דלידה: הזמרת האהובה שהפכה לאגדה

יולנדה ג'יליוטי נולדה ב-1933 בקהיר למשפחה איטלקית שמוצאה בכפר קלברי קטן, עני ומבודד הנקרא סֶרָסְטְרֵטָה. אמה הייתה עקרת בית ותופרת ואביה כנר ראשון באופרה של קהיר. יולנדה היא בת יחידה בין שני אחים, הבכור אורלנדו והצעיר ברונו. יולנדה נולדה מכחילה בלידת מלקחיים קשה וכמעט נחנקה. כשהייתה בת 10 חודשים, תקפה אותה דלקת עיניים. הרופא השכונתי ממליץ לחבוש את עיניה של התינוקת לארבעים יום, ערובה, לדבריו, לריפויין. יולנדה לא מבינה את הלילה שירד עליה פתאום. היא צועקת, נחנקת, מכחילה, מנסה לתלוש את התחבושת אך הוריה קושרים את ידיה. לבם דואב למראה הילדה המעונה, אך בימים ההם אנשים פשוטים לא ערערו על הוראה של רופא. צעקותיה של התינוקת שעייפה הופכות לאנחות וכך נרדמה, פניה מוכתמים מדמעות ורוק. ההורים מאמינים באמת ובתמים שאחרי ארבעים יום של חושך בתם תירפא לחלוטין. האב מאלתר לה שירי ערש בכינורו, האם שרה לה שירים. המוזיקה פותחת ליולנדה הקטנה את שערי גן העדן באפילה הממושכת, המאיימת. בתום הזמן הקצוב, התחבושת מוסרת סוף-סוף. הדלקת החריפה, העינים מלאות מוגלה. המאמצים למצוא את האור גרמו לפזילה בשתי העיניים. הרופא השכונתי חסר אונים. ההורים המזועזעים והקוצפים פונים אל מומחה. סדרת ניתוחים שתעבור הילדה לא תוכל למנוע פזילה בעין אחת. יולנדה סובלת מכאבי ראש ונאלצת לחבוש משקפיים בעלי זכוכיות עבות. הילדות לועגות לה בבית הספר בבעלות הכנסייה הקתולית אך המורות הנזירות אוהבות את התלמידה הרצינית והשקדנית. ליולנדה קשה להביט בעצמה במראה אך בסתר לבה היא יודעת, ואמה אומרת לה זאת בפירוש, שיום יבוא והברווזון יהפוך לברבור. ובינתיים האם המסורה והאוהבת תופרת לה בגדים משאריות. הפרוטה אינה מצויה בשפע, משכורתו של האב המוסיקאי אינה גדולה. יולנדה חוששת בלי הרף שהחושך יחזור וזקוקה למנורת לילה כדי להירדם. ב-1940 נכנסה מצרים למלחמה. איטליה הפאשיסטית ואנגליה הן אויבות. האירוע הדרמטי השני בחייה של יולנדה מתרחש בלילה בו נכלא האב על-ידי הבריטים, יחד עם עוד איטלקים רבים אחרים במחנה מעצר, רק משום היותו איטלקי. האיש החוזר לביתו, אחר שלוש שנות סבל, רעב והשפלה, הוא שבר כלי. וכאילו לא די היה בכך, פייטרו, שכל עולמו סבב סביב המוזיקה, איבד את מקום עבודתו באופרה. חייו הרוסים. המשפחה סובלת מצעקותיו, מפרצי כעסו ומאלימותו. פייטרו לא החזיק מעמד ונפטר משבץ לב שנה לאחר שחרורו, ב-1945, בגיל 41. יולנדה בת ה-12 נותרה ללא אב. יחסי השנאה-אהבה בין יולנדה לאביה במשך תקופה קשה זו ורגשי האשמה שמהם סבלה, האבל הלא אפשרי על מות האב ישפיעו על חייה הבוגרים ועל בחירותיה הלא נכונות בבני זוג. אלימות והרס עצמי יאפיינו את אלה שיולנדה תתאהב בהם ממבט ראשון. היא עצמה תהיה לפעמים כעסנית. קולו של אביה כמו יבקע מגרונה שלה. שנתיים של פסיכואנליזה פרודיאנית תסייענה לה לדחות את הקץ. אך בינתיים, העתיד עוד לפניה, יולנדה היפהפיה והאצילית משמשת כדוגמנית בבית האופנה דונה. בתקופה קצרה זו למדה ללכת, להתלבש, לפתח סגנון אישי, לחייך, להרגיש בנוח על הבמה. ב-1954 נבחרה למלכת היופי של מצרים ומשכה את תשומת לבו של במאי סרטים מקומי פופולרי ומצליח, ניאזי מוסטפא, שבחר בה כדי למלא תפקיד של אחות אירופית השובה את לבו של רופא מצרי, נשוי ואב לבת, בסרט "כוס, סיגריה". "מדוע לא תקראי לעצמך דלילה?" הציע לה הבמאי. יולנדה, שאהבה את סיפורי התנ"ך מימי הלימודים בבית הספר של הנזירות, מאמצת לעצמה את השם. בתפקיד קטן נוסף, בסרט של במאי צרפתי המתרחש במצרים, "המסכה של תות ענח' אמון", יולנדה-דלילה מגלמת דמות של מרגלת, פאם פאטל. בשני הסרטים היא שרה ורוקדת. "כדאי לך לנסוע לפריז", מייעץ לה מרקו דה גסטין, הבמאי הצרפתי, "אני בטוח שתמצאי שם עבודה". [דלידה בסרט Un verre, une cigarette, כוס, סיגריה, של הבמאי המצרי ניאזי מוסטפא].

ב-24 לדצמבר, 1954 הגשימה יולנדה את חלומה והמריאה לפריז. ההתחלה בעיר הגדולה לא קלה. יולנדה גרה בחדר קטן וקר ואוכלת ביצים קשות. מזלה משחק לה והיא מופיעה בשני קברטים בשדרות האליזה. הסופר והתסריטאי אלפרד מַשָׁר מציע לה לשנות את שמה מדלילה לדלידה. מוטב שתשתחרר מהדימוי התנ"כי, מהאסוציאציה הבלתי נמנעת לשמשון. פעמיים דלת במקום פעמיים למד. ד כמו דְיֵיה לֶה פֵּר (האל האב). מַשָׁר עצמו אינו יודע עד כמה קלע למטרה. ב-9 לאפריל, 1956 משתתפת דלידה בתחרות לגילוי כשרונות צעירים באולם האולימפיה. אדי ברקלי, בעל חברת תקליטים, ולוסיאן מוריס, מנהל תחנת הרדיו הצעירה אירופה 1, שיהפכו לדמויות מיתולוגיות בתחומם, חורצי גורלות ואלופי מרקטינג, נוכחים במקום. קסמה האקזוטי של הזמרת הצעירה והלא מנוסה פועל. לוסיאן ואדי לוקחים אותה תחת חסותם. התקליטים הראשונים יוצאים, לוסיאן משמיע את שיריה ללא הרף בתחנת הרדיו שהוא מנהל, "במבינו", גרסה צרפתית לשיר נפוליטני מ-1956, ייסוריו של ילד המאוהב באישה (רמז לאהבה הבלתי אפשרית לאם), נמכר בחצי מיליון עותקים. כל שיר ושיר של דלידה, זמרת ושחקנית, הוא מיני דרמה, סיפור מומחז בכמה דקות. [Bambino, במבינו] יולנדה תהיה אכן בהמשך דמות אימהית נדיבה ומנחמת לבני זוגה ולחבריה, ילדה משוועת לאהבה, חסרת אונים ואלילה בלתי מושגת בדמיונם של מעריציה, וכל אלה בעת ובעונה אחת.

לוסיאן מוריס נולד ב-1929 ואיבד את אביו בשואה. כמו דלידה, גם הוא נותר יתום בגיל צעיר. נשוי ואב לבת, הוא מחליט להתגרש כדי לשאת לאישה את דלידה אחרי חמש שנות מגורים משותפים עם הכוכבת. אך דלידה הייתה צעירה מדי לנישואים. כמה חודשים לאחר מכן בני הזוג נפרדו אך יישארו חברים בלב ובנפש עד להתאבדותו של לוסיאן ביריית אקדח בגיל 41. דלידה, שהכירה טובה לפיגמיליון שהפך אותה לכוכבת, השאירה לו את הדירה הראשונה שקנתה, בקומתו האחרונה של בניין מהודר משנות ה-40 ברובע ה-16. לוסיאן לא יעזוב עוד את הדירה ברחוב אנקרה מספר 7. הוא גר בה עם אשתו השלישית, שממנה נולדו לו עוד שתי בנות, ובה שם קץ לחייו. לוסיאן, כל מעייניו נתונים להצלחתה המקצועית של דלידה, לבניית הקריירה שלה, ואילו זו, הצעירה ממנו ב-4 שנים, צמאה לחיים. אדי ברקלי, עד לחיכוכים בין לוסיאן ואשתו, הזמין את הזמרת לפסטיבל הסרטים בקאן כדי שתתבדר מעט. במסיבת ריקודים פגשה דלידה צעיר בלונדיני יפהפה וחסר דאגות, ז'אן סוֹבְּייסקי, שכשרונו כצייר עדיין לא התגלה. בינתיים עיסוקו היחיד הוא ליהנות מכל רגע, בין הרביירה לגדה השמאלית של הסן. דלידה עוזבת את הדירה ברחוב אנקרה ושוכרת דירה ברובע נֵיִי המהודר כדי לגור בה עם ז'אן. אחיה הצעיר ממנה ב-3 שנים, ברונו, משנה את שמו, לפי עצתו של לוסיאן, לשם אחיו הבכור, אורלנדו. החל מ-1966 יהפוך לאמרגנה של אחותו הנערצת וישגיח עליה כמלאך מגן. בת דודתה רוזי מגיעה מקהיר כדי לשמש לדלידה כמזכירה וחברת נפש. לוסיאן מוריס ניסה אומנם לעכב את הקריירה של דלידה כתגובה ליחסיה עם ז'אן אך היחסים משתפרים, וזאת למרות הגירושים ב-1962. הופעתה באולם האולימפיה ככוכבת ראשית בדצמבר 1961 היא ניצחון גדול למרות שאויביה הרבים מצפים למפלתה. אלפיים הצופים נשבים בקסמה. התרועות סוערות ולוסיאן מוריס, היושב חיוור בקהל, נתון לרגשות סותרים, אך שמח בכל זאת בשמחתה וגאה ביצירתו. בסוף שנת 1961 רכשה דלידה אחוזה עירונית בלב מונמארטר, ארבע קומות וגן, ששם תגור עד סוף חייה ושם תקבל את חבריה המרובים. בינתיים היא עוברת לגור בה עם ז'אן סובייסקי שמקשט את כתלי הבית בציוריו. דלידה תשקיע משאבים מרובים בעיצוב פנים מבצרה האהוב, נמל מבטחים. דלידה מאוהבת במונמארטר וברחוב לְפִּיק המטפס לביתה, על חנויותיו ומסעדותיו, המזרחיות משהו, המזכירות לה מעט את עיר ילדותה. [ביתה של דלידה ב-11 bis rue d'Orchampt, מונמארטר] ז'אן סובייסקי עזב את הבית לבקשתה לאחר כשנתיים משותפות. הצעיר היפהפה, שהיה זר עד פגישתו עם דלידה לעולם השואו ביז, ניצל את קשריו אתה ופתח בקריירה של שחקן. תפקידו הראשון הוא בסרט "סטריפטיז" שבו הוא מגלם את הגיבור הראשי לצדה של הזמרת הגרמניה ניקו. דלידה חוגגת את האירוע בביתה ומזמינה להופעה את רקדניות הקרייזי הורס. אך קסם אישיותו של ז'אן, למרות שהוא מבטיח לה לחזור לציור, פג. ז'אן נכנע בקלות לסירנות של עולם הזוהר. ואולי לא הייתה צריכה לעזוב את לוסיאן מוריס? ואולי הייתה צריכה להקים אתו משפחה? דלידה אהבה כל כך ילדים. גם אחיה אורלנדו, האדם הקרוב אליה ביותר יחד עם בת דודתה רוזי, לא היה בטוח בנכונות צעד הפרידה ממגלה הכשרונות ואיש הרדיו הגדול. חיים משותפים עם לוסיאן, לו המשיכו, היו חוסכים אולי מאחותו את יסוריה לעתיד לבוא. בן לו היה לה... השיר "לוקה", מתקופה מאוחרת יותר, 1983, מרטיט וקורע לב: [Lucas, לוקה] לוסיאן מוריס הרחיב את אופקיה של דלידה בתחום המוזיקה הקלה והבידור. ז'אן סובייסקי פתח לפניה את עולם האמנות והציור. קריסטיאן דה לה מאזְיֵיר מדבר אתה על ספרים. לאמרגן ולעיתונאי, ששבה גם את לבן של ז'ולייט גרקו ובריז'יט בארדו, עבר אפל. הוא בחר להתגייס לשורות הוואפן-אס אס, זרוע צבאית של האס אס, שלחמה לצד הוורמאכט, תחת פיקודו של היינריך הימלר. לשווא ניסה דה לה מאזייר להתחזות כעובד כפייה. תרמיתו התגלתה וב-1946 נידון ל-5 שנות מאסר. שנתיים לאחר מכן קיבל חנינה מהנשיא וַנְסָן אוֹרְיוֹל ופצח בקריירה של סוכן אמנים ומבקר קולנוע, מקורב למפורסמים כמו ז'אן גאבאן, מישל אודייאר, רנה קלר, פייר בראסר. קשרו הרומנטי עם דלידה יגיע אל קיצו ב-1966.

ב-1965 דלידה מופיעה בקזבלנקה, מרוקו, בפני עשרת אלפים צופים. למשמע "הבה נגילה", השיר השני בתוכנית, עולה ראש המשטרה לבמה ומצווה על דלידה להפסיק את המופע. אסור להשמיע שירים ישראלים במדינה. דלידה מסרבת בתוקף וממשיכה. חלק קטן מהצופים מרוצה ומוחא כפיים, הרוב זועם וזורק עגבניות וביצים לעבר הזמרת ותזמורתה. למחרת באו שוטרים לחקור את הזמרת במלון וחלק משכרה הוחרם כדי לפצות את הקהל הרוטן. אך מאומה מכך לא קלקל את מצב רוחה הטוב של האישה האמיצה שמתלוצצת על החביתה שהכין המתופף שלה על תופיו. למרות איומי החרם מצד מדינות ערב, דלידה תמשיך לשיר את "הבה נגילה" ואף תוסיף לרפרטואר את "הינה מה טוב". בהופעותיה בישראל היא תתקבל בהתלהבות על-ידי קהל המעריצים. לא מעט משיריה שופעים עליצות והומור בריא. השיר "כמו שאמרה מיסטנגט" רווי באירוניה עצמית משעשעת. הינה שירה של מיסטנגט, זמרת הקברטים המפורסמת של שנות העשרים והשלושים, ששימש כמקור השראה לזה של דלידה: [C’est vrai, נכון] [הינה גרסתה, האישית מאוד, של דלידה]

ב-1966 חבריה של דלידה, מחברת התקליטים האיטלקית, מציעים לה לפגוש כותב שירים, מלחין וזמר צעיר ומוכשר, לואיג'י טֵנְקוֹ, העשוי לחולל מהפך בשירי המחאה המקוריים והנועזים שלו, כה שונים מהמתקתקות השלטת. התקנון קובע שלכל זמר איטלקי, שיבוא להציג את שירו בפסטיבל סן רמו, יתלווה זמר בינלאומי זר שישיר את אותו שיר. הצוות האיטלקי מגיע לביתה של דלידה בלווית לואיג'י בן ה-28 כדי לשכנע את הזמרת לקחת אותו תחת חסותה בפסטיבל. בין לואיג'י שגדל ללא אב, הצמא להכרה, ובין הכוכבת, נרקמת מסכת יחסים. דלידה התאהבה ממבט ראשון בצעיר המיוסר ויפה התואר, בעל המבט הרושף, איך לא, ותעשה הכול למען הצלחת שירו הנוקב "צ'או אמורה צ'או". רגשותיו ומניעיו של לואיג'י הרבה פחות ברורים. שירו היה מעולה אך נפסל עוד בהתחלה על-ידי מארגני הפסטיבל שביקשו מדלידה לבחור בשיר אחר מבין השלושים שנכנסו לתחרות. "אם לא תקבלו את השיר של טנקו, לא אשתתף בפסטיבל", אמרה לשופטים שנכנעו לכוכבת. טנקו כמובן לא ידע דבר וחצי דבר על המגעים הסודיים בין דלידה לשופטים. לואיג'י טנקו נולד ב-1938 למשפחה עשירה בעלת חווה ומטעי גפן ואביו, ג'וזפה טנקו, נהרג חודשים ספורים לפני לידתו של לואיג'י מבעיטת פרה ברקתו בעת החליבה. יש אומרים שג'וזפה היה שיכור בעת התאונה שבה קיפח את חייו. ללואיג'י יש אח בכור, ולנטינו, המבוגר ממנו ב-9 שנים. כמה שנים לאחר הולדתו של לואיג'י, מספר אחד השכנים לילד הנדהם שהאב שלא הכיר ושאת שמו הוא נושא איננו אביו. לואיג'י נולד מהרפתקת אהבים של אמו עם סטודנט צעיר. עולמו של לואיג'י מתמוטט פתאום. הוא מרגיש נבגד. הילד השמח עד כה נעשה מסוגר, חשדן וקודר. גם הוא, כמו דלידה, אינו ישן בלי מנורת לילה. כצעיר הוא כובש את לבן של נשים רבות, ופותח בקריירה של מוסיקאי ושחקן. על במת פסטיבל סן רמו לואיג'י רועד מפחד. לפני ההופעה בלע לא מעט כדורי הרגעה ואלכוהול. וכמו לא די בכך, הוא לא רגיל לשיר בליווי תזמורת סימפונית. מעולם לא היה ביצועו גרוע כל כך כמו בערב הגורלי ההוא, ב-27 לינואר, 1967. דלידה מקווה לתקן את המצב ואכן גרסתה שלה מתקבלת בתשואות. אך הקהל הריע כנראה לדלידה ולא לשיר שלא היה מתאים מלכתחילה לרוח הפסטיבל המסחרי. בין כך ובין כך, שירו של טנקו לא העפיל לשלב הגמר. [Ciao amore ciao, צ'או אמורה צ'או] לואיג'י מסרב להשתתף בארוחת הערב הרשמית לסיומו של היום ועולה לחדרו במלון. דלידה תמצא אותו, רבע שעה מאוחר יותר, שרוע על הרצפה, ליד המיטה, חולצתו מוכתמת בדם. לואיג'י ירה כדור ברקתו. הועלו חשדות לרצח אך התיק נסגר. במכתב שהשאיר כותב טנקו שהתאבדותו היא מעשה מחאה על בחירתו הלא נכונה של הקהל האיטלקי שלו הקדיש 5 שנים מחייו. אף מילה לדלידה. "חיינו הפכו גיהנום", מספר אורלנדו על התקופה הטרגית. רוזי לא עוזבת את דלידה אף לרגע. דלידה רקמה תחבולה. היא מספרת לרוזי שעליה לקחת מטוס לטורינו, להיפגש עם דודו של לואיג'י (שלא קיים במציאות). רוזי ובעלה איבן מלווה אותה לנמל התעופה וברגע שהם מפנים את גבם, דלידה ממהרת במונית למלון שבו היא וטנקו היו נפגשים כשהיה מגיע לפריז (דלידה ולואיג'י החליטו לשמור על הרומן ביניהם בסוד). פקידת הקבלה מזהה אותה אך לא חושדת במאומה. דלידה מזמינה בקבוק מים מינרליים ומבקשת שלא יפריעו לה בשום צורה שהיא מכל סיבה שהיא. למחרת היום, החדרנית המנוסה העובדת במלונות פאר מזה 40 שנים, אינה מוצאת מנוחה לנפשה. היא קיבלה הוראה לא להפריע לכוכבת אך ב-10 בערב היא מחליטה לא לציית לה. כשהיא פותחת את הדלת, היא מגלה את דלידה שרועה על המיטה, חיוורת, כחולה כמעט, גוססת, שפופרות גלולות שינה ריקות לצדה. דלידה השאירה שלושה מכתבים. האחד לאמה האהובה, השני לידיד הנאמן, לוסיאן מוריס, שעליו יהיה לבשר למשפחה את הבשורה הקשה וללוות אותה בצעדים הנדרשים, השלישי לקהל שבו היא מסבירה שחייה בלי לואיג'י טנקו יהיו בלתי נסבלים. היא הולכת להשלים למעלה מה שלא יכלה לבצע עלי אדמות. אין בלבה שנאה לא לעצמה ולא לאף אחד אחר. העיתונות הצרפתית מציגה, עד היום, את טנקו ודלידה כרומיאו וג'ולייט. העיתונות האיטלקית, לעומת זאת, משקפת תמונה שונה כשהיא מפרסמת את מכתביו של טנקו לצעירה אחרת, ולריה, שאותה הכיר עוד לפני הפגישה עם דלידה. ולריה בהריון (עוד מעט תאבד את התינוק כשמכונית תפגע בה) וטנקו המאוהב מעוניין לשאתה לאישה. ולריה נכנסת ערב אחד למסעדה ברומא ומגלה בה את ארוסה לואיג'י בלווית דלידה. היא מחליטה לנתק את יחסיו עמו אך טנקו לא מוותר. הוא שולח לה מכתבים מרובים בהם הוא מבקש ממנה סליחה על שהתפתה לכוכבת הגדולה ונשבע לה שרק אותה, את ולריה, הוא אוהב. לעזאזל סן רמו, ברצונו לנסוע אתה, עם ולריה, לקניה, באפריקה, אחרי הפסטיבל כדי לבלות את הזמן ביחד ולגלות את משמעות החיים. הוא סיפר הכול לדלידה. חייו בלי ולריה אינם חיים. דלידה וחבריה מחברת התקליטים האיטלקית מעידים, לעומת זאת, שטנקו והיא עמדו להתחתן באפריל. ולריה, לואיג'י, דלידה, פסטיבל סן רמו - האמת סביב האירועים והדמויות סבוכה וקשה לפיצוח. על מה שנשמע כטלנובלה ניתן להוסיף את הקלישאה: טנקו לקח עמו את סודו אל הקבר. גם הקלישאות מוצאן בחיים בעצמם. אורלנדו מעיד שמעולם לא סבל כל כך כמו ביום בו ראה את אחותו נושמת בכבדות, גופה אחוז עוויתות. עשרים שנה מאוחר יותר, כשדלידה תחזור על המעשה והפעם תשיג את מבוקשה, סבלו לא יהיה גדול כל כך. צער עמוק כזה חווים רק פעם אחת בחיים.

דלידה קמה בנס לתחייה אחרי 6 ימי תרדמת. בניתוח ארוך וכואב הושתל עור בריא מירכיה וממפשעתה לעקב שנמק פשט בו. אורלנדו והאם באים לגור אתה בבית במונמארטר בעל ארבע הקומות. הדירה שדלידה קנתה לאמה עומדת עתה לרשות האח הבכור ואשתו שזה עתה נולד להם בן. אחיה של דלידה ניחש את רצונה וקרא לרך הנולד לואיג'י. 7 שנים לאחר מכן יוולד אחיו רוברטו. במסדרונות הטלוויזיה האיטלקית דלידה פוגשת סטודנט עני לפילוסופיה, לוצ'יו, שרוחש הערצה ללואיג'י טנקו. לוצ'יו בא לשמש כניצב בתוכנית הטלוויזיה של דלידה אך עולם הזוהר זר לו. הכוכבת תממן לו את לימודיו אך לא תענה יותר למכתביו הלוהטים. פער הגילים, לוצ'יו צעיר ממנה בתריסר שנים, מפריע לה. כשגילתה את הריונה, החליטה להפסיקו. אורלנדו ורוזי חשבו שאימהוּת הייתה מסייעת לדלידה, אך את הנעשה אי-אפשר היה להשיב. והגרוע מכול, מעתה והלאה לא תוכל דלידה ללדת. דלידה מנסה למצוא מזור לנפשה בקריאת ספרים. היא עזבה את בית הספר בגיל 14 וצמאה לידע. פייר טֵיָיאר דֶה שַׁרדָן (כומר ישועי, מדען, תיאולוג ופילוסוף), טאגור, פרויד, ביוגרפיה של יונג. צמאונה לחכמת המזרח מוביל אותה להרצאה של ארנו דֶזַ'רְדָן, הידוע בספרו "דרכי החוכמה", מומחה להינדואיזם, סופיזם אפגניסטני, בודהיזם טיבטני, תורת הזן ועוד. הוא משמש לה כמורה רוחני ויהפוך לבן זוגה במשך כ-3 שנים, עד 1970, למגינת לבה של אשתו, אם שני ילדיו. דלידה תערוך אתו נסיעות מרובות להודו כדי לשהות באשראם של סוואמי פְּרַגְ'נַנְפָּאד. זה האחרון מניא את תלמידו ארנו דז'ארדן מלהתגרש מאשתו כדי לשאת לאישה את דלידה:"אין אב מתגרש". לדלידה הוא מורה להמשיך לבדר את ההמון, לשמח אותו במוזיקה שלה: "זה יעודה". הפרידה מארנו דז'ארדן, התאבדותו של לוסיאן מוריס, פטירתה הפתאומית של האם, שלושה אירועים המתרחשים בסמיכות. דלידה מתמודדת ואף מנחמת ומעודדת את אחיה הצעיר שהיה קשור מאוד אל האם. את מקום הרוחניות במרכז התעניינותה של דלידה תופס עתה התת מודע. איש מקצוע מנוסה יאיר את עיניה בהסברים על משנתו של פרויד, ד"ר גי פִּיטְצָ'אל, פסיכואנליסט ואנדוקרינולוג, תושב מונמארטר ובעל וילה בסן טרופה. הוא ואשתו ז'קלין, מעורים בעולם השואו ביז, יהיו חבריה במשך השנים הבאות. דלידה יכולה להתקשר לגי פיטצ'אל אפילו באמצע הלילה. היא חוזרת לקרוא בכתבי פרויד שכבר שחוקים מרוב עלעולים, עמוסים בהערות בכתב ידה. גם יונג מסקרן אותה. פסיכואנליזה עם ד"ר מירוּז מסיבה לה סבל והקלה גם יחד. בהשפעתו היא קוראת את "תלאסה", ספרו של הפסיכואנליסט ההונגרי, תלמידו של פרויד, .Sándor Ferenczi

רישאר שַׁנְפְרֵי, הססגוני ביותר מבין גבריה של דלידה, יחיה לצידה 9 שנים, מ-1972 עד 1981. הוא קורא לעצמו הרוזן דה סן ז'רמן ומציג עצמו כאלכימאי ההופך עופרת לזהב. האמת המרה היא שרישאר, לאחר ילדות קשה, בילה 6 שנים בבית סוהר בגין תקיפת מעסיקתו, בבאר בו עבד, לשם שוד. הספרים שקרא בכלא על הרפתקאותיו של הרוזן דה סן ז'רמן, אלכימאי מסתורי ובעל קסם, מלומד ובקי בהיסטוריה, מספר סיפורי אלף לילה ולילה, בדאי ברוך כשרונות שקנה את אמונו של לואי ה-15, הלהיטו את דמיונו. כמו דגם ההזדהות שבחר לו כדי לחפות על המציאות וליפותה, רישאר חביב הנשים היה גם הוא מוכשר בתחומים רבים. הוא שלח ידו בכתיבה, במוזיקה, במשחק ובציור והצטיין ביחוד בפיסול: חיות הענק שעיצב ממתכת היו מרהיבות. אך חלום האלכימאי לא התגשם. דלידה עשתה כל מה שהיה ביכולתה כדי לסייע לו לבנות קריירה של אמן ולהתקיים בזכות עצמו, אך כל פעם ופעם מחדש רישאר הרס כל מה שכמעט השיג. בשנים הראשונות דלידה המצליחה, בשיא תפארתה המקצועית, פורחת לצד הגבר יפה התואר והמשעשע, מגלה מחדש את נשיותה ובונה חווילה מרהיבה בקורסיקה, במרומי מרינה די פיורי, המשקיפה למפרץ פורטו-וקיו, כדי לבלות בה עם בן זוגה בתקופות שבהן היא לא עסוקה בסיבובי הופעות ברחבי העולם. דלידה מארחת בנדיבות את חבריה באחוזת הפאר המעוגלת הכוללת סלון עם ספות מזרחיות, שישה חדרים צמודי חדר אמבטיה, בריכה, טרסות וגן ענק. ב-18 ליוני, 1976 חזרו דלידה ורישאר מבילוי לבית במונמארטר והופתעו לראות אור בחדרה של עוזרת הבית הפורטוגזית, מריה. זו ביקשה וקיבלה חופשה בת 10 ימים. רישאר עולה לחדר במהירות, חמוש ברובה. כשהוא פותח את הדלת, הוא מוצא לפניו גבר בתחתונים. מריה נתנה למאהבה הצעיר, שהגיע לא מזמן מפורטוגל, את מפתח חדרה בלי ליידע את בעלת הבית. הבחור מתקשה להסביר את נוכחותו, מה גם שהשפה הצרפתית אינה שגורה בפיו. רישאר יורה ופוצע קשה בבטנו את הצעיר האומלל. במשפט טען רישאר להגנתו שלא התכוון לירות ונידון לשנת מאסר על תנאי, לקנס ולתשלום פיצויים לבחור שחייו ניצלו אומנם אחרי סדרת ניתוחים אך נשאר נכה חלקית. לבקשתו של רישאר, שלא מרגיש נוח במונמארטר, דלידה קונה מגרש בנֵיִי ובונה חווילה מפוארת, סביב גן פנימי. אך רישאר הולך מדחי אל דחי ויחסיו עם דלידה הולכים ומידרדרים. הוא משפיל את בת זוגו ברבים ומביא לביתה, בהיעדרה, את כיבושיו. דלידה מחליטה סוף-סוף לנתק את יחסיה אתו ומבקשת ממנו לעזוב את הבית. רישאר מתחנן, בוכה, מאיים, אך דלידה איתנה הפעם בדעתה. כשנתיים לאחר הפרידה, ב-1983, שקוע בחובות כבדים עד צוואר בעקבות אורח חיים בזבזני והזוי, הוא יתאבד במכונית שכורה, ליד סן טרופה, יחד עם בת זוגו.

את החלל שהשאירה הפרידה מבן לוויתה ממלאת דלידה בחידוש ידידותה עם פרנסואה מיטראן. כבר ב-1972 פגשה אותו במרסיי, במסיבת גאלה שערך ראש העיר דאז, גסטון דֶפֵר. מיטראן, שהתרשם ממופעה של הזמרת, ביקש לפגוש אותה לאחר מכן. ועתה, כשהוא מתמודד על הנשיאות, מדוע לא לגייס את הזמרת חביבת הקהל, המוכרת מיליוני אלבומים, למסע הבחירות? דלידה, בשם ידידותה לפרנסואה מיטראן, משתפת פעולה, למורת רוחם של שני אחיה, ביחוד הבכור, המזהירים אותה בפני הסכנות הצפויות לה מנקיטת עמדה מפורשת, מה גם שדלידה לא משתייכת למחנה פוליטי זה או אחר. ואכן התגובות לא מאחרות לבוא. התקשורת מעלה השערות, בוחשת, מלגלגת, מכנה את מיטראן "מימי לַמוֹרוֹזוֹ" (על משקל להיטה הבינלאומי "ג'יג'י לַמוֹרוֹזוֹ"). אורלנדו הכחיש תמיד נמרצות את כל השמועות בדבר קשר רומנטי בין אחותו לנשיא חובב הנשים. הוא חיזר אחריה, כן, אך היא דחתה את חיזוריו ורק ידידות והערכה שררו ביניהם, לפי אורלנדו. מה שבטוח הוא שדלידה לא חסכה בהוצאות אירוח. תחת קסם אישיותו וחוכמתו של מיטראן, הזמרת הנערצה פתחה את דלת טירתה במונמארטר בפני הנשיא המיועד ואנשי חצרו האינטלקטואליים, ערכה לכבודם סעודות פאר (פרנסואה היה להוט אחר פירות ים), כשהיא שותה בצמא קטעי שיחות בנושאים שהיו עד כה זרים לה. כשמיטארן נבחר לנשיא, ב-1981, דלידה נחלה אכזבה מרה. לאחר שכרון החודשים הראשונים כנשיא, הוא אינו זקוק לה עוד. אנשי פמלייתו ניצלו היטב את הפופולריות של הזמרת לצרכי קידומו. ועתה, לעג הגורל, מתייחסת אליה התקשורת כבת חסותו של הנשיא החדש, כמו לא בנתה את הקריירה שלה בכוחות עצמה והגיעה לפסגות עוד בתקופות קודמות, בזמן דה גול, פומפידו, דסטאן. בפעם הראשונה בחייה מרגישה דלידה שמקומה אינו בפריז ויוצאת למסע הופעות בחו"ל שנמשך יותר משנה. כשהיא חוזרת לביתה, היא סופגת אכזבה נוספת מצד טייס מצרי-צרפתי צעיר, יפה תואר, שאחרי שנה של קשר רומנטי, מנתק את הקשר. הוא ניצל את קשריו עם הכוכבת כדי להשיג תפקיד כשחקן בסרט ומאז נעלמו עקבותיו.

כמה חודשים לפני מותה הספיקה דלידה לגלם בהצלחה מרובה את התפקיד הראשי בסרט הדרמטי "היום השישי" של הבמאי המצרי הגדול יוסף שאהין, לפי רומן של אנדרה שדיד (אמו של הזמר והבמאי לואי שדיד). חייה של יולנדה כאמנית התחילו בסרט מצרי והסתיימו בסרט מצרי. יוסף שאהין פגש את יולנדה כבר על סט צילומי "כוס, סיגריה" ורק בה רצה לתפקיד הראשי בסרטו הנוכחי, כשלושים שנה מאוחר יותר. בהקרנת הבכורה בקהיר, ההמון הנלהב, גברים, נשים וילדים, מצטופף על מרפסות, ברחובות, מריע לה בלהט, צועק את שמה, זורק פרחי יסמין על מכוניתה, מנסה לנגוע בשערה. סנטה דלידה. תזמורת מנגנת את שיריה. כשמכוניתה חולפת ליד הבית הצנוע בו נולדה, דמעות נקוות בעיניה. זה יהיה מסע נצחונה האחרון. המאבטחים חוששים לשלומה ומבריחים אותה במשאית לאולם הקולנוע. למחרת יתארו העיתונים המצריים את כניסתה לקהיר ככניסת קליאופטרה לרומא.

לדלידה נדמה היה שאהבת ההמון, ההצלחה הציבורית, לא עלתה בקנה אחד עם ההצלחה הפרטית, עם חיי האהבה שלה כאישה. לפני הנסיעה לצילומי הסרט בקהיר, ב-1985, פגשה ברופא בשם פרנסואה נוֹדי. אחרי כמה חודשי אושר, הרופא משנה את התנהגותו, מתחמק מהזמנותיה, מבטל פגישות ברגע האחרון. בערב יום שישי, שבו עמדו ללכת יחד לקומדיה המוסיקלית "קברט", הוא מתקשר אליה ומבטל כדרכו את בואו. הקש ששבר את גב הגמל. שני ניתוחי עינים באותה שנה מעוררים בה זכרונות ילדות כאובים. כבר כמה חודשים אורלנדו מודאג מהתנהגותה של האחות האהובה. עניינה בחיים כמו פסק. הגיל מאיים עליה. היא עייפה מלרקוד ואולי גם מלשיר. האור בעיניה כבה. גילום התפקיד הראשי בסרט הדרמטי, הכניסה לעורה של אישה מצריה בעלת גורל טרגי, כה רחוקה מדלידה וכה קרובה לה, תרם לעייפות הגדולה שהשתלטה עליה. דלידה נודדת מחדר לחדר בטירתה, בורחת מאור השמש שכה אהבה כל חייה, מתבודדת, מסתגרת. מה יכולים כבר החיים להביא לה עוד. ב-3 למאי, 1987 נמצאה דלידה-יולנדה ללא רוח חיים במיטתה, לאחר שבלעה גלולות שינה בכוס ויסקי. גם הפעם הרחיקה את אנשי שלומה בתחבולה. "אני יוצאת לחזות בהופעה ולאחריה ארוחת ערב במסעדה, אחזור בלילה. אל תפריעו לי לישון למחרת עד מאוחר". היא יוצאת במכוניתה, עושה סיבוב וחוזרת לבית הריק. ליד הכוס המרוקנת, פתק: "החיים נעשו עבורי בלתי נסבלים, סילחו לי". בפעם הראשונה בחייה יולנדה לא הדליקה את מנורת הלילה ונרדמה בחושך. בכל אותן שנים רצופות סבל אישי, אך גם אושר - דלידה אהבה על-אף הכול את החיים ונהנתה ממנעמיהם, הקריירה של הזמרת לא הפסיקה לנסוק, להמריא, להתפתח, להשתנות, לשגשג. דלידה זכתה בכל הפרסים והעיטורים האפשריים, שרה כאלפיים שירים, בשפות רבות, מכרה ברחבי העולם למעלה ממאה וחמישים מיליון תקליטים, הופיעה בכל חלקי תבל.

בשנות השישים, בהגיע עונת הטוויסט, כשזמרים רבים אחרים לא שורדים את המהפך ונדחקים על-ידי המתחרים הצעירים, דלידה מתאימה את האופנה החדשה לאישיותה שלה, למרות שאינה אוהבת את הטוויסט, וקוצרת נצחונות עם שירים כמו "איטסי ביטסי פטי ביקיני" ו"פטי גונזלס": [Itsi bitsi petit bikini, איטסי ביטסי פטי ביקיני] [Petit Gonzales, פטי גונזלס] בשנות השבעים הרפרטואר שלה מתעשר בשירים בעלי טקסטים רציניים יותר, בעלי אופי טרגי. ביצועה המרטיט לשירו של סרז' לאמה, "בדידות", מציב אותה בשורה אחת עם אדית פיאף: [Je suis malade, בדידות] עם זאת, הזמרת בעלת הרפרטואר המגוון ממשיכה לשיר את שיריה הפופולריים. "זה עתה מלאו לו 18", יצירה מקורית, זוכה להצלחה ענקית: [Il venait d’avoir 18 ans, זה עתה מלאו לו 18] ב-1977, דלידה שרה את "סלמה יה סלמה", שחובר ב-1919 על-ידי המלחין והזמר המצרי סייד דרוויש. לגרסה הצרפתית נוספת גם גרסה בערבית וכן בשפות אחרות (איטלקית, גרמנית וספרדית). דלידה שרה בערבית, בקצב מזרחי, שיר מצרי שהוקלט בנוסח מודרני-מערבי. ב-19 לנובמבר, 1977, כשאנואר סאדאת נוחת בנמל התעופה בן-גוריון בביקורו ההיסטורי, הוא מתקבל, בין היתר, לצלילי "סלמה יה סלמה". דלידה בוכה מהתרגשות. לגשר בין שתי ארצות אהובות, להיות זמרת השלום, אין אושר גדול מכך. [Salma ya Salama, סלמה יה סלמה] בשנות השבעים המאוחרות ובשנות השמונים דלידה היא האמנית הצרפתיה הראשונה המתחברת לתנועת הדיסקו. בגיל 47 למדה לרקוד בסגנון החדש והמציאה עצמה שוב במופע דיסקו מרהיב, בתלבושות נוצצות והדוקות, בשמלות בעלות שסע עמוק. היא מתקבלת בהתלהבות באולם הקרנגי הול בניו-יורק, קוצרת נצחונות ענק בסדרת הופעות מרשימות בפאלה דה סְפּוֹר דה פַּרִי, מלווית ב-11 רקדנים וב-30 נגנים. המופע המסחרר מונה 12 חילופי תלבושות, ברודווי בצרפת! בין שיריה המרובים בסגנון החדש בולט שיר ההמשך ל"ג'יג'י למורוזו" הנקרא "ג'יג'י אין פרדיסקו". ג'יג'י למורוזו, הזמר הנפוליטני אהוב הנשים, שחזר מאוכזב מאמריקה, נרצח על-ידי אחת מאהובותיו המרובות ונמצא עתה בגן עדן: [Gigi L`Amoroso, ג'יג'י למורוזו] [Gigi in paradisco, ג'יג'י אין פרדיסקו] מכירות התקליטים פחתו מעט אך באמתחתו של אורלנדו תוכניות רבות והקרובה ביותר לביצוע ביניהן היא קומדיה מוסיקלית שבה תגלם דלידה את תפקיד קליאופטרה. אלא שהכוכבת החליטה אחרת. בשירה המפורסם "למות על הבמה" הצהירה קבל עם ועדה שכפי שהייתה אדון לבחירות בחייה, כן תהיה אדון למותה. ושירה המפורסם לא פחות, "בדרכי שלי", מביע רעיון דומה: [À ma manière, בדרכי שלי]