כמעט. והכל

מזג האוויר בחוץ השתנה קצת. היום הפך חורפי וקריר, אך עדיין בהיר. השמיים היו כחולים בוהקים ללא ענן, והשמש זרחה במלואה. ביציאה מהעיר עצרנו לאכול באיזו מסעדה מזרחית מפורסמת, כי אימא אמרה שהיא נורא רעבה. לי לחצה הבטן. "הבטן שלי נורא כבדה היום," אמרתי לאמי כשיצאתי מהמכונית. "הא, אולי כי את בהריון?" אימא שלי וההומור שלה ניסו לרומם את מצב רוחי. "הא... אולי באמת בגלל זה," הלכתי עם הבדיחה שלה וניסיתי לגחך. אחר כך ויתרתי. עמדתי כמה דקות בחוץ ומתחתי את אברי הדואבים. הבטן שלי הייתה באמת נורא כבדה באותו יום. אחר-הצהריים, כשהגעתי לדירה, נשכבתי בחוסר מעש על הספה בסלון ובהיתי בטלוויזיה. בשעות הערב תקף אותי פתאום חשק קולינארי להכין ארוחת ערב מפנקת לרוני. התרוממתי בכבדות מהספה ונכנסתי למטבח. קצצתי בצל לסלט, והדמעות נגרו מעיני, אפיתי עוגה ובכיתי. המועקה של היום לא הניחה לי. משהו הכביד עלי, ולא ידעתי מה. מחשבות התרוצצו במוחי ללא כל סדר הגיוני, ולא היה לי מושג על מה. בתשע שקלתי לחזור למיטה ולוותר על כל עניין הארוחה, אבל כמה דקות מאוחר יותר שמעתי את המפתח מסתובב בדלת. רוני הגיע. הוא הגיע, ואני הייתי כל-כך עצובה. כבר קרה לי כמה פעמים שכשראיתי את רוני, הדמעות שלי כאילו קיבלו פתאום אישור לצאת ולפרוץ, כאילו שלפניו מותר לי להתפרק, להתפנק ולהתבכיין, אבל הפעם התאפקתי. ניסיתי לחייך ו"לפאר" את ארוחת הערב שהכנתי לו, אבל הבעל שלי, איש רגיש, קרא אותי. בהתחלה הוא ניסה לדבר איתי, לשאול מה קורה ואיך היה וככה, אחר כך הוא ניסה להצחיק אותי; ובסוף הוא החליט לדובב אותי ולשכנע אותי לספר לו למה אני כל-כך עצובה. הוא ישב על הרצפה למרגלות הספה עליה שכבתי ודיבר אלי, ואני בהיתי מעל לכתפו בטלוויזיה שדלקה ללא קול ורק מלמלתי באוזניו, שאני לא יודעת מה יש לי... לא מבינה למה אני ככה, עד שבסוף היא יצאה, המחשבה הנוראית, שכנראה גרמה לי בתת-המודע, לעצבות הנוראית שלי. הסתכלתי עליו בפחד ואמרתי: "כל היום הייתי כל-כך עסוקה בזה שלא הרגשתי טוב, שאני לא יודעת אם בכלל הרגשתי את התינוקת. ניסיתי לאכול מתוקים, קרמבו, אבל אני לא בטוחה אם הרגשתי אותה זזה או לא..." זה בדיוק הספיק לבעל ההיסטרי שלי לזנק אל ארון הממתקים שלנו, לשלוף משם חפיסת שוקולד מריר (כי זה מה שאני הכי אוהבת), ולחזור אליי בריצה. "תאכלי!" הוא ציווה עלי ברכות-תוקפנית, ואני ביצעתי את ההוראה. נגסתי בשוקולד ובלעתי חתיכה קטנה, ואחר כך לעסתי את כל הקובייה ובלעתי אותה. בפעם הראשונה בחיי ממש לא הבחנתי בטעם השוקולד. רוני כרע על הרצפה לידי ונדרך כולו, פניו מביעות את השאלה: "נו?" הבטתי אל פניו הדרוכות ומיששתי את הבטן מכל כיוון. כלום. חיכינו דקה או שתיים, זמן קצרצר שנדמה היה ארוך מאוד, ועדיין, לא הרגשתי כלום. הרגשתי שנשימותיי מתקצרות ונהיות מהירות יותר ויותר. לא היה לי אוויר... המחשבה מהבוקר שבה וניקרה לי בראש, חוזרת וחוזרת, לא מרפה. אני לא מרגישה את התינוקת שלי. התינוקת שלי לא זזה... "כלום," לחשתי לרוני, "אני לא מרגישה אותה." מה שכן הרגשתי היה – אסון. רבע שעה אחר כך כבר היינו במרפאה. הרופא שלי קיבל את פנינו בחיוך שהוא שומר לנשים היסטריות באמצע הלילה, אבל אני כבר ידעתי. הרגשתי כבר שזה ממש לא טוב. עדיין המשכתי לבצע את הפקודות שניתנו לי: הסרתי את חזית סרבל הג'ינס, הרמתי את החולצה, נשכבתי על המיטה, אני והבטן שלי, כמו בכל הפעמים הקודמות שעשיתי אצלו אולטרה סאונד. רק שהפעם, שלא כמו בכל הפעמים הקודמות, יד ימין שלי, שהנחתי כפופה על המצח ועל העין הימנית, הסתירה ממני את מסך מכשיר האולטרה סאונד. לא הפניתי את ראשי ימינה לעבר המסך. ברווח הצר שנוצר בין המרפק הימני שלי שנשען על העין, לבין המצח, יכולתי רק לפזול בעין שמאל, ולראות את הפנים של ד"ר קובי, ולידם את הפנים של רוני. עכשיו כבר הפנים של ד"ר קובי היו חיוורים. הוא לא אמר דבר. בתוך הראש שלי היה רק מין צפצוף דק כמו ששומעים ברגע לפני שמתעלפים. הלוואי שהייתי מתעלפת עכשיו, חשבתי בשקט, לא, לא רק מתעלפת. הלוואי שהייתי מאבדת עכשיו את ההכרה ומתעוררת רק כשהכל יהיה כבר בסדר. היה שקט. ד"ר קובי לא אמר כלום, ורק רוני לחש פתאום: "קובי, זה לא זז".

כמעט אפריל, 1998 ישבתי במשרד, בוהה אל המודעה שנתקעה לי באמצע העיצוב על המסך של המחשב שמולי, ולא יכולתי להסית את המחשבה הזו שהתיישבה לה בראשי, בליבי, וגם אי-שם מתחת לסרעפת. עוד מעט יום ההולדת שלי... אני אהיה בת 32 ונראה לי שאת המתנה שלי לעצמי כבר קיבלתי. זאת אומרת, שדווקא כיוון ש"לא קיבלתי". חייכתי לעצמי על ההברקה המילולית, אבל לא אפשרתי לעצמי לשמוח יותר מדי. האיחור עוד לא היה רציני בכלל. בסך הכל ארבעה ימים... רק ארבעה ימים. זה יכול להיות גם סתם עיכוב קטן. אבל משהו בתוכי המשיך להרגיש. נראה היה לי שאני כבר יודעת. נראה היה לי שדברים כאלה אישה מרגישה מבפנים. "טוב נו, יאללה! את חייבת לסיים ת'מודעה הזו!" דיברתי אל עצמי. "קדימה לעבודה! אחרת לא תספיקי לקנות את הבדיקה היום, וייקח לך עוד יום עד שתוכלי לדעת! האיום עבד. הזדרזתי לסיים, לקפל את חפצי הפזורים על השולחן ולהתעופף ממנו בעליצות רבה כמה דקות לפני השעה שש בערב. המחשבה על הריון הצחיקה אותי והביכה אותי, בכל אופן היא התסיסה אותי ומילאה אותי באנרגיה חיובית. בסופר פארם בקניון, בדרך לרכבת הביתה, קניתי את ה"ערכה", ורק טו בי און דה סייף סייד" קניתי ערכה כפולה. במחשבה נוספת רכשתי גם בושם של ג'ורג'יו ארמני, מתנה לעצמי לכבוד התשובה החיובית. כל הדרך ברכבת חייכתי לעצמי והשתעשעתי במחשבות על מה אם זה 'כן'. הייתי עסוקה כל כך במחשבות עד שכמעט פספסתי את התחנה שליד הבית. את המדרגות לדירה שלנו שגמאתי שתיים-שתיים כי לא הייתה לי סבלנות לחכות למעלית. זרקתי את התיק והשקיות על המיטה לצידי, התיישבתי על המיטה ואז התחלתי בדו-שיח עצבני ביני לבין עצמי: - ומה אם זה כן? שאלתי את עצמי. - מה אם זה כן?! עניתי לעצמי בעצבנות, הרי רציתם את זה! - כן, רצינו אבל... אולי לא עכשיו...? גמגמתי אל עצמי. וכך זה נמשך כמה רגעים, עד שכבר לא יכולתי יותר. נכנסתי לשירותים בנשימה קטועה וברכיים רועדות והתחלתי לקרוא את ההוראות: איך להחזיק את המקלון, על איזה קצה בדיוק צריך להשתין, וש"אם זה חיובי, יופיע פס כחול'. בידיים רועדות עשיתי את כל החלק הראשון. עכשיו הגעתי לחלק של ה"כחול". - פס כחול... פס כחול... קראתי לו בלב, והוא, הפלא ופלא - הופיע! "אבל", היה גם כתוב בהמשך, "הפס הכחול עשוי/עלול להיעלם לאחר שתי דקות". יצאתי מהשירותים עם מקלון הקסמים ביד, נושמת מאוד לאט ובשקט, כדי שלא אפריע במקרה לפעילות הכימית שמתרחשת שם, ומתפללת, כנראה לאלוהים, שהכחול לא ייעלם. - בבקשה תעשה שזה יהיה חיובי, ביקשתי ולחיזוק הבקשה גם החזקתי את האצבעות של שתי ידי צלובות. לא יזיק להוסיף גם מנהג נוצרי נגד עין הרע. ישבתי על קצה המיטה וחיכיתי. נראה היה לי שכל העיר סביבי הפסיקה לנשום, ורק מחכה לתשובה על המקלון הקטן שלי. עברה דקה, עברו כבר שתיים, פס כחלחל החל להסתמן בקצה מקלון הקסמים. עברה דקה נוספת. ישבתי על קצה המיטה, מביטה בריכוז רב במקלון. הפס הכחול לא נעלם. הוא היה שם חזק ובטוח. חיכיתי עוד דקה. הוא עדיין היה שם. או.קי... פתאום נבהלתי קצת, עכשיו מה? אני בהריון? אולי זו טעות, אולי כדאי שאעשה את הבדיקה שוב? חשבתי, רק ליתר ביטחון... אחר-כך שכבתי על המיטה, מתבוננת בשני המקלונים עם הפסים הכחולים, ופנטזתי סצנות על מה שיקרה מעכשיו. רגע אחד נורא שמחתי. ברגע אחר נורא נבהלתי. אחר כך נורא רציתי להתקשר לרוני. שנייה אחר כך חשבתי שעדיף אולי לחכות שרוני יגיע הביתה. רציתי כל כך לספר לכל העולם ולצחוק מאושר. רציתי פתאום לבכות, ולרגע לא הייתי בטוחה שזה לגמרי משמחה. פתאום נורא דאגתי. חשבתי מה יהיה עם העבודה שלי? איך אוכל להמשיך לעבוד כרגיל? אני הרי עובדת כל כך הרבה שעות ביום, אולי זה לא כל כך מומלץ לאישה בהריון? ומה יהיה עם המשכנתא? נוכל לעמוד בתשלומים ובאחזקת התינוק? והדאגה הכבדה מכולן: מה יקרה לגוף שלי? גם ככה אני בתקופה קצת יותר שמנמנה ממה שהייתי אחרי החתונה... זו כבר הייתה סיבה מספיק טובה לבכי. שחררתי את הסכר והתייפחתי בלי בושה. מבט מלמעלה על החדר ועל המיטה היה מראה בפריים: אישה בת 32 יושבת על מיטה בחדר השינה שלה, ובוכה. היא בוכה כי נכנסה להריון, בקלי קלות, כמעט בלי להתכוון, בלי שום טיפולים חס וחלילה או הפרעות. והיא בוכה כי היא חושבת על זה שהציצים יגדלו לה, ושהבטן תתרחב, והיא בוכה כי האחריות נראית לה רבה מדי: תינוק זה לא משהו שאפשר להחזיר והוא מגיע בלי שום פתק החלפה או תעודת זיכוי. ובכלל, חשבתי, אני בוכה כי אני עוד ילדה, ואם יהיה לי תינוק, אאבד את הלגיטימציה של להיות בעצמי ילדה. האם אני מוכנה לזה?! אחרי כמה דקות נוספות של בכי לקחתי את עצמי בידיים. מטומטמת אחת, גערתי בעצמי, פשוט תשתקי ותשמחי! את יודעת כמה רוני יהיה מאושר להיות אבא?! את בכלל מעלה על דעתך את האושר הזה בשבילו?! הוא הרי מטורף על ילדים קטנים. וההורים? את בכלל מעלה על דעתך המוגבלת (כרגע), איזה אושר תגרמי להורים שלך? ואימא של רוני, שזה לה הנכד הראשון...? חשבתי בחיוך שסופסוף יהיה לכל אלה קצת נחת ממני, הנכדה הבכורה; זאת שלא כל כך מיהרה להתחתן, אבל אולי לפחות תביא להם את הנין הראשון. פתאום כל החשבות על הגוף שלי ועליי נראו מגוחכות ולא שייכות. ורק כשחשבתי שוב על רוני ועל כמה הוא ישמח לבשורה, רק אז הצלחתי לשמוח גם אני.

שלום אבא זה התחיל בקטן, ואט אט ההתרגשות שלי הלכה והתגברה, עד שכבר לא יכולתי יותר. הייתי חייבת לספר למישהו, אם לא לכל העולם! הראשונה שעלתה במחשבותיי הייתה מיכלי, אחותי. התקשרתי אליה וביקשתי ממנה לבוא אלי. "ותעשי את זה מהר," ציוותי עליה, "הכי מהר שאת יכולה..." מיכלי לא התווכחה. רבע שעה אחר כך היא פרצה לחדר השינה שלי, כולה נסערת ונרגשת. "מה?! מה קרה? על מה הבהלה?!" בלי הקדמות מיותרות יריתי אליה את התחמושת הכי הכי שלי: "מיכלי, אני בהריון," ייללתי לה. "אני יודעת את זה ממש, אבל ממש, מעכשיו. עשיתי בדיקה... יותר נכון שתיים..." בעודנו מתחבקות, מתנשקות ובוכות מהתרגשות, הטלפון צלצל. מיהרתי למחות את דמעותיי ולמחוט את האף, ועניתי בטון הכי רגוע שיכולתי לגייס. וידעתי למה. זה היה רוני. רוני שהיה שותף ללבטים שלי בנוגע לאיחור, אבל כל הזמן טען שאני מדמיינת ושזה לא הגיוני שכל כך מהר הצלחתי להיכנס להריון, שאל בחיוך: "נו, קנית את הערכה?" "אהה..." המהמתי לו. "ועשית את הבדיקה?!" הוא נזעק, מחכה לתשובה מהירה. "לא... מה פתאום! אני מחכה לך שתחזור," בילפתי קצת, אבל חשבתי שהנסיבות מצדיקות שקר קטן מסוג זה. "טוב, או.קיי," הוא נשם עמוקות. "אני אגיע בערך בתשע." מיכלי הלכה הביתה, לא לפני שהבטיחה שלא תאמר מילה או חצי מילה להורים. אני העסקתי את מוחי הקודח בהתרגשות בשאלה הגדולה: איך לבשר לרוני? ידעתי שזה חייב להיות משהו מאוד מקורי. אחרי הכול, לא כל יום את מגלה שאתם עומדים להיות הורים, בפעם הראשונה בחייכם. בערך שעה העליתי רעיונות ופסלתי אותם בזה אחר זה, ואז רגע לפני שרוני הגיע הביתה – מצאתי! על גבי דף לבן, כתבתי בכתב גדול, רועד ומזוגזג של ילדים: "שלום אבא". הוספתי ציור של פרצוף 'סמיילי' עקום ומזוגזג אף הוא, כמו שרק ילדים מציירים, והדבקתי על הדלת בתוך הדירה. אחר כך מצאתי לי מקום מחבוא ממנו יכולתי להשקיף על דלת הכניסה, כדי שאוכל לראות בברור את התגובה של רוני, כשיראה את הדף, וחיכיתי. היה לי חם וקר, מוחי קדח ממחשבות ואגלי זיעה בצבצו מעל לשפה העליונה מתחת לאפי. לא האמנתי שאנחנו באמת עומדים להיות אבא ואמא. אבא רוני ואימא עינב. הרי רק לא מזמן קניתי את השמלה המדהימה הזו לחתונה, שמלה בלבן ותכלת, עם מחשוף בלי סוף שדי הממה את האורחים שלנו בחתונה. ורוני, גם הוא נראה נהדר בחולצה הצהובה המשגעת שלו! לא היינו חתן וכלה רגילים, אולי כי אנחנו לא סתם אנשים רגילים שלא יכלו להתחתן בחתונה רגילה. עד היום אנשים זוכרים ומזכירים אותה. בעודי שוקעת בזיכרונות, פתאום היה נדמה לי ששמעתי את המעלית מגיעה. נדרכתי כולי. כן זו הייתה המעלית, אבל לא, אלו היו רק השכנים. עכשיו נזכרתי בפעם אחרת בה עמדתי בוהה בדלת. נזכרתי שחיכיתי לרוני בפעם הראשונה שנפגשנו. הוא היה בליינד דייט, אחד מיני רבים, ואני ישבתי בחדרי, בדירה הקטנה שלי בתל אביב, וחיכיתי. חיכיתי ל... לא ידעתי למי. לא יכולתי בכלל לדמיין שום עורך-דין נחמד, אם בכלל יש דבר כזה; ובכלל, איך נראה עורך דין (נחמד) שבא לבליינד דייט? כל הממליצים ההגונים מספרים שנשוא הפגישה העיוורת ששלחו לך הוא איש 'נחמד, אז לכי – דעי. כשפתחתי לבסוף את הדלת ראיתי מולי בחור, גובה די ממוצע, גוף בסדר, אולי קצת רזה, אבל בעל כתפיים ר-ח-בות! שיער שחור קצוץ בתספורת 'מארינס', ופנים די חמודים עם משקפי 'לפלף' עגולים על-אף לא קטן, בלשון המעטה. ואני ממש חיבבתי אותו, את הבחור, שמתחת לזגוגיות המשקפיים הביט עלי ואלי בזוג עיניים חומות ענקיות עם ריסים ארוכים-מדהימים.