כמו גילוי נאות, כמו וידוי, כמו היחשפות: הנה היא אוזרת כוח חדש, היא פותחת את לבה ומצהירה בפנינו, אף עושה זאת על גב הספר - לפני הכנסנו לתוכו - כדי לידֵע אותנו ולהכין אותנו אל מה שבאה לומר, ואיך באה לומר, ומדוע באה לומר לנו את דבריה:
בָּאתִי אֲלֵיכֶם בְּשִׁירָה
לְקָרֵב אֶת פָּנַי וְלָגַעַת.
כְּפֶרַח שֶׁהֵעֵז לְהַצְמִיחַ עֲלֵי-כּוֹתֶרֶת
מוּל עֵצִים בָּרֵי רוֹם צַמֶּרֶת.
זָלְגוּ דִּמְעוֹתַי עַל דַּף הַחַיִּים
בַּדֶּרֶךְ לַגְּאֻלָּה הַמְּשַׁחְרֶרֶת.
יָצְאָה נַפְשִׁי בִּצְרִיחַת מִלּוֹתַי
חִדְלַת הִסּוּס וְלֹא מִתְבַּהֶלֶת.
נֶחְשֶׂפֶת, מִתְאַוָּה, מִתְעַרְטֶלֶת נְכוֹחָה
לְעֵינֵי אֱלֹהִים, אֲנָשִׁים וְעַצְמִי.
בָּאָה הַשִּׁירָה לְפִתְחִי, עוֹלָה,
לִפְקֹח אֶת עֵינַי, לְדַבֵּר אֶל לִבִּי,
וַאֲנִי בּוֹכָה מֵאַהֲבָה וְאֹשֶׁר
הִיא מְחַבֶּקֶת וּבוֹכָה עִמָּדִי.
("באתי אליכם", עמ' 13)
ובכן היא באה אל השירה ואולי השירה היא זו שבאה אליה ומחבקת אותה. באה אליה כגאולה, כרפואה לנפשה. אודה, לא קל ולא פשוט לכתוב על ספר שירים בן כמעט מאתיים עמודים, שיש בו מאה שלושים ושניים שירים, ותשעה שערים כאשר בכל שער מצוטט פסוק מספר תהילים ללמדך על הלוך רוחה ועל ההודיה שבה - בעוד כל אלה שייכים לנפש אחת, נפשה - ואתה בוא, חבור אליהם וחבר ביניהם. היא עצמה אכן יכולה להכיל כל כך הרבה. היא כמסתבר נדרשת לכך.
זהו ספר שירה ראשון ודחוס, חובק וחופן ומכיל את כל מה שהיה בידה, ואני מכיר את הלהט הזה. זה זועק מתוך המגירה הפתוחה למחצה כמו ניצני עלים שדוחקים מבין הסדקים ורוצים לפרוץ החוצה. והניצנים הם ניצנים של כישרון, שהרי לאחר הכול היא מנוסה בכתיבה, אם כי אחרת, לפי כך אינה פולטת אלא זורמת. שירתה נכתבת מתוך תחושות אמת ואי-אפשר שלא להתרגש, בוודאי יותר מפעם אחת, למקרא השירים שנולדו מתוך תהיה על החיים, ועל חייה שלה, ומתוך דחיית הכאב או החרדה שלתחושתה אלה תקפו אותה רגע או שעה או יום קודם לכן.
כֹּה אָבְתָה לִגְבֹּר עַל הָרִיק בְּתוֹכָהּ
לְהִתְמַלֵּא בְּרַחֲשֵׁי צְלִילִים.
רָבּוּ מַחְשְׁבוֹתֶיהָ וְהַדְּמָמָה קוֹלָהּ.
פַּעַם אַחַר פַּעַם חַיָּה אֶת הַנְּסִיגָה
מְהַלֶּכֶת בָּהּ כְּנַוָּד תּוֹעֶה
נַפְשָׁהּ הַכְּלוּאָה בַּחֲרָדָה מִתְפַּלֶּלֶת
מֻכַּת-רָעָב לִבְשׂוֹרַת-נֶחָמָה.
הַיּוֹם הִיא שָׁם מָחָר הִיא כָּאן, וַעֲדַיִן
הָאֶמְצַע מְחַבְּרָהּ לַחַיִּים.
("כמו נַוָד", עמ' 149)
מחוץ לשער התשיעי והאחרון בספר, "מחייכת" (וכמה טוב) - שקדמו לו שערים כמו "על עצמי וממני", "את שאהבה נפשי", "ברַזֵי המלים", "הורַי בי", "נחמה ותקוה", "זמנים קשים", "נגיעות" - שיש בו שירים שונים שלא נמצא להם מקום בשערים שקדמו לו - היא מרכזת את שיריה לפי נושאים. ואילו בשער החמישי, שנושא את הכותרת "בחלוף השנים", היא חוששת והיא חרדה מפני היסחפות לאחור וכאן, במחשבה על כך, באה חרדתה, משתלטת וכותבת את עצמה כאשר תחושה ברורה של אפוקליפסה חודרת לשורות השירים - אך דא עקא, מתוך העוצמה שיש בה ברגע ההוא היא מתעלה על עצמה בסגנון כתיבתה:
כְּשֶׁיִּכְבֶּה הָאוֹר -
שַׁחַר חָדָשׁ יְמָאֵן לְהַפְצִיעַ
חַמָּה תִּבָּלַע בְּכַנְפֵי יָרֵחַ מַלֵּא
כּוֹכְבֵי-עַל לֹא יָהִינוּ לִבְהֹק
יִטְמְנוּ חֻדָּם בֵּין עָבִים מֻרְעָבִים.
כְּשֶׁיִכְבֶּה הָאוֹר -
תַּנִּים יַצְמִיתוּ קוֹלָם בְּקִרְבָּם
יַחַבְרוּ לַעֲדַת צְבוּעִים אַכְזָרִית
עֲטַלֵּפִים יִתָּלוּ בִּמְעָרוֹת קָרוֹת
מוּל עֵינָיו שֶׁל יַנְשׁוּף עַצְבָּנִי וּפָחוּס.
(מתוך "כשיכבה האור", עמ' 109)
דומה שאז זה בא. דומה ששם בתהום של החרדה, מהקצה הזה כפי הנראה, היא מגלה את השירה. וגילוי נאות: אני מכיר את חניתה רוזן כסופרת, וכמחברת הרומן המיוחד "איבתיסאם", עליו היא צריכה להיות גאה. אני יכול לומר מתוך עצמי כי ברגעים קשים לא רוצים ואין כוחות לחשוב רחוק כל כך, כמו לשקוע בתוכנית ובחשיבה לכתיבת ספר. מחשבות אלה מיועדות למצבים וזמנים שיש בם נכונות ויכולת לצאת לריצה למרחקים ארוכים, ריצה מתישה שאתה נמצא לאורכה לבדך ולעתים בדרך חשוכה.
ברגעים קשים לא זה מה שרוצים. לא לזה זקוקים. ברגעים קשים מחפשים הקלה, פינה של חום, אולי איזה אשד שיפרוץ ויביא הקלה. ואז באה השירה, שברוב המקרים או בהרבה מקרים אכן כמוהָ כאשד שיכול לבוא ולשטוף. שמא כך אכן נולדה בה השירה הזאת, והיא מתפלאת.
לוּ יָדַעְתִּי שֶׁאוּכַל לִכְתֹּב שִׁירָה,
הָיִיתִי מְשַׁמֶּרֶת מִלִּים מְאֻשָּׁרוֹת מִיַּלְדוּתִי.
מִתְכַּרְבֶלֶת בְּחֵיקָן וּבוֹכָה גַּעְגּוּעַ.
- - - - -
כָּעֵת כְּשֶׁפִּי מָלֵא שִׁירָה,
אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת חַיַּי עַל דַּף לָבָן
וּמְשַׁבֶּצֶת מִלִּים בִּשְׁלַל צִבְעִי הַקֶּשֶׁת.
(מתוך "שירתי", עמ' 25)
שירתה נאיבית עדיין בחלקה, ולא שרע בכך - אבל מדי פעם פורצת ביכולת גדולה. שירה שיש בה תמימות צעירה, פשוטה במובן החיובי, שבאה לעתים במפתיע ומתעלה על עצמה. והיא מתעלה כאשר היא מתייחסת לאישי, לא לכלל. לא לעולם, לא לטבע, לא לנוף. כשהיא בתוך עצמה היא פורצת. היא לא מקבעת לעצמה סגנון עדיין, לא מתחכמת, לבבית באמתותה. כאילו אומרת לנו, זה מה שיש לי. ואולי יותר מכול זו שירה משחררת. כמובן עבורה. שמשחררת אותַה.
ומי עוזר לה אם לא האיש שלצדה, שפורש עליה כנפיו ומחזק, שכנראה דוחף ומעודד את הכתיבה שלה כי הוא מבין שזה עניין תרפויטי עבורה? והאמת, לתחושתי, שהוא האמין בה אך לא ציפה לכל כך הרבה. לא ציפה ליכולת שפרצה ממנה לכתוב את כל אותם השירים, אבל יותר מכך דומה כי היא-היא שלא האמינה ביכולת שיש בתוכה. כך או כך, הוא מוביל אותו לשם, מלבה בה את הצורך ואת היצר הטמון בה ליצור.
בְּנִשֹׁב רוּחוֹת הָעַרְבַּים לְהָפִיחַ
לַיִל בִּגְלִימָה מְהֻדֶּרֶת.
הוּא בָּא אֵלַיִךְ מַסְעִיר וְנִלְהָב
מְלַחֵשׁ אַהֲבַת נְעוּרִים רְחוֹקָה
וְאַתְּ פּוֹרֶשֶׂת זְרוֹעוֹת, בְּבַת-שְׂחוֹק,
מִתְמַסֶּרֶת, עֲמוּסַת-זִכְרוֹנוֹת
גַּעְגּוּעִים וּמֶתֶק.
בְּרֶטֶט אֶצְבָּעוֹת וְגִשּׁוּשׁ מֻכָּר
הוּא אוֹסֵף אֶת גּוּפֵךְ בְּזִיו רַךְ שֶׁל יָדָיו
הָעֲלָטָה לוֹהֶטֶת, טוֹרֶפֶת רַגְשָׁנוּת דּוֹמַעַת
מְפוֹרֶרֶת טִפְטוּפֵי-סָפֵק קְלוּשִׁים
בְּגוּפוֹ אַתְּ מִתְכַּרְבֶלֶת כְּמוֹ שְׂמִיכָה
עָבָה בְּעֵת חֶרְדַת קֹר מַקְפִּיא.
בִּצְבּוּץ הַבֹּקֶר מְעַקֵּר הַשִּׁכָּרוֹן.
יוֹם נוֹלָד, פּוֹסֵעַ בִּלְעָדַיִךְ אֶל הַשִּׁכְחָה,
כִּי נְּעוּרַיִךְ הָיוּ שֶׁלּוֹ.
("מתק געגועים", עמ' 124)
לעת זו היא מצויה עדיין בשלב של חוסר ודאות וביטחון. היא מצויה בשלב של דאגה ופחד שעוד נותרו בה. היא מוצאת עצמה מתנודדת בין כאן לשם, בין שמחה לעצב ובין תקווה לייאוש, דוחקת את החרדה שבה ממנה ואילך ומוצאת לאחר הכול שמחה בעצם הישרדותה. היא לא רק שמחה, היא גם חשה כי למדה לקח חיים מן ההישרדות הזאת. היא נמלאת הערכה לקיים בה, לאלה שמצויים על ידה, למה שרוחש סביבה, מַפְנימה, מחדדת ראייה ומסיקה את הלקחים שעושים אותה שמחה בחלקה ובסובבים אותה - כל אותם שעושים אותה אופטימית אל מול החיים שכבר חששה שמא אובדים לה:
אֵיךְ יָדַעְתִּי הֲנָאָה בְּהֶנֵף רֶגַע
חָמַדְתִּי עוֹד וְעוֹד בָּהּ לְהִתְבָּרֵךְ
וְעַתָּה לֹא אַהִין לְהָלִין אוֹ לִזְעֹף
כִּי בְּדַרְכֵי הַיּוֹם אֵיטִיב לִרְאוֹת
אֶת אוֹתָהּ הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְוָנִים שׁוֹנִים
מְמַלְּאָה תְּשׁוּקַת חַיִּים בְּגָבִיעַ
וַאֲנִי גוֹמַעַת לִבְלִי דַּי לִרְוָיָה.
(מתוך "חיי", עמ' 14)
- חניתה רוזן: "למרות הכול, אופטימית", הוצאת "בת-אור" 2017, 192 עמודים.