורו עיניו", "אהבה אותו בכל נפשה", "מעומק לבה", "אהבה עזה כמוות". מאיר שלו בספרו "כימים אחדים" במקום שיאמר שגיבורו יעקב התאהב אהבה עזה ביהודית הוא מצייר בצהוב זוהר את התאהבותו של יעקוב ביהודית מבלי שיזדקק לכנות בשם את המתרחש בנפש יעקב: "עצי הפרי פרחו ויעקב, נסתר למחצה מאחורי עלי הכותרת הבהירים והחומות השקופות של ריחם, הסתכל בעגלה המתקרבת, ומפני המקום והזווית נראתה לו יהודית מפליגה לאיטה בנהר רחב צהבהב שאין לו מצרים". ברור לנו שהגיבור מאוהב בלי להזכיר כלל את הפועל "אהב". רות קארלסון מציגה שבעה עשר תבחינים לכתיבה מקורית. היא מדברת על: 1. חידוש או רעננות 2. אינדיבידואליות 3. אמוציה ורגש 4. הזדהות 5. דמיון 6. איכות מבנית חדשה 7. יסוד מופשט של תפישת המהות 8. מיידיות 9. חיות דינאמית 10. סקרנות 11. נסיוניות 12. רגישות תפישה 13. גמישות או רב צדדיות 14. סמליות 15. אחדותיות 16. יסוד אקספרסיבי –תקשורתי 17. איכות אישית המגלה את ה"אני" –קריטריון המתייחס לכנות ואוטנטיות היוצר והיצירה תוך גילוי הבלתי רגיל ברגיל, הייחודי בשגרתי. שירו של דן פגיס "פואטיקה קטנה" מתייחס לאותה כנות שאינה לא ווידוי ולא השתפכות, כזו שאינה חיקוי אלא היא מבע אישי. מותר לך לכתוב הכל, למשל ש, וש. מותר לך בכל האותיות שתמצא, בכל התגים שתצמיח להן. כדאי שתבדוק, כמובן, אם הקול קולך והידיים ידיך. אם כן, כלא קולך, אסוף ידיך ושמע בקול הדף הריק אדיר כהן בספרו "מלים נוגעות" מציע תבחינים נוספים לכתיבה יצירתית:

• עולם הרעיונות אמור להעשיר את הרוח, בחידוש של הרעיון או בעיצובו.

• מידת האחדות האמנותית; אחדות הכלי ותוכנו (לא מדלג מעניין לעניין).

• העזה ודמיון - ניסוי ברעיונות הרפתקניים, יכולת המראה מן המציאות המיידית, יכולת "בריאה שירית".

• ריתמוס.

• אלכימיה שירית "ההופכת את החוויה שהורתה בפתיחות, רגישות וסקרנות, וגילומה בשטף, גמישות ומקוריות, מורכבות, העזה, דמיון".

"נמענים" של הכתוב, "מטרות הכתיבה", "לכידות" הכתוב-עשויים להיות המושגים שניתן לגזור מהם קריטריונים להערכת טקסט ספרותי כתוב. ההתייחסות לנמענים ולמטרות הכתיבה מדגישה את ההבדלים בין כתיבה עיונית, כתיבה רגשית יצירתית וכתיבה מעשית. בתקשורת שמטרתה מסירת מידע, דיווח, שכנוע והעברת אינפורמציה משתמשים עיתונאים, מדענים וסטודנטים. תקשורת שמטרתה הבעתית והיא בעלת פונקציה פיוטית–אסתטית דוחקת, כמובן, את השימושים המעשיים הנ"ל של דיווח ושכנוע. דוגמה לכתיבה למטרות שונות: -בדיווח בעיתון נמצא כתוב על מזג האוויר – "היום יהיה בהיר במיוחד והראות תהיה חדה". דליה רביקוביץ', לעומת זאת, אומרת לכאורה אותו דבר בשיר שמטרותיו פיוטיות. והאור הלך מסביב שוטף כנהר לנבוע, וגלגל העין את גלגל החמה חמד. הזהירו ראשי השיחים והאור לא ידע שבוע ניתך בגלי הנהר ובכל אדוותיו ניצת, שושני נהר צהובות פערו את פיהן לבלוע וכל בדי אילנות מתעצמים בתשוקה לגבוה. קריטריון להערכת הכתוב יהיה, אם כך: המידה בה הכתוב עונה על מטרת הכתיבה. אם בכתיבת הסיפור המטרה היא הבעתית הרי שדיווח ומסירת אינפורמציות לא יתאמו למטרה. טקסט הינו יחידה לשונית בעלת גבולות שהמאפיין שלה הוא קשר פנימי בין מלים, קשר ההופך את הכתוב ליחידת משמעות אחת. רצף הטקסט מושג באמצעות שמירה על קישוריות תחבירית, סמני קישור ואזכורים, ועל לכידות רעיונית. הקריטריון להערכת טקסט הנובע מתחום זה יתייחס, אם כן, למידת הקשר הרעיוני בין חלקיו של הטקסט ולמידת הקישוריות התחבירית שלו. לאור זאת איך נעריך את שירו היפה של אבנר טריינין "כמה מלים על הנייר"? האם מתקיים בו הכלל של קישוריות תחבירית?

כמה מלים על הנייר, בעצם על העצים

ומה שנעשה בם, כלומר על הכריתה,

על הגריסה, על העיסה, כמה מלים על התאית,

כיצד היא מופרדת, מולבנת, נכבשת,

נעשית לנייר, והרי אלו מלים

על הנייר או על היד שכותבת

מלים על הנייר, כיצד היא מאפירה,

מזקינה, על מה שנעשה בה,

בשקט, בהתמדה, על ההתפוררות,

ההריסה, הריקבון,ההפיכה

לדשן, לעצים, על מה שנעשה בם,

כלומר, שוב על הנייר, על היד שכותבת,

נייר, יד, כאן, עכשיו, בשעת צהריים,

קצת מעונן, נעים, מתבונן בעצים

נתייחס למושגי היסוד הנוגעים ל"שיר" ול"סיפור" כשכל אחד מהם עשוי להיות אבן בוחן להערכת הכתוב.

השיר:

השירה מפעילה את המלים בתהודתן התחושתית-חזותית והשמיעתית, במשמעותן התוכנית, בהשפעתן האסוציאטיבית, בערכן הסמלי הרמיזתי, בצירופיהן, סדרן, זרמן, קצבן, משקלן. השירה מתייחסת למוזיקליות-הלחן שבשיר והתנועה הריתמית שבו: למשקל, לריתמוס הקוצב את הקצב הפנימי שבשיר, לחרוז, לצורות הצליליות, כדוגמת האונומטופיאה-חיקוי לקולות מהטבע ומהסביבה. שירו של אברהם שלונסקי הוא דוגמה קלאסית לשימוש יפה בצורות הצליליות של האונומטופיאה. "הרכבת", אברהם שלונסקי עוף עיפתי, אך נושפת הרכבת. שן חורקת ושוקקת! הלאה שקט! הלאה שקט! ומשקשקת! תא-תא-תא! וטורדים פסים: טאטאת! וטורדים פסים: תעתעת! וטורדים פסים: למטה. רק למטה, את, אתה! הריכוז התמוניי בשיר: ככל שהדימויים פחות קונבנציונליים ויותר אישיים ומקוריים, כך גדל כוחו של השיר. המטאפורה - מעצימה את החוויה תוך שימוש במלים בהוראה מושאלת. היא משמיטה את כ' הדמיון ובכך יוצרת מציאות פיוטית חדשה. שלונסקי - "מתום" "איך נעטוף גופנו הסולד בטלית איך תפילין על קודקוד נניח ובלוח השנה שלנו ישחירו שס"ה ימים, שס"ה לילות חולין" דיוק בהבעת החוויה: דוד אבידן בשירו "שטות להאשים אותי בסאדיזם" מבאר לאיזו רמת דיוק הוא מתכוון: שטות להאשים אותי בסאדיזם, דוד אבידן (על הסאדומאנטיציזם). כל מה שאני מנסה לעשות הוא לדייק במלים עד כדי הכאבה להכאיב אפילו לדיוק עצמו לדייק בהכאבה בלי להתפשר על חצי כאב חצי-דיוק (שירים שימושיים, 1973) ה"הייקו" היפני מביא את הדיוק, הצמצום והפשטות לכדי אמנות "הכתיבה הרזה". דוגמאות ל"הייקו": מאצ'י טאווארה היפנית יד שמאל שלך מגששת בין אצבעותיי אחת אחת אהבה כנראה יושבים נשענים אל קיר שטוף שמש רגליך ורגלי קווים מקבילים אני כותב אני מוחק ולבסוף פורח הפרג האושר לעמוד מול חנות הירקן בארבע אחר-הצהריים לתכנן את ארוחת הערב

הצעת ספרות (חלקית) שנעשה בה שימוש בסדנאות "קריטריונים להערכת כתיבה": אורן יוסף,"הסיפור הישראלי הקצר",יחד, 1987 גולדברג לאה, "חמישה פרקים ביסודות השירה "הוצאת הסוכנות היהודית, 1966 הרציג חנה, תורת הספרות צעדים נוספים,"העולם סיפורת",האוניברסיטה הפתוחה, פורסם במקור 2005 יזהר ס', לקרוא סיפור, ספרית אופקים, עם עובד, 1982 כהן אדיר, מלים נוגעות, כתיבה יצירתית, הוצאת רשפים, 1985 מקי רוברט, סיפור, הוצאת גורדון, 2005 עוז עמוס, מתחילים סיפור, כתר, 1996 פרקים נבחרים בסיפור העברי הקצר, (1979) יחידות 1-12, האוניברסיטה הפתוחה קרן ניצה, כמה מלים על כתיבה, מכון מופת, 2003 רז רבקה, הסופר שבפנים, ביתן, 1993 רבקה רז, לרוץ עם המלים, ביתן, 2000 שינפלד אילן, הסדנה לשירה, שופרא ספרות יפה, 2005