בדרום קליפורניה גרה משפחה עשירה מאוד, משפחת מירג׳.
מזה למעלה מעשור המשפחה מביאה קבוצות של אנשי עסקים מהארץ, כל פעם בתחום אחר, כדי להציג בפניהם את השוק האמריקני, לציידם בכלים מקצועיים, לפתוח דלתות וליצור קשרים והשקעות עבורם.
משך שבועיים כמעט הקבוצה נמצאת כאן בארה"ב, וגולת הכותרת היא ערב עם אנשים מהקהילה, חשיפה לעולם החיצון, שמארגן יעקב סגל.
יעקב איש שמקשר אנשים. הוא פותח דלתות, עוזר, מכוון, מחבק ומעודד. אין כמעט דלת שנשארת סגורה בפניו, משועי עולם עד אחרון פשוטי העם.
יעקב מעוניין בדבר אחד בלבד, והוא מדינת ישראל. בכל מקום שניתן לעזור, בכל פינה, נידחת ככל שתהיה, שם ניתן למצוא את יעקב, לא עבורו כי אם עבור כולנו.
מזה שנים שיעקב עוזר לאנשי עסקים, כמו גם ניצב לימין אנשי המשרד המקומי של אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, מנהיג את מרכז העסקים הישראלי של דרום קליפורניה, שותף בשיתוף הפעולה בנושא המים בין ישראל וערים שונות (לוס אנג׳לס ובוורלי הילס) וניצב בכל מקום בו ניתן לקשר את ישראל עם חברות, אנשים, ארגונים וממשל, וקצרה היריעה מלמנות את כל פעולותיו.
אין זה שיר הלל לסגל. הוא את שלו עושה לא בשביל התודה, גם לא בשביל הרווח. הנה גישה כה מרעננת, כה שונה מהמקובל בימינו. אף לא פעם יצפה לתמורה, בדיוק להפך. יעקב הוא זה המודה, מחבק, מוקיר ומעלה על נס את כל הסובבים אותו.
יבוא יום שבבתי ספר לממשל בארץ ילמדו על השלטון במדינת ישראל בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת. ילמדו שם על שחיתות שהפכה למקובלת, לציפיות שהנפש נחרדת רק מהרעיון שהן עולות וצפות, על המרוץ לכסף, לכבוד, לעוד ולאגו.
בתוך כל אותו תוהו ובוהו, יהיו מספר שיעורים על אנשים יוצאי דופן, אנשים פשוט מזן אחר, זן של פעם, זן שהיום נהפך לנדיר ביותר. סגל יהיה נושא אחד מאותם שיעורים - ולי לא נותר כי אם לשבת שם באחת השורות האחוריות, כפי שהייתי עושה בהרווארד בבואי לביקור או בסטנפורד עת שלמדתי שם, ולהתענג על אותו זיכרון - שאכן היו יוצאי דופן. הנה לא כל אחד דפק על חזהו והכריז, בשאגה אדירה, ״אני טרזן!״.
הנה, אזכר, אותו יעקב סגל, אותה ״רקפת נחמדת מאוד״ הצומחת לפלא מתחת לסלע. אכן, זן נדיר מאוד באותם הימים - ימינו אנו.
יעקב משול בעיני למים שקטים החודרים עמוק. מים חיים המשולים ביהדות לתורה עצמה, לתורה כולה.