פרשת ה"סטן" בכנסת ב-1949

האירוע התרחש ביום שני 12 בספטמבר 1949 באולם ישיבות הכנסת באולם "קסם" (בית האופרה) ששכנה סמוך לשפת ימה של תל אביב. באותו יום, בשעות אחר-הצהריים התקיימה באולם מליאת הכנסת ישיבה ודיון בנושא חוק חינוך חובה. הייתה זו הישיבה האחרונה לפני הפגרה. בין היושבים ביציע הקהל היה צעיר בשם אברהם צפתי בן 24, רועה צאן מתל גזר, על-פי עדויות הוא היה לבוש די יפה, מכנסיים אפורים חולצה לבנה ומעיל חום. במהלך הדיון קם לפתע צפתי ממקומו, שלף תת-מקלע סטן, וכיוונו לעבר אולם המליאה ולעבר שולחן הממשלה שלידוישבו באותה עת, ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, ומספר שרי ממשלה נוספים. הוא עוד הספיק לצעוק, כך לפחות על-פי עדויות, משהו בנוסח "תנו לי לראות את בן-גוריון!" סדרן הכנסת יצחק ציגלר הסתער עליו ולקח ממנו את הנשק, לעזרתו הגיעו אנשים נוספים שישבו ביציע הקהל ובניהם (כי שמדווח עיתון על המשמר). "המורה שמחה שרייבר מתל אביב, פקיד העירייה י. לוי ומאיר ריבלין". צפתי לא התנגד ולא צעק אבל כשנלקח ממנו הסטן שאל בשקט, אם יוכל לראות את בן-גוריון, ושברצונו לגלות לו את תוכניתו "להקמת מקדש השלום הנצחי בירושלים –מרכז העולם וע"י כך להבטיח את שלום העולם". צפתי נשא עמו מזוודה אותה הצליח להכניס לכנסת. המזוודה הייתה עמוסה בעותקים של עלונים ובהם מפורטת "תוכניתו של צפתי לשלום עולמי" אותם התכוון לחלק לכל חברי הכנסת. הערכה שהשמיעו אנשי הכנסת היא, כי צפתי הסתיר את חלקי תת-המקלע מפורק בין ניירות העתקי התוכנית והרכיב אותו בשירותים לפני שנכנס לאולם הכנסת. סביר להניח כי אם הדבר היה קורה היום בכנסת ישראל הייתה מוקמת ועדת חקירה והיו מודחים בעלי תפקידים, אבל אז היו ימים אחרים. צפתי הובא לחקירת משטרה ונכלא. התברר בחקירתו כי שבועות ספורים לפני "תקרית הסטן" שלח צפתי לכמה חברי כנסת מכתבים בהם ביקש לפגוש אותם ולספר להם על תוכנית השלום שלו למזרח התיכון. לפי תוכניתו יש להקים בית מקדש חדש בירושלים שיביא לשלום עולמי ומניעת מלחמת עולם שלישית שעלולה להתפרץ בכל רגע. שבוע לפני התקרית שלח צפתי מכתב לחבר הכנסת אליעזר פראי איש מפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת). וכך כותב אליו: "בבקשה לפנות ליתר חברי מפלגתך מפ"ם, בנוגע הצעתי להקמת בית מקדש שיעצתי לסוכנות היהודית ושלחתיו לשם לפני זמן מה, תקבע לי זמן שאוכל להיפגש. אינני נמצא במצב בריאות טוב. הכתובת שלי קבוצת גזר". צפתי טען בחקירתו במשטרה כי אף נפגש בעניין עם יושב-ראש הכנסת, יוסף שפרינצק וניסה לשכנע אותו לאמץ את תוכניתו ומאחר שכל ניסיונות השכנוע העלו חרס, וחש כי נכונות לאמץ את תוכנית השלום שלו החליט בייאושו ותסכולו לעשות מעשה דרמטי שיעורר את דעת הקהל. לדבריו אף שקל להתאבד באולם מליאת הכנסת כאות מחאה.

מיד עם מעצרו הודיע צפתי כי החליט "לצום עד הסוף, מאחר והוא בטוח שתפרוץ מלחמה והקיץ הקץ ולכן אין הוא מחשיב יותר את חיו". יומיים לאחר תקרית הסטן בכנסת, ב-14 בספטמבר 1949 הובא צפתי בפני שופט שלום בתל אביב. הוא תואר בעיתונות שדיווחה על המשפט כ"בחור גבה קומה, רחב גרם, שחרחר ועניים לו גדולות". צפתי אמר לשופט כי לא התכוון לירות בראש הממשלה ושלא היה בדעתו להזיק לשום אדם. כוונתו הייתה אך ורק להציג את תכוניתו בפומבי. הוא הודיע כי הוא משוכנע, שבאם לא תבוצע תוכניתו, תפרוץ מלחמה עולמית חדשה, ואין לו רצון לחיות ולעבור שוב מלחמה. צפתי סיפר בדיון כי היה רועה צאן בתל גזר וקיבל את הסטן שנועד להגנתו בצאתו יחיד עם העדר. נציג המשטרה מסר בדיון כי "מהחקירה עולה כי אברהם צפתי איש מפא"י לא התכוון להתנקש בראש הממשלה וכי כאשר צפתי התפרץ למעקה היציע הוא אמר אני רוצה לראות את ראש הממשלה ולא לירות בראש הממשלה. נציג המשטרה סיכם דבריו ואמר "לאור החקירה והעובדות שנאספו יואשם צרפתי בהחזקת נשק ללא רישיון ובהפרת הסדר בכנסת. השופט האריך מעצרו של צפתי והורה לשלחו להסתכלות אצל ד"ר אברהם רבינוביץ' רופא למחלות רוח בבת-ים". בהמשך נשלח להסתכלות ולאשפוז בבית חולים באר יעקב. לאחר ששהה בהסתכלות בתנאי מעצר בבית חולים בבת ים הובא צפתי שוב בפני שופט. הרופא ד"ר רבינוביץ' אמר בדיון בבית המשפט כי הנאשם סובל ממחלת רוח בשם פרנויה (מחלת רדיפה) ויש לו חזיונות שווא בעניין הקמת בית מקדש. מילדותו עקשן ורגיש יש לו תסביכים של רדיפת כבוד וכן גדול אצלו יצר התלבטות .הרופא ציין "כי האיש הוא נורמלי בהחלט ורק כשתוקפים אותו חזיונותיו הוא מאבד את עשתונותיו" בשמעו את דברי ד"ר רבינוביץ", צפתי החל לזעוק לעבר השופט "אינני חולה רוח" השופט החליט לשלחו לאישפוז בבית החולים בבת-ים בהשגחה. אולם צפתי דרש שייעצר מעצר רגיל ולא ישהה במעצר בתנאי אשפוז בבית חולים לחולי רוח. ב24 ביוני 1951 נדון צפתי בבית המשפט המחוזי בתל אביב לשנתיים מאסר: "על הקמת המולה והחזקת נשק בבניין הכנסת". השופט ש.קאסן ציין בפסק דינו כי לגבי החוק אין הנאשם נחשב אדם שדעתו נטרפה עליו. שני הרופאים הפסיכולוגיים שהעידו. (ד"ר רבינוביץ' ופרופ' מאיר- א.א)קבעו ברורות כי הנאשם היה מסוגל להבחין בין טוב לרע והבין למעשה את המעשה שעשה אשר עשה. הוא יודע, כי אסור להשתמש בנשק וכי לא טוב להחזיק בנשק. השופט ש. קאסן קבע כי מאסרו של צפתי יחל מיום 24.1.51 לפי המלצת השופט "יימצא צפתי כפיקוח רפואי קפדני ועם שחרורו יימסר לשופט דוח מפורט על מצבו השכלי" את צפתי ייצג עו"ד מ.שטיין. בשם התביעה הכללית הופיע.מר טומקביץ.

אברהם צפתי נולד בשנת 1926 בטהרן שבאירן. אביו מלכיאל צפתי ואמו עלו לארץ ישראל מרוסיה בשנת 1925 אולם בשל קשיים כלכליים עזבו את הארץ והגיעו לטהרן, שם נולד אברהם צפתי. הוא היה הבן הצעיר של שלוש אחיות ואח אחד. אברהם למד לדבריו, בבית הספר האמריקני באירן (פרס). בהיותו בן 13 נפטרה אמו אותה תיאר כאשה אדוקה. ואברהם נותר לגור עם אביו לאחר ששאר האחיות והאח נישאו ועזבו את הבית. בשנת 1945 בגיל 18 לערך לאחר שסיים לדבריו את לימודיו בגימנסיה בטהרן, עלה צפתי לארץ. הוא שירת בצבא, היה בקבוצת חולדה ואחר כך עבר לתל גזר שם היה רועה צאן. מעיון בארכיונים עולה כי היה לו קשר גם עם קיבוץ גבע בגלבוע או עם מספר אנשים בקיבוץ לא ברור במדויק מהותו של הקשר. כבר בשנותיו הראשונות בארץ הגה תוכנית שלום למזרח התיכון ולעולם וטען כי יש לעשות ככל שיידרש, כדי למנוע מלחמת עולם שלישית. הוא פרסם תוכניתו בחוברות ועלונים והפיצם במקומות שונים בארץ. לדבריו את הדפסת החוברות והעלונים מימן מכספי מכירת שני שטיחים יקרי ערך שהביא מטהרן. הוא התגורר במקומות שונים בתל אביב ובין השאר שכר חדר ברחוב דיזנגוף 261 בתל אביב. ככל הידוע לא הקים משפחה אבל אצל צפתי בהיותו הזוי ולא צפוי קשה לדעת ולעקוב אחר כל קורות ועלילות חיו ועד כמה מהימנים סיפורי חיו שסיפר. סביר להניח כי בארץ חיים כיום כמה מקרובי משפחתו והם בוודאי יכולים לשפוך אור יותר מפורט ומדויק יותר על תולדות חיו של איש מעניין ובלתי שיגרתי זה. צפתי לא היה איש אלים הוא היה ככל הנראה חולה. דברים שכתב והשמיע היו משובשים, לא ברורים, לא סדורים ברצף הגיוני מנותקים משהו מהמציאות.

לאחר השלמת ריצוי תקופת המאסר שנגזרה עליו, הקים צפתי מפלגה בשם "מאזני-צדק", כדי להתמודד בבחירות לכנסת. ב-16 במרץ 1957, ערב פורים, קיים צפתי אסיפת בחירות למפלגתו "מאזני צדק" המונה 50 איש באולם מוגרבי בתל אביב. באסיפה פרש את משנתו ואמר בין השאר, כי על ישראל לא לכת עם המעצמות, לא עם האמריקנים ולא עם הרוסים כי שניהם ירצו לכבוש את ירושלים... בהתייחסו ל"פרשת הסטן" בכנסת ב-1949, אמר צפתי, כי בא לכנסת בגלל סכנת מלחמת העולם השלישית שריחפה כבר אז וכי לא רצה בסטן לפגוע באיש אלא בעצמו. הוא הודיע באספה כי מי שרוצה בפרטים נוספים על המפלגה ותוכניותיו יפנה אליו בשעות אחר-הצהריים לרחוב בורכוב 36 בתל אביב. באפריל 1958 עבר צפתי לרצועת עזה והציג עצמו בפני אנשי המודיעין המצרי כראש מטה מפלגה המתעניינת בפעולות לכריתת שלום בין ישראל למצרים הוא הועבר לקהיר וקיבל יחס יפה אך כשהבינו המצרים עם מי יש להם עסק שילחו חזרה לישראל. כעבור כשנה ביוני 1959 חצה צפתי שוב את הגבול לארץ אויב שכנה הפעם לסוריה באזור קיבוץ שמיר בגליל העליון. "נתפסתי מיד ואמרתי לסורים שפני מועדות לשלום ולא למלחמה וכי באתי אליהם להציע לכרות שלום" סיפר צפתי. נתתי לסוהרים בעת המעצר שלי כמה העתקים מהחוברות שלי כדי שיעיינו בהם, סיפר צפתי, לדבריו הסורים התייחסו אליו יפה. לאחר שהות של כחודש וחצי הוחזר צפתי לישראל. הסורים כנראה הבינו עם מי יש להם עסק ופשוט גירשו אותו והביאו אותו לנקודת הגבול בגליל העליון מבלי שהוחזר בנוהל המקובל של החזרת שבויים דרך האו"ם. עם שובו לארץ, צפתי הועמד לדין, ושוב נשלח לאשפוז פסיכיאטרי, הפעם בעכו. כעבור כשנה באפריל 1960 חצה צפתי את הגבול לארץ ערבית נוספת כדי להציג את תוכנית השלום שלו הפעם הגיע תורה של לבנון . גם הפעם הוחזר לבסוף לישראל, ובחקירת המשטרה התחייב לא להסתנן שוב לאף מדינה ערבית.

בדצמבר 1964, ניסה צפתי שוב לחצות את הגבול – הפעם לירדן. צפתי חצה את הגבול 3 ק"מ צפונית לאילת ליד מטעי קיבוץ אילות כעבור כמה ימים החזירו הירדנים את גופתו יחד עם אדם נוסף בשם אברהם קלבו בן 21 מבאר שבע. את הגופות קיבלו בנקודת הגבול נציג המשטרה, מפקד משטרת אילת ע.לוסקי, נציג כוחות הביטחון, קצין או"ם ומנהל בית החולים באילת ד"ר ר.מוריס בבדיקה גופתו של אברהם צפתי התברר כי הוא נורה מטווח קרוב בצרור של 3 יריות שחדרו לראשו לבטנו ולרגלו. הגופה הוחזרה בבגדיו המגואלות בדם מבלי שיראה סימן כי הבגדים הופשטו מהם דבר המצביע על כך כי לא ניתנה להם עזרה ראשונה. אברהם צפתי הובא לקבורה בבית העלמין בחולון והוכר כהרוג פעולות איבה.