עיבודו של טוני קושניר למחזהו מהמאה ה-17 של פייר קורניי - "האשליה" עלה בסטודיו ניסן נתיב בהפקה עשירת הבעות תוך מסע לעולם הדמיון והתת-מודע. לכל מי שחושב שתיאטרון חייב להיות "אמיתי" - הנה ההוכחה ההפוכה.
עולם התיאטרון, כמו כל תחום אמנות אחר, מהווה חריגה מהמציאות של חיי היומיום אל עולם קסום, מהפנט' שאין לו גבולות, עולם של הדמיון והתת מודע. תלמידי השנה המסיימת בסטודיו ניסן נתיב בת"א העלו באולם הבית שלהם הפקה מושקעת, מלוטשת מרהיבה ורבת הפתעות.
בתוך תפאורה יפה וחורגת מהרגיל (שעיצבה שני קאין) שעיקרה עמודים מסוגננים ורבי השראה, ששינו את מיקומם בהתאם לשינוי בלוקיישנים, החל סיפורו מהמאה ה-17 של אדם שבנו נעלם לשנים רבות, והוא יוצא למסע חיפושים אחריו, מתוך תקווה שהקוסם הידוע (קובי מרימי המרשים) יוכל להושיעו. החיפוש והמסע למציאת היעד הם מוטיב החוזר בדרמות רבות בתולדות התיאטרון. לא רק של דורותי ב"הקןסם מארץ עוץ". למעשה, כל חייו נידון האדם לתור אחר יעדו ולנסות לממשו.
מעבר לבימוי המבריק של הבימאית אנה בניאל המתמחה בדרמות רציניות כמו גם למשל ב"מחזה חלום" של סטרינדברג, מתעשר המחזה בצדדים רבים אחרים הקיימים בתיאטרון. כך הפנטומיה ועושר ההבעות של משרתו של הקוסם (יובל גנות שהוא הבונבון של ההצגה), ובמיוחד עיצוב התנועה של המורה הפנומנלית של התלמידים בסטודיו מרינה בלטוב, מגדירים את ההצגה כמשהו יוצא דופן בייחודו ובעושר הבעותיו. יש לציין את הדיוק והבהירות בהשמעת הטקסט שכמותו נדיר למצוא במחוזותינו.
מוזיקה אלוהית
כמו-כן, התלבושות שובות הלב, שעיצבה סווטלנה ליבשיץ המדהימה תמיד בכושר יצירתה, המבוססות על יצירות פיסוליות בקווים לבנים על-רקע הביגוד השחור והרקע השחור של הבמה, מעניקים לדמויות אלמנט ציורי. כאילו כל דמות מצוירת בונה יחד עם האחרות את הקומפוזיציה של המיבנה הסטרוקטורלי של ההתרחשות. מלאכת האיפור המרהיבה של סיגלית גראו ועיצוב שיער השחקנים והשחקניות היפהפיים, יצרה דמויות שכמו יצאו מספר אגדות, עם נגיעה בתיאטרון של הקומדיה דל ארטה ואגדות הקסם של פעם.
ההצגה מתמקדת בחזיונות שהגיבור חוזה בהם, שם הוא רואה את כל גלגוליו של בנו, על כל הטיפוסים שאיכלסו את מהלך חייו מאז נטש את הבית, בעוד הוא (עומר סביון) מצוי בעידן אחר ובפלנטה אחרת. הוא מנוע מלהכנס לעולמות האחרים, וחייב להסתפק בצפיה בהם מבחוץ. הוא רואה את בנו מחמל נפשו (גל דורנפלד) שהתאהב בנערה ממשפחת אצולה - מליבאה (נויה שקולניק) שגם המשרתת היפהפיה שלה (יעל צדוק הכה מחוננת ורבת האשכולות) מתאהבת בו.
המחזה מעביר את הצופים ואת האב לתקופות אחרות, השחקנים משנים תפקידים אך תמיד - החיפוש אחר הבן והרצון העז למצאו נמשכים. בסצינות השונות לובשים השחקנים פנים שונות, ושפע הדמויות שמבצעים שמונת השחקנים (כולל זק פקיאל ורועי שלום אלברג) הוא מרהיב וצבעוני. והכל - כשהמוזיקה האלוהית שכתב ישראל ברייט נמסכת בדרמה ומעניקה לה עוד צבעים ומעמיקה את תחושות הצופים כחלק מהבעות הדרמה המתחוללת. ברייט הוא אחד המלחינים, אולי המוצלח והמוכשר ביותר הקיימים ברזרוואר הישראלי. מלחין נפלא, שהדור של המוזיקה הפופולרית בתוכנו ממש לא מצוי ברמה שלו. וזה למרות שהוא שוזר בהלחנותיו נימות של מוזיקה ערבית, כה מקסימות ונהדרות. אך ככה זה. העם נמשך לפשוט וההבלי.
הסוף המפתיע מביא בכנפיו את הגאולה לאב, לאחר המסע המייגע. ולקהל - נותרה החוויה שבהצגה מלאת קסם ופיוט, שהמשורר מאיר ויזלטיר תרם בתרגומו לפיוט הצרפתי/אמריקני.
חוויה, שבסופה אתה יוצא מהאולם המקסים אל מכוניתך, ומוצא על השמשה הודעת קנס על חניה באזור לא שלך. ומדוע? כי אין ברירה - כל הסביבה חסומה בפני כל אחד שאינו תושב האיזור. אז כיצד חשב ראש העיר חולדאי שיבואו להצגות כל שוחרי התיאטרון הטוב? האם רק לתושבי יפו ניתנה הפריבילגיה הזו?
