הרצח המזעזע התרחש, בליל יום רבעי ה-1 באפריל 1959, אור ליום חמישי. בבית משפחת גצלר, בית קטן, מוקף דשא ברחוב הזית 25 בשכונת נווה מגן ברמת השרון. בשעות הלילה על-פי הערכה, לאחר חצות, אב המשפחה, יהודה גצלר, בשנות ה-50 לחיו, נטל אקדח שהושאל כמה ימים לפני כן משכן וירה מטווח אפס בראשם של אשתו ושלושת ילדיו שעה שישנו במיטותיהם. לאחר מכן ירה בראשו ושם קץ לחיו. מחקירת שכנים התברר כי לא שמעו את היריות ולא הבחינו במשהו חריג. למחרת בבוקר התעורר יובל בן הזקונים, בן ה-7.5 של יהודה וחנה גלצר וראה את בני משפחתו שוכבים במיטותיהם כשדם על ראשם. בעדותו לשוטרים סיפר הילד: "ראיתי כי ליגאל יש דם על הראש ולידו כדור. הלכתי לחדר השני לספר על זה לאימא וראיתי שגם לאימא יש דם על בראש ואז ראיתי שגם לאבא יש דם בראש הלכתי לחדר של האחיות שלי וראיתי שגם להם יש דם בראש. התלבשתי ולקחתי את הילקוט לא ידעתי מה השעה עד שראיתי ילד אחד הולך לבית ספר והלכתי אתו". במשך כל היום לא סיפר הילד המבוהל את מה שראו עיניו. בסוף יום הלימודים סיפר יובל למורתו על מה שראו עיניו. המורה טובה מסר (רעייתו של עודד מסר קצין בכיר בצה"ל ולימים המפקח על הבנקים. ואימא של פרופ' חגית מסר- ירון) מיהרה לברר את סיפורו של יובל והתברר כי אחיו ואחותו של יובל שלומדים בבית ספר לא הופיעו ללימודים. היא מיהרה לדוח על כך למנהלת בית הספר זהבה גרמן (רעייתו של אלוף משנה צבי גרמן). גרמן ניגשה בליווי הילד לבית גלצר, השעה הייתה בסביבות 1 אחר-הצהריים, תריסי הבית היו מוגפים. היא נכנסה לבית שהיה אפלולי בשל התריסים המוגפים והבחינה בבני המשפחה השרועים על מיטותיהם ללא רוח חיים. למקום הוזעקה רופאה שקבעה את מותם של החמישה. חוקרי המשטרה שהוזעקו למקום גילו מחזה מזעזע. הבן יגאל גצלר בן התשע וחצי שכב במיטתו כשדם על רקתו, לידו היה מונח ילקוט מסודר מוכן לבית הספר. בחדר השני היו מוטלות גופותיהם של שתי הבנות יהודית(15) ויעל (13.5). בחדר הסלון נתגלו לחוקרים על שתי מיטות מוצעות גופת האישה חנה גצלר ולידה אב המשפחה יהודה גצלר כשחצי גופו העליון על מיטתו ורגליו שמוטות על הרצפה ולידו אקדח. למקום הגיע סמפכ"ל המשטרה עמוס בן-גוריון, וקציני משטרה בכירים אחרים. חמשת הגופות הועברו למכון הפתולוגי. על-פי הערכת המשטרה לא סביר בתנאי זירת הרצח כי בני המשפחה לא שמעו את הירייה הראשונה ולכן הועלתה סברה בתחילת החקירה כי בני המשפחה הושקו בסם מרדים טרם הירצחם.

מחקירת המשטרה את הרצח עולה, כי הרצח תוכנן על-ידי אב המשפחה לפחות כמה ימים לפני התרחשותו. התברר, כי כמה ימים לפני הרצח פנה אב המשפחה יהודה גצלר לשכן וביקש שישאיל לו אקדח 0.22 אינץ' שהיה ברשותו "כדי להרוג עכבר גדול שחדר לביתו". השכן, כך דיווחה העיתונות דאז, נענה לבקשה והשאיל ליהודה גצלר את האקדח וכן מחסנית ובה שישה כדורים. שם השכן, משאיל הנשק, לא פורסם בעיתונות, אולי כי ביקש שלא להיחשף. בליל הרצח ביקש יהודה מבתו יהודית גצלר בת ה-15 ששמרה באותו ערב ( "ביבי סיטר") על ילד של משפחה בשכונה, להקדים לחזור הביתה ולא להישאר ללון בבית, בו שמרה על הילד, כפי שנהגה לעשות מידי פעם ואכן הבת יהודית חזרה הביתה באותו ערב מוקדם. שכונת נוה מגן שהוקמה ב-1955 הייתה מהשכונות הראשונות שהוקמו למשוחררי הצבא הבריטי ולקציני צה"ל, ומכאן שמה. הבתים בשכונה היו חד ודו-משפחתיים צמודי קרקע. משפחת יהודה וחנה גצלר התגוררה (לפי דיווחי העיתונות) עם ארבעת ילדיהם בבית קטן מוקף דשא ברחוב הזית 25 בנוה מגן. בין המתגוררים בשכונה באותם ימים לא הרחק ממשפחת גצלר דמויות ידועות שם ובהם רחבעם זאבי, אברהם אדן, עזר ויצמן, לימים אלופים בצה"ל וחיים בר לב לימים הרמטכ"ל השמיני. המשפחה נודעה בשכונה כ"משפחה יקית שקטה, תרבותית. ובעלת נימוסין. אב המשפחה יהודה גצלר שירת בצבא קבע כקצין והגיע לדרגת רב סרן. הוא השתחרר משירות צבא קבע בצה"ל כחצי שנה לפני הרצח ובעזרת פיצוי הפרישה שקיבל מצה"ל והלוואות מבנקים פתח משרד לפרסום בשם "רון"( אולי און א.א) ברחוב אלנבי בכיכר המושבות בתל אביב. העסק לא צלח ויהודה גצלר נקלע לקשיים וחובות כספיים גדולים. ייתכן שכאן טמונה הסיבה להחלטתו לרצוח את משפחתו ולשים קץ לחיו. האם חנה גצלר הייתה ציירת גרפיקאית היא עבדה בקרן קיימת לישראל והועסקה שם בעיצוב וכתיבת דיפלומות ותעודות למיניהן. בין עבודותיה ציורים ואיורים בספר הזהב של קק"ל ואלבום מצולם לצילומי ילדים. כמו-כן איירה ספרי ילדים וכן את ההגדה של פסח. היא עלתה לארץ ישראל בשנת 1938 מגרמניה. תושבי השכונה חיבבו אותה מאוד ובמיוחד הילדים שבפורים נהגו לביתה שם איפרה אותם בטוב כישרונה.

האב הרוצח יהודה גצלר נקבר בבית העלמין הישן ברמת השרון יחד ובצמוד לקברי בני משפחתו אותם רצח, וזאת על-פי היתר מיוחד של הרב יעקב אדלשטיין רבה של המושבה רמת השרון, שפסק כי הנוהג לקבור אדם מתאבד מאחורי הגדר אינו חל במקרה זה שכן רצח בני המשפחה על-ידי האב, נעשה ללא ספק לאחר שנטרפה עליו דעתו ואין לכנותו מתאבד. ההלוויה נערכה כארבעה ימים לאחר הרצח ביום ראשון 5 באפריל 1959 בהשתתפות כ-500 מתושבי הסביבה ובניהם ראש המועצה יצחק כספי, קציני צה"ל בכירים, מורים ותלמידים. בין המשתתפים בהלוויה נראו שלושה קרובי משפחת הנרצחים, מנחם (מכס) גצלר מרחוב הירקון 35 בתל אביב, יעקב גצלר מראשון לציון ומשה גצלר. כן נראו אלוף משנה א. דורון ואל"ם מ. שחם. בזה אחר זה, לקול זעקות שבר קורעות לב של שכנים ומכרים, הורדו גופות הקורבנות לקבריהם. לאחר סתימת הגולל נשא בקול חנוק דברי הספד, הרב יעקב אדלשטיין שאמר: "עצם המעשה הוא תעלומה. משערים השערות אך לעולם לא נדע פישרה". בתום ההספד הובאה גופתו של האב והוא נקבר בצמוד לבני משפחתו אותם רצח. עם תום הקדיש עברו על פני הקברים עשרות מתלמידי בית הספר "תיכון חדש" בת"א חברי כיתתה של יהודית. וכן תלמידי בית הספר הממלכתי בנוה מגן בהם למדו הילדים הנרצחים. על מצבת חלקת הקברים נחקק נפטרו ולא נרצחו. הילד יובל שנותר יחיד ממשפחתו לא השתתף בהלוויה בימים הראשונים לאחר הרצח התגורר בבית מורתו טובה מסר בנוה מגן, הוא הוכרז על-ידי בית משפט כיורש יחידי ובהמשך אומץ על-ידי דודו אחי אביו ועבר להתגורר עמו בארצות הברית. ניסיתי לברר מה עלה בגורלו של הילד יובל אולם ללא הצלחה. הרצח של משפחה כמעט שלמה זעזע לא רק לא רק את תושבי שיכון נווה מגן אלא תושבים רבים ברחבי הארץ. וזכה לסיקור נרחב בעמודים הראשונים בעיתונים דאז. עם השנים נשכח כמעט לחלוטין וספק אם המתגוררים בשטח בו שכן בית משפחת גצלר או בסביבתו, יודעים כי לפני 58 שנים אירעה כאן אסון מחריד וטרגדיה איומה בו נרצחה משפחה כמעט שלמה.