מכת בכורות

המבקרים נחשפו לאהבת ישראל, אהבה יוקדת, רותחת, לבה-של-ממש. אילו רק השכילו להבדיל בין האהבה של פעם, זו של קום המדינה עד הנצחון הפלאי של מלחמת ששת הימים - אהבה אמיתית, כנה, עמוקה, נצחית - לבין האהבה-המדומה בהווה, אהבה של נוחות מהולה בכעס. בימינו, בא המאהב לאישה, בועל אותה ובאותו הזמן משפיל או מכה אותה - פיזית או מילולית, והיא - אסירת תודה, ועוד מאשימה את עצמה. מזה שנים חל מהפך בארה״ב. קם דור שדורש דוברים אחרים, חדשים. עבורו, ישראל צריכה להתנהג לפי תכתיביו, שכן הוא זה שמכספו מתקיימת המדינה. שלושה מילארדים מדי שנה של תמיכה ממשלתית (אזרחית וצבאית) ומאות מיליונים בתרומות. הוא בא, מבקר, מוציא כספים, וחוזר, ואז זומם איך לשנות, לעצב מחדש וליצור את ישראל בצלם מחשבתו. דור זה דוגל בתיקון עולם (אך חס וחלילה לא ״במלכות שדי״), ובראש בראשונה בתיקון יסודי של כל מה שקורה במדינת ישראל. דור זה דומה במהותו לאו״ם, השוקד לילות כימים לגנות את מדינת ישראל. לא הטבח המתמשך של מאות אלפים בסוריה מפריע, גם לא רצח נוצרים באפריקה. חייבים להגן על זכויות נשים ומיעוטים - בישראל כמובן. דאעש הוא דבר זניח, לעומת מה שצה״ל מעולל. אילו הישראלים המבקרים, אותם אנשי תקשורת בכירים, היו מבינים עד כמה מסוכן הדבר, להם עצמם ולכל אשר יקר להם, ודאי היו מתייחסים אחרת. ג׳יי סטריט עומל ללא לאות להחליף את חברי הקונגרס באלו המתנגדים לנו (ככל שהביקורת חריפה יותר, כן ייטב). אמריקנים לשלום עכשיו פועלים עם עמיתיהם נגד המשך תיקצוב התמיכה בישראל. העברת כספים (המזכים את התורמים בפטור ממיסים) לארץ הוא דבר שערורייתי הדורש שינוי ואיסור גורף (מה יקרה אז, שכן לא רק ההתנחלויות לא תזכנה בכספים, מילארדים שמגיעים למרכז ולשמאל יבלמו גם הם). תמיכה היסטורית בישראל (נגד החלטות ביצועיות של מועצת הביטחון של האו״ם) לפתע לא תתקלנה בוטו ודאי מטעם ארה״ב, כך גם בארגוני המשנה (כמו יונסקו). והמפלגה הדמוקרטית משנה את מצעה לאחד שלא ימצא חן בעיני אף ישראלי שפוי. אהבה יוקדת, והנאהבים המוקפים באותה אהבה קודחים, חומם עולה, והם רואים כתמים כתומים, וורודים, עולם כה טוב. תפקידנו לצנן את התלהבותם המדומה, אולי בעזרת קרח או מקלחת קרה, שכן חום גבוה הוא מסוכן, ויכול להיות מסוכן עד מאד.

נמצא שדברים שעבורנו הם מובנים מאליהם נמצאים בסכנה מוחשית, אך המבקרים מהארץ לא נחשפים לכך. כאמור, הם מוצאים את שחיפשו וציפו, וטוב להם בכך. קצת מזה וקצת מזה, בלי להבין שהם עומדים בראש הר הגעש, וכשהלבה תתפרץ, כשאותו קרום עדין יקרע, לא יהיה מחסה ולא יהיה עתיד. לדוגמה, בביקור ב-UCLA, אמרו להם הסטודנטים היהודים שהמצב השתפר, שהם מרגישים בטוחים. חשוב עד מאוד להראות שהמצב בשליטה, וקל לתרץ תופעות שקרו וקורות ולהמעיט מחשיבותן. כך כשנמצאים במגננה, כשחייבים לשכנע את עצמנו - בין גזירה לגזירה, ובין מתקפה למהלומה - שהכל טוב, ואם לא כל כך טוב, ודאי שיהיה טוב יותר בעתיד הנראה לעין. אומרים המבקרים, ״זאת דעתך, לא שמענו זאת מאף אחד.״ כמובן שבפגישות עם אג׳נדה איש לא ירד לפרטים כה שוליים. כולם מעוניינים בשלום, וכולם תומכים בישראל, כל אחד בדרכו הוא. אורחים אנחנו מקבלים יפה, ומדוע לעסוק בזוטות (דוגמאת הפקעת העיר העתיקה בירושלים מיד ישראל, או חצית עיר הבירה - בין שני עמים עתיקים)? האם הדבר שונה בכיוון הפוך? כשמגיעים אמריקנים לשמוע את בכירי הפוליטיקאים בארץ? אין צורך אפילו להטריח את האמריקנים להגיע ארצה, שכן הפוליטיקאים כולם מגיעים לכאן לאסוף כספים. נזכר אני בביקור מסוים של ציפי לבני, אז שרת החוץ וממלאת-מקום ראש הממשלה (שלימים ישב בכלא), בו היא דיברה ודיברה, הכל בטוב טעם, סחור סחור בלי להגיד דבר ברור אחד, עד שקמה פילנתרופית מקומית ושאלה אותה לגבי שלום ירושלים. הפגישה התפוצצה, מאות המוזמנים, שועי העיר בורלי הילס והסביבה, התפזרו, והתקשורת המקומית חגגה. איש מהם לא הבין את מה שברור לישראלים, ולבני כשנאלצה להגיד דבר על בוריו, בן רגע לא הייתה רצויה בקרב הקהל שרק דקות ספורות לפני כן עמד בתור בכדי להצטלם אתה. ירושלים כן שלנו. ירושלים לא שלנו. ירושלים דה-פקטו מחולקת. ירושלים של מזרח ושל מערב, אל קודס ובירת ישראל. כך זה נשמע כשישראלים מדברים על עיר בירתם הנצחית. לעומת זאת, כשהנוצרים מדברים על ירושלים עיר האלוהים, נעמדים אלפי הנוכחים, בלי יוצא מן הכלל, מושיטים ידיהם אל על ואומרים בכוונה שלמה ״הללו-יה!״. בביקור מצא כל משתתף את הקרוב לליבו: זו את האימא המארחת שקיבלה אותה בזרועות פתוחות בביתה, זה את הארגון הטוען שחייבים - למען ישראל עצמה - להלחם בכיבוש המשחית, ואלו שפשוט נמס ליבם מהאהבה והחדווה בה קיבלו אותם בכל מקום. אולי זה מה שמצא חן בעיני המבקרים: הם מצאו כאן בקרב היהודים בדיוק מה שיש בארץ: ערב רב, בליל דעות וגישות. אלו רוצים את גבולות ׳67 ואלו את ארץ ישראל השלמה. אלו חושבים שהכיבוש משחית, ואלו מבינים את חשיבות ההתנחלויות. אלו תומכי נתניהו, ואלו חושבים שהגיע זמנו ללכת, שהוא סכנה מוחשית למדינת ישראל. אלו חילוניים ואלו דתיים, אלו שחורים ואלו לייט. הסתכלו נוכחה, הסתכלו במראה, וראו את אותו הדבר. לא היה צורך לשאול, לחקור, לרדת לעומקו של ענין. הם כבר סיכמו. הספיקו חמשת ימי הביקור (לא משנה שהם היו רק במחציתם), לקבוע עובדות, להסיק מסקנות, לסכם ולחזור לשגרה. ניסיתי להזהיר, אך נכשלתי. למה דומה הדבר? בביקור בעין הוד, התפתתי לקטוף תפוחי-זהב. גדולים, עגולים, בוהקים, כה טריים, קרצו לי הם אלי, התחננו ממש - הושט היד וקטוף! ביקשתי רשות, וקטפתי מלוא כפיים, ואז התיישבתי והתחלתי לקלף. חשכו עיני: תפוז אחר תפוז היה מלא בתולעים לבנות, קטנות, זוחלות להן, ורק המחשבה לקרב את אותו הפלח לפי דירבנה אותי לזרוק את אותו התפוז למורד הגיא. עמדו מארחי מסביבי וצחקו, מלוא הראות. צחקו ועיניהם מלאו דמעות. צחקו ולא היו יכולים להפסיק. הזהירו הם אותי, אך אני מאנתי להסכית. ראו איזה יופי - תוכנית נוספת. עוד ״וי.״ ישנם תקציבי ענק וחייבים להראות שעושים משהו, שמנצלים את התקציבים כראוי. כה הרבה מועסקים, נהנים, קשורים ומושפעים - התוכנית חיונית, ההשקעה כה כדאית! ממש כמו אותם תפוזים לתפארת, כה מלבבים ויפי מראה.

כמובן שכך לא לומדים את מה שקורה בשטח באמת. דומה הדבר לאותו טיול של שבוע או שבועיים לבני הטפשעשרה (תגלית-קלב מד). הם נחשפים, נהנים, חוזרים מלאי חוויות כרימון. ואז הם נתקלים בשנאה התהומית באוניברסיטאות. שנאה שאין להם הכלים והיכולת להתמודד אתה. הם מתרחקים מיהדותם, מזהותם, חלקם נפחדים אחרים מעדיפים להצניע, אך רבים מתרחקים ונהיים שונאים של ממש. זה הוא הדור החדש הגדל היום על ברכי ג׳יי סטריט, יוזמת עץ הזית ושלל ארגונים שעיקרם ״שחררו את פלשתין מן הנהר ועד הים!״ אנשי התקשורת באו, התקבלו בזרועות פתוחות, התרשמו שהכל טוב, שהתמיכה בישראל חזקה ביותר ומובטחים לנו ימים טובים. עד האירוע הבא. עד המתקפה הבאה. עד ההתקלה הבאה, שפתאום תשאיר את ישראל על ברכיה. מי זוכר, לדוגמה, כששר בכיר לא היה יכול לרדת ממטוס באנגליה בגלל שהוצא צו למאסרו? או כשנמנע משגריר ישראל בארה״ב, פרופסור במקצועו, לדבר באוניברסיטה? רק אחרי מקרים אלו התחילו לפעול בנידון. מי זוכר, כדוגמה נוספת, את ועידת טירקל לבדיקת המשט הימי לעזה (הכל היה גלוי וידוע ופורסם בשלושים הימים טרם ההגעה, אך הממונים על הביטחון במדינה היו חכמים מכולם וציידו את טובי הלוחמים באקדחי צבע-או-צעצוע)? מי זוכר את דו״ח גולדסטון? את אל-דורה (טוב שהיה יהודי צרפתי שיצא להלחם במימון מלוס אנג׳לס בזמן שישראל התעלמה וסרבה, או אפילו שיתפה פעולה)? ולמהדרים, כולם הלא מכירים את תנועת החרם. אך איך היא התחילה? האם ניתן היה לעצור אותה בעודה באיבה? מי האחראי? מי ישא באחריות? חלק מהמומחים היום, במו ידיהם עזור להתפשטותה. די, די מדוגמאות. ייתכן שהדברים נכונים בכל זאת, אך אנו לא מעוניינים לשמוע. הדברים קשים מדי, קיצוניים מדי, הם אינם מאוזנים על-ידי דעה נגדית! כך בדיוק הייתה תגובת המבקרים: ״זו הכל דעה של אדם אחד.״ ״לא שמענו זאת מאף אחד אחר.״ ״מי עוד חושב ככה?״ אין זו שאלה של ״דעה״ כי אם של ״עובדות בשטח.״ אין זו ״אמת שלי״ או ״אמת שלך.״ בארץ התרגלו כל כך שהכל מותר, הכל פרוץ, שכמובן שחייב להיות איזון:

• אם זו ״האמת שלי,״ אז צריך שיהיו ״שוברים שתיקה.״

• אם ישראל יוצאת לתקוף בעזה, אז חייבים להגיד קדיש על העזתים (פרי היוצר של ״אם לא עכשיו״), או להביא את התזמורת הפילהרמונית לנגן שם בגבול.

• כשמגיע האפיפיור לביקור, חייבים לשאת תפילה לשלום ולמניעת שפיכות דמים (לא עבורנו כי אם עבור אלו האחראים לטרור המתמשך, לאותן האינתפדות-שוחרות-השלום).

• אם מישהו מעז לדבר על ירושלים המאוחדת או יהודה ושומרון הוא ודאי מתנחל-קיצוני-ימני, טפוי, שונא ישראל.

• ומי שמעלה על דל שפתותיו פסוק מהתנ״ך, ״דתי שחור, חזור לחור!״

• כשחוגגים את יום העצמאות בה׳ באייר, חייבים גם להתאבל עבור ה״נכבה.״

• את הכרזת העצמאות חייבים לאזן עם אירוע דומה, של טובי ההוגים בארץ, באותו מקום בדיוק בתל אביב, וכך ממשיכה הרשימה, כה חיוני להיות ״שקולים ומאוזנים!״

כמה קל להתעלם. כך גם עשו במקרים רבים אחרים. הנה אמנה מספר מהם:

• ליל הבדולח בנובמבר, 1938;

• שליחותו של יאן קרסקי לידע את מנהיגי העולם על שקורה בגטו וארשה ועל תוכנית ההשמדה שהנאצים מוציאים לפועל;

• אזהרותיהם של סטיב אמרסון, ד״ר דניאל פייפס ואחרים על שקורה בשטח במסגדים המוסלמים בארה״ב ועל סכנת הטרור שהובילה למתקפות ה-11 בספטמבר, 2001;

• הנסיונות של חשיפת סכנת האיסלאם הרדיקלי, על-ידי אנשים כמו חירט ווילדר, תשבי סאד, ד״ר וואפה סולטן, נוני דארוויש, ד״ר זודי ג׳סר, ברידג׳יט גבריאל, ד״ר קרל גודלברג ואחרים (טוב שיש את צבי יחזקאלי, כך שבארץ נחשפו והרעיון כבר אינו כה ״שערוריתי״ ומן הסתם גם לא בגדר ״דיעה״);

• כשלי מערך הכיבוי וההצלה (וראה לדוגמה את שריפת הכרמל).

למה דומה הביקור מהארץ? לֹביקור של משקיפים בינלאומיים רשמיים מומחים לגרעין באירן. לוקחים אותם לסיור, מראים לכאורה את הכל, ולא מראים שום דבר. המשקיפים מתרשמים, נהנים אפילו (לוקחים אותם לבזאר לקניות, הם מקבלים מזכרות יקרות ערך, מארחים אותם בבתים פרטיים ואף ראשי האומה מתפנים מלוחות הזמנים העמוסים שלהם להפגש אתם) וחוזרים לדווח: הכל בסדר, האירנים מקפידים לציית בקפידה להוראות הבינלאומיות. אין סכנה נשקפת לשלום העולם, שכן הפיתוח הוא לצרכים פנימיים בלבד, לצרכי שלום, לייצור אנרגיה (דבר הדרוש מאוד לאירן שכן אין לה אוצרות טבע ובהם מצברי נפט וגז טבעי ענקיים משלה). ד״ר יובל שטייניץ מזמין את כל הכתבים הזרים לירושלים הבירה, לאולם ההרצאות בלשכת העיתונות הממשלתית, ושם הוא נותן סקירה שונה לחלוטין הסותרת את כל הממצאים של הביקור. למי נאמין, ליד ימינו של נתניהו הנאחז בכסאו או למשלחת המומחים שביקרה באירן? אולי אפילו לא צריך להרחיק לכת? זוכרים אתם את וענונו? זה שנשפט בשל עבודתו החשובה למען ישראל ושלום העולם? הוא פרסם תמונות שצילם בכור בדימונה, והוכיח שכשהגיעו מבקרים הראו להם חלק קטן, כאילו זה העולם כולו, והסתירו את כל המבנה האמיתי, שם לפי מקורות זרים מפתחים וצוברים נשק גרעיני. על בסיס מה שוענונו סיפק, לא היה צריך יותר להסתמך על מקורות זרים. נעשתה סימולציה וכבר תואר בכל רשתות התקשורת הראשיות מה בדיוק מסתתר שם, איזו מפלצת ישראל בנתה. המבקרים הם מומחים, בדיוק כמו מומחי הגרעין, ואם כה כל לסנוור את עיני האחרונים, מי מבטיח שגורל הראשונים יהיה שונה? כשתתפוצץ הפצצה הגרעינית הראשונה, אולי יזכר מישהו בפלקטים של נתניהו באו"ם, או במצגת של שטייניץ. אך העולם יהיה עסוק אז במתן מענה לקורה. כשתעבור ההחלטה הבאה נגד ישראל (או בזכות פלשתין), גם אז נתרעם, לדקה, ונחזור לסדר היום. בבוא היום, תשאל השאלה ״איך איבדנו את יהדות התפוצות״ ומה ניתן היה לעשות בנדון. משלחת המבקרים הסיקה שלא איבדנו, יהדות התפוצות אתנו, אוהבת, מחבקת, כמעט אפילו חונקת. לפיכך, שאננים נמשיך לצעוד קדימה, כמו צאן לטבח. יהדות התפוצות אתנו! ידינו על העליונה! תנועת החרם מאבדת את כוחה! החיים חוזרים למסלולם! עד כמה נאיבים אנחנו יכולים להיות? מה עוד צריך לקרות - כמה מכות עוד צריכות להיות מוטלות עלינו - עד שנבין ונפנים את גודל הסכנה? מסתבר שאפילו חג הפסח, אותו אנחנו חוגגים זה למעלה מאלפים שנה, לא לימד אותנו (עדיין) את שאמורים היינו ללמוד: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך … חושך עלטה... ואנחנו עדיין עומדים בסרובנו, לא מסוגלים להבין שעוד צפויה לנו "מכת בכורות!"