עיר עברית חדשה ליד באר שבע

בשנת 1943, השנה בה הוקמו שלושת המצפים בנגב, הציע יו"ר המחלקה המוניציפלית במרכז החקלאי צבי יהודה, להקים עיר עברית סמוך לבאר-שבע הערבית. הנחתו הייתה כי אין די בהקמת יישובים חקלאיים בנגב וכי כדי לפתחו, להגן עליו ולבסס בו ריבונות עברית יש להקים בו עיר אשר בשלב הראשון תתבסס על כ-4000 נפש (באותה עת היו בבאר שבע הערבית כ-5,000 תושבים). העיר תשמש כמרכז עירוני עבור היישובים החקלאיים כפי המקובל במרכז וצפון הארץ. כחבר ההסתדרות הכללית הציע צבי יהודה כי קרקעות העיר יהיו קרקעות בבעלות הקק"ל והיא תבנה את העיר כדי לחסוך לתעשיינים ולמשקיעים את שלב רכישת הקרקע היקר הארוך והמסובך. יהודה מנה את הסיבות להקמת העיר בצמוד לבאר-שבע הערבית: האתר המוצע יהווה "מרכז גאוגרפי" נוח של יישובים חקלאיים שיקומו בין עזה, רפיח עוג'ה אל-חפיר, אילת, ים-המלח, סדום, חברון ורוחמה. כבר היום טען יהודה, העיר הערבית היא צומת דרכים צבאי, מסחרי ופוליטי בעל חשיבות; העיר תחזק את האינטרסים היהודיים בדרום ובנגב; מקומה ההיסטורי (עיר האבות) ימשוך אליה קרוב לודאי מתיישבים יהודים רבים; כמרכז עירוני היא תמתן את ההסתה כלפי יהודים המתפתחת מדי פעם; ותהווה מרכז לתחבורה והובלה תוך קישורה לכבישים המרכזיים לעזה, תל אביב, רפיח וירושלים.

לדעת המציע ניתן לרכז, בתחום העירוני של באר שבע כ-1,000 דונם. בנוסף הסתמך צבי יהודה על דעתו המקצועית של רוכש הקרקעות יואב צוקרמן שטען כי ניתן לרכז בצפון מערב של העיר כ-5,600 דונם. בנוסף, ניתן יהיה לצרף לשטחים אלה את קרקעות בית-אשל הממוקמת בצפון מזרח של העיר בסדר גודל של כ-3000 דונם. כמובן ששאלת מקור המים לעיר החדשה הייתה לחשובה ביותר. המציע ציין עם זאת כי פרופ' ל' פיקרד והמהנדס ש' בלאס קבעו כי ניתן למצוא מים במזרח העיר באמצעות קידוחים. קידוחים אלה יפיקו בין 8-12 מ"ק לשעה, כמות שתספיק לצרכי 1000 משפחות. התחשיב שערך יהודה התבסס על צריכה של 70 ליטר לנפש ליום או כ-280 ליטר למשפחה ליום כפי המקובל בחיפה. בהצעה נאמר שעל אף העובדה ששתי בארות תספקנה, יש לקדוח ארבע בארות במקרה של תקלה או לשם עריכת ניסיונות חקלאיים.

יהודה צפה שבעיר העברית החדשה יוקם סניף גדול של "תנובה" שיהווה מרכז לשיווק התוצרת החקלאית מיישובי האזור. יש לפנות לבעלי מפעלי טקסטיל מצליחים בארץ שיסייעו בהקמת מפעל טקסטיל בעיר המוצעת שייתן פרנסה ל-150 משפחות. יהודה הביא הצעתו בפני בעל "לודזיה", מולר וירושלמי והם הביעו נכונות להקמת מפעל משותף בעיר. הועלה גם רעיון לעיבוד סדקית שעיקרו: ייצור כובעים, חומרי אריגה, בד לריפוד מושבי מכוניות וחבלים מסיבים מיוחדים שייובאו ממצרים; הובלת צדפים מאילת בעלי פוטנציאל מכירה ועיבודם בעיר; ייצור מוצרים מחומרי הגלם הנמצאים בסביבה כמו רעפים מרצפות, וכריית זיפזיף בוואדי באר-שבע; עיבוד צמר כבשים וגמלים, עיבוד עורות גמלים, גריסים משעורה, ותוצרי עזר לרפואה מפרי הפקועה.

היות שדובר בהקמת עיר מדברית ברור היה למציע כי רק ההסתדרות על מוסדותיה וניסיונה הרב תוכל למשימה. כך, סולל בונה תבנה את בתי העיר, קופת החולים הכללית תספק את שירותי הרפואה, ובתוך כך הקמת מרפאות ובית-חולים/ "המשביר" יתפקד כמרכז למזון, שיווק ומסחר וקואופרטיבים שונים "הארגז" יקים נגריה משוכללת; "תחבורה והובלה" - שירות מקשר ומוסך; יספקו עבודה לתושבים. מהסוכנות היהודית ציפה המציע שתרכוש באמצעות קק"ל את הקרקע על-מנת למנוע ספסרות; תעמיד מומחים למדידה ומיפוי לטובת תכנון העיר; תשלים את תכנון אספקת המים לעיר; תעצב תוכניות לחברה אפותקאית; ותמנע את התערבות ראשי הממשל המנדטורי בהקמת העיר.

מנהיגי היישוב ראו בתוכנית עמדת כיבוש נוספת בנגב לקראת הכרעה טריטוריאלית. הדיונים במוסדות הלאומיים ובועדות המקצועיות נמשכו עד שנת 1947. באותה שנה התברר שלוי שקולניק (אשכול) וחבריו בסוכנות רצו בהקמת העיר בעמק א-סיר (עמק שרה) ואילו יוסף ויץ מהקק"ל התנגד מחשש שלא ניתן יהיה בעתיד להרחיב את העיר צפונה בשל קרבתה לעיר הערבית. מהר מאוד התגלעו מחלוקות בנוגע לגוף המתכנן והמבצע. הובלטו הבדלי ההשקפות בין אלה שראו "בעיר" החדשה סכנה להכנסת יסוד קפיטליסטי בעל ערכים שליליים לאזור, לבין אלה שביקשו להקים בנגב רק התיישבות חקלאית. זאת ועוד' היו שחלמו על עיר תוססת ומודרנית לבין אלה שסברו כי המדבר לא יאפשר זאת וצריך להקים אותה כעמדה עירונית קדמית בדרום - כל אלה גרמו לדחייה בתחילת הביצוע. בשלהי אותה שנה החמיר המצב הביטחוני בנגב, פרצה מלחמת העצמאות ושוב לא ניתן היה לחזור לרעיון זה.

בשנת 1947 הגיש הד"ר אריה בן-גפן מגדרה הצעה להקמת עיר עברית בת חמישים אלף נפש סמוך לבאר שבע הערבית. גם הוא הציע להקים העיר על קרקעות קק"ל כדי למנוע ספסרות בעתיד. גודלה של העיר תוכנן כמשקל נגד לשתי הערים הערביות באזור - באר-שבע ועזה. בניית העיר תמשך כשנתיים והיא תעסיק כבר בשלב הראשון עשרת אלפים פועלים בתעשיות הבניין, השירותים, בתי האוכל, המסעדות, ושירותי המכולת. בניסיון להוכיח נחיצותה קבע בן גפן שבשלב הראשון תקלוט העיר 7,500 עולים חדשים. חלוקת הון ההשקעה בעיר תהיה לדעתו: 35% הון פרטי (29 מיליון לא"י) ו-15% הון ציבורי. מתוך ה-29 מיליון לא"י יוקדשו 20 מיליון לבנייני העיר והשאר להכשרת קרקע, תעשיה ומלאכה, מסחר, הובלה ותחבורה חינוך, בריאות וחקלאות עירונית. שאר ההון יגויס בקרב בעלי הון מעבר לים. בנוסף הציע בן-גפן רעיון חדשני שעיקרו הקמת פרוורים חקלאיים-עירוניים צמודים לעיר וזאת כנראה מתוך הנחה שממילא לא ייווצר עורף חקלאי מסיבי בנגב עבור העיר. תוצאות מלחמת העצמאות, גישות התכנון העירוני החדשות ("עיר גנים") ותוכניתו הארצית של אריה שרון לאחר המלחמה, "תכנון פיסי לישראל", ביטלו את ההיגיון הפוליטי-כלכלי-חברתי שבהצעת בן-גפן ובעצם ביטלוה לחלוטין. באותה שנה, הציע משה שפירא מתל אביב, להקים 6 ערים חדשות לאורך חוף הים מתל אביב דרומה וכמה מהן בנגב: עיר בשם גבול-ים בת 25 אלף תושבים בסמוך לרפיח; נמל-יה עיר נמל בשפך נחל גרר בת 50 אלף תושבים ולידה תיחפר התעלה בין ים -התיכון לים-סוף; עיר בת 35 אלף תושבים בשם חופי-אל מצפון לעזה משני עברי נחל חסי. על-אף ההיגיון הגאוגרפי והכלכלי של הצעה, היא נראתה דמיונית ולא זכתה לתשומת לב המוסדות.

בישיבה שהתקיימה בבאזל בשנת 1946, בראשות אליעזר קפלן, הוברר כי המוסדות מצאו את תוכניתו של צבי יהודה כמתאימה ביותר לחיזוק הנגב ו-11 הנקודות שזה עתה קמו. עם זאת, הנוכחים בישיבה הסכימו כי יש לבחון נקודת איתור נוספת ליד העיר הערבית לפני התחלת הבנייה. הוועדה בראשות קפלן החליטה כי על המוסדות הלאומיים ועל מספר חברות פרטיות לייסד חברה בהון עצמי של חצי מיליון לא"י למימון פרויקט בניית העיר. הוטל על יו"ר המרכז החקלאי אברהם הרצפלד ועל אחד מראשי מפא"י דוד הכהן לגייס את התקציב הדרוש. באותה הזדמנות חזר יהודה והדגיש כי יש לחבר את העיר לרשת החשמל הארצית ולדאוג שקו המים ההולך ומוקם, יעבור דרכה. בפברואר 1947 כינס הרצפלד בעלי הון בארץ ובתום הכינוס הודיע לקפלן כי ניתן להשיג רבע מיליון לא"י בארץ וכ-100 אלף לא"י בין אנשי תעשיה והון בחו"ל. בשלהי אפריל 1947 הוקמה חברה בשם "אפיקים בנגב" אשר אמורה הייתה להקים את העיר העברית הראשונה בנגב.

המנהל הזמני של החברה, המהנדס שמחה סברדלוב הצהיר שלא תחל בניית העיר לפני שתובטח תעסוקה קבועה בתעשיה ושירותים במקום ל -300 איש. הקק"ל שקיבלה בברכה את ההחלטה על הקמת העיר גייסה שני אדריכלים ידועים לצורך תכנונה - אלכסנדר קליין וריכארד קויפמן אשר הציעו לבנות דירות בנות 2 חדרים ודירות בנות חדר אחד בהנחה שהעיר תאויש בשלב הראשון על-ידי צעירים. האדריכלים נדרשו לתכנן מרכז מסחרי, מרכז שירותים לרכב וכלי עבודה ושוק מרכזי ליישובי הנגב. לאחר סיור שערכו במקום הציעו האדריכלים לבסס את הקמת העיר על פיזור מפעלי התעשיה המתוכננים (בתי חרושת לצמר, לטקסטיל, לקרח, בתי מלאכה לליטוש יהלומים ותיקון מכונות חשמליות) בשכונות העתידיות וזאת מטעמי ביטחון ויצירת מוקדי תעסוקה שכונתיים. הצעה זו עמדה בניגוד לרעיונות שצמחו באותה עת באירופה ששיקמה את עריה ההרוסות ממלחמת העולם ("עיר גנים"). תכנון "עיר גנים" עמד על כך שיש לרכז ולהוציא את התעשיה רחוק משכונות המגורים. לאחר עבודת תכנון מאומצת התוכניות אושרו על-ידי ויץ והרצפלד אך עקב תוצאות מלחמת העצמאות לא הוחל בבנייתה. קצת מרעיונות התכנון העירוני והקשר של העיר החדשה לפריפריה, נשאבו כמה שנים לאחר מכן לתוכניתו של האדריכל אריה שרון בראשית שנות החמישים.

לא כאן המקום לחפש את השונה והדומה בין התוכניות ולהעריך את מידת יישומן אבל נזכיר כי אליהו נאווי ז"ל, מי שהיה שנים רבות ראש העיר של באר-שבע, נתמנה על-ידי חברת "אפיקים בנגב" למוכתר העתידי של העיר. יתר על כן אם הייתה אכן מוקמת העיר, מעניין מה שם יקורא לה? האם צירוף של אפיקים ובאר-שבע בנוסח למשל: "אפיקי באר-שבע"? ועוד הערה: בכל התוכניות צפו החולמים שאת העיר יקימו צעירים המגויסים לרעיון הפרחת הנגב וכיבושו. נראה שמשום כך לא דובר כלל על הקמת בתי-ספר, מגרשי שעשועים, מרכזי פנאי ותרבות ועוד. הדגש התכנוני היה על תעשיה ושירותים. ולבסוף, אומנם רעיון הקמת דירות שני חדרים לא יצא לפועל אולם בעת בניית העיר לאחר מלחמת העצמאות, יובאו לארץ מארה"ב (על-ידי סולל בונה ויזם פרטי), "תותחי בנייה" היורים בתים שלמים מוכנים בני דירת שני חדרים.