ובחזרה לד"ר נחמני-גפני. "טיעון נוסף ששולל את האפשרות שהרב הרצוג עשה זאת הוא בשל מעמדו - הרב הראשי של ארץ ישראל", היא אומרת. "לא שזה לא מכבודו ללכת למנזרים להציל ילדים, אבל יותר הגיוני שהוא יפעיל את השפעתו למען הצלת הילדים בדרג שבו הוא אכן פעל: פגישה עם האפיפיור ועם אישים רמי מעלה אחרים. את ההליכה למנזרים או למקומות אחרים הוא יכול להשאיר לצעירים ממנו שאינם מפורסמים – אנשים שאין שום סיכוי שהאפיפיור או דיפלומטים בכירים ייענו לבקשות שלהם להיפגש איתם".
לא רק זאת אף זאת: עצם מעמדו כרב הראשי של ארץ ישראל אמור להביא תיעוד היסטורי בדמות כיסוי תקשורתי. "תביט", היא מוסיפה, "למסע של הרב הרצוג לאירופה היה כיסוי עיתונאי. אם הוא היה מסתובב במנזרים והיה קורא קריאות 'שמע ישראל', זה היה מקבל ביטוי בתקשורת העברית, והיהודית בכלל. אני לא מכירה תיעוד כזה".
וכפי שכבר הבאנו בתחילת הכתבה, גם האסמכתא העיתונאית שמביא ויקיפדיה לא נותנת כל אישוש לקביעה שהרב הרצוג "כיתת רגליו ממנזר למנזר, כדי להוציא את הילדים היהודים מן המנזרים", כפי שמתארת האנציקלופדיה האינטרנטית.
"צריך להבין שגם כניסת יהודים למנזרים, לחלץ ילדים שעברו הטבלה, זו בעיה מבחינת הדת הנוצרית", ממשיכה נחמני-גפני. "הטבלה לנצרות היא אחת משני הסקרמנטים (הצינורות להעברת החסד האלוהי למאמין הנוצרי; ד"ח) המרכזיים (בנוסף, יש עוד כמה סקרמנטים, אלא שהם בעלי עוצמה נמוכה יותר). ברגע שמישהו עבר הטבלה, הוא עשה מעשה בלתי הפיך. אי-אפשר להחזיר אותו בחזרה למה שהוא היה בעבר".
במהלך מסעו של הרב הרצוג לאירופה הוא נפגש, כאמור, במרץ 46' עם האפיפיור. הרצוג אמר לג'ובאני פאצ'לי, הלוא הוא פיוס ה-12: "יש לך מאות מיליונים של ילדים נוצרים, לנו נותרו מתי מעט. כעשרת אלפים ילדים של עמנו נמצאים אצלך. מדוע שלא תנחה את מאמינך לשחרר אותם?"
האפיפיור עטף את תשובתו במילים דיפלומטיות, אבל הוא לא ממש סייע לו בהגשמת משאלתו.
"האפיפיור לא יכול היה לקבל את בקשתו", אומרת נחמני-גפני. "אי-אפשר לבטל את ההטבלה. זה, כאמור, צעד בלתי הפיך. מצד שני, האורח שלו היה איש מרשים, שכל מי שנפגש איתו נשבה בכריזמה שלו. הוא היה משכיל, דוקטור, שולט בשפות, שולט בתרבות הכללית ובעל קסם אישי רב. כך שלמרות שהאפיפיור סירב לו, מתוך כבוד אליו הוא עשה זאת בדרך מתוחכמת".
בשורה התחתונה - סיפור 'שמע ישראל' לא היה ולא נברא?
"את זה אני לא יכולה לקבוע", נזהרת נחמני-גפני שלא לשחוט רפת שלמה של פרות קדושות. "היו הרבה אנשים אכפתיים, שפעלו אחרי השואה לאתר ילדים, שהוריהם הסתירו אותם אצל שכנים נוצרים, בתי יתומים או מנזרים. היה בחור בשם לייבל זמוש, שהלך לבתי מרזח וכטוב לבו במשקה, כביכול, היה מדבר בקול על כך ש'אנחנו הפראיירים של היהודים. שמרנו על הילדים שלהם בזמן המלחמה ועכשיו המלחמה הסתיימה ויהודים מחפשים את אותם ילדים ואנחנו לא מוסרים אותם וממשיכים להאכיל אותם'. ואז הוא עצר את שטף דיבורו, ופתאום מי שישב לידו אמר: 'כן, פיטר, השכן שלי, הוא אידיוט כזה, שעדיין מאכיל את הילד היהודי שנמצא אצלו כבר כמה שנים'. וכך לייבל זמוש היה מגיע אל אותו פיטר, לדוגמה.
"הייתה אישה בשם דבורה (מרישה) זילבר מלובלין, שהקימה בשוק המקומי דוכן לחלוקה חינמית של ממתקים לילדים. כשהיו מגיעים ילדים, היא דובבה אותם: אם הם מכירים ילדים מאומצים באזור? האם הם שמעו על כאלה שהגיעו לשכונה שלהם בזמן המלחמה, וכיוצ"ב. באמצעות דוכן זה היא הצילה 34 ילדים בתקופה קצרה, יחסית.
"כך שמאוד הגיוני שבתוך קשת היוזמות היצירתיות הללו, היה מי שגם חשב על הרעיון של 'שמע ישראל', אם כי כפי שכבר דיברנו על זה – ההברקה הזו יכולה הייתה לסייע רק באיתור נערים, ולא ילדים".
איך בעצם אנשי הדת הנוצרים אִפשרו להיכנס לתוך מנזרים לחפש יהודים? הרי אמרת שברגע שבוצעה הטבלה של אותם ילדים, זה מעשה בלתי הפיך. אם כך הם לא יכולים לחזור לחיק העם היהודי.
"זו שאלה נכונה והתשובה לכך היא שבנקודות הקצה, במנזרים השונים, נמצאים אנשים שונים. ואנשים שונים מתנהגים בצורה שונה. היו כמרים שאכן סירבו והיו כמרים, שהיו מוכנים לשתף פעולה. למה הם שיתפו פעולה? משום שהם היו אנושיים יותר. ואלה ששיתפו פעולה עם המחלצים מצאו פתרונות יצירתיים, בדיוק כמו שזה קורה גם בקרב אנשי דת בדתות אחרות. אחד הטיעונים של הכמרים המקלים היה, שהטבלה כמו שעברו ילדי היהודים - שלא נעשתה מהכרה ובשלות ונכונות אישית - אינה הטבלה של ממש וממילא לא נעשה כאן דבר משמעותי או בלתי הפיך".