האם הגזע האנושי מסוגל לשחרר את כל איתני הטבע ואת כל שדי התופת כדי לאפשר לעצמו ייצור של פצצה כל כך הרסנית שתהיה לה יכולת להכחיד כל חי מעל פני כדור-הארץ? התשובה לשאלה זו כנראה חיובית, ואת אפשרות מימושה כבר הוכיח ניקיטה כרושצ'וב המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות מ-1953 ועד 1964. למרות שהתשובה המדעית-תיאורטית לשאלה זו חיובית, המשיכו מדענים בשתי מעצמות-העל של אותם ימים - ברה"מ וארה"ב - לנסות ולמצוא את התשובות המעשיות שיאפשרו מימוש מבצעי של היכולת התיאורטית.
ההישג הראשון בתחום המכחיד הזה היה פצצת האטום שהומצאה ופותחה במסגרת "מיזם מנהטן" האמריקני. הפצצה הזו שהפכה למבצעית כאשר המדענים הצליחו להקטין את ממדיה לגודל שאיפשר הובלתה במטוס "המבצר המעופף" - הופעלה לראשונה בתולדות האנושות בהירושימה ונגסאקי והביאה לסיום מלחמת העולם השנייה.
אולם בפצצה זו לא היה די בעבור "האדם הקטלני". במסגרת מרוץ החימוש הבין-מעצמתי שהתפתח לאחר המלחמה, החליט נשיא ארה"ב דאז הארי טרומן, להיכנס לשלב הבא של היכולת ההרסנית: פיתוח פצצת מימן. המטרה של נציגתו המובילה של העולם הקפיטליסטי הייתה פשוטה: לזכות שוב ביתרון האסטרטגי-איומי על פני ברה"מ. האיש שהוביל את ארה"ב בנתיב המימני הזה היה המדען היהודי-אמריקני פרופ' אדוארד טלר.
האמצעים והמאמצים שהשקיעה ארה"ב בפיתוח פצצת המימן היו אדירים. אבל הגורל המתעתע צחק בפרצופה של מעצמת-העל. בשעה שעדיין לא נדמו הדי הניסוי המימני האמריקני, הראשון בתולדות האדם, ב-1 במרס 1954, באי ביקיני שבאוקיאנוס השקט, כבר פעלו בחשאי מרגלים סובייטים שהדליפו לברה"מ מידע מדויק על מהותו של הפרויקט המימני והטכנולוגיות הדרושות לקיומו. מי שעמד בראש המערכת המימנית הסובייטית באותם ימים היה הפיזיקאי פרופ' אנדרי סחרוב, שלימים הפך לאחד ממתנגדיו החריפים ביותר של המשטר הקומוניסטי.
מה גרם למדען הסובייטי הנודע לתהילה להמיר את אמונתו ולהיאבק להפסקת הצעידה בנתיב המימני? מסתבר כי תוך כדי השלמת בנייתה של פצצת המימן הסובייטית שהייתה מתוכננת להיות בעלת כוח הרס של 100 מגה-טון (100 מיליון טונות טי-אן-טי), הגיע סחרוב למסקנה, כי "תשובת האימים המימנית" הזו, אסור שתשמש נשק מבצעי בגלל עוצמתה הנוראה וכוח ההרס השטני הטמון בה.
שם הקוד של הפצצה המימנית שתכנן ובנה הצוות של סחרוב היה "איוואן", על-שם הצאר הרוסי שנודע בכינויו "איוואן האיום", אך בעולם המערבי הוענק לה הכינוי "פצצת הצאר" (Tzar Bomba). ואכן הפצצה הייתה מפלצת טכנולוגית בכל קנה מידה. משקלה של ה"בומבה", כפי שכינו אותה בחיבה המדענים שעסקו בבנייתה, היה 27 טונות, אורכה 8 מטרים וקוטרה 2 מטרים. ממדיה היו כה גדולים שמלכתחילה אי-אפשר היה להעמיסה על מטוס התובלה הגדול ביותר שעמד אז לרשות ברה"מ – טופולב 95 בעל מנועי טורבו-פרופ. על-מנת לפתור את הבעיה נאלצו מהנדסי התעופה של ברה"מ לבנות כמעט מחדש את מרחב נשיאת הפצצות במטוס הענק. הפעולה הראשונה שנדרשה הייתה להסיר כליל את דלתות הנעילה של מפרץ השיגור של הפצצות ולהאריך את המיפתח. כאשר הושלמה המשימה הטכנולוגית-אווירית היה המטוס מוכן לצאת לאתר הניסויים. כדי ש"הבומבה" – שהופעלה על בסיס הטכנולוגיה של לחץ ברומטרי - לא תיפול מהר מדי צוידה הפצצה במצנח בלימה מיוחד שמשקלו כ-800 ק"ג.
כדי שהמוח האנושי יוכל לקלוט את מלוא כוח ההרס שהיה טמון ב"פצצת הצאר" יש צורך לתרגם את המספרים הגדולים לדוגמה מעשית. בתחשיב הסופי לגבי יכולותיה של הפצצה שהכינו מומחי הגרעין מצוותו של סחרוב, הם הגיעו למספרי ההדגמה הבאים: 50 מגה-טון שווים בעצמתם לפי עשר יותר מכל כמות חומרי הנפץ שהופעלו במלחמת העולם השנייה. לנתון מדהים זה היה צורך להוסיף עוד אלמנט קטלני אחד שלא בא לידי ביטוי במלחמת העולם השנייה – הקרינה הרדיואקטיבית, הישירה והעקיפה. הישירה: זו הנובעת בעת הפיצוץ עצמו. העקיפה: זו העולה עם להבת הפיצוץ הענקית עד אל מרומי האטמוספירה ומשם גולשת, עם הרוח, לכל רוחות העולם, שוקעת ונספגת בצמחייה ובמקורות המים, מגיעה באמצעות שרשרת המזון אל גוף האדם וגורמת למותו בעינויים או למחלות סרטניות ולפגמים גנטיים חמורים העוברים בתורשה מדור לדור.
סחרוב, שהכיר היטב את הנתונים המדהימים האלה עוד לפני הניסוי, התחיל ממש לפחד, שהמשך מרוץ החימוש הגרעיני והניסויים המימניים שיבוצעו במסגרתו, יגרמו לכך שהסכנה להכחדתו של הגזע האנושי תהיה ברורה וממשית. כצעד ראשון, לפני הניסוי ועל-פי אחריותו המקצועית, הורה להקטין את עוצמת הפצצה מה-100 מגה-טון המתוכננים ל-50 מגה-טון. אבל בכך לא היה די. ככל שחשב יותר על שדי התופת העלולים להשתחרר עם הפיצוץ, הפך הפחד מן המעשה הצפוי להיות כמעט בלתי נשלט.
האדם היחיד באותם ימים שבידיו הייתה נתונה הסמכות לקבוע את גורלו של הניסוי היה כרושצ'וב. סחרוב רצה לדבר עם כרושצ'וב כדי להסביר לו בפני איזו צרה צרורה ניצב העולם, אך במסגרת העולם הדיקטטורי שבו חי הוא חשש משני דברים ולא ידע מפני מה הוא צריך לחשוש יותר: מביצוע הניסוי או מעימות עם כרושצ'וב. בסופה של התלבטות מייסרת החליט סחרוב, כמעט ברגע האחרון, לעשות מעשה. הוא טילפן לכרושצ'וב יום אחד לפני הניסוי של "הבומבה".
את השיחה הקצרה התחיל סחרוב בתיאור הסכנות החמורות הכרוכות בניסוי ובתוצאותיו. "אני חושש מאוד" - הסביר סחרוב לכרושצ'וב - "לדעתי, הניסוי חסר טעם ומיותר. הפצצה עובדת. את זה אני יודע. אם נבצע את הניסוי הנשורת הרדיואקטיבית כתוצאה מן הפיצוץ האווירי תגרום למוות חסר טעם ומיותר של מאות אלפי אזרחים".
כרושצ'וב ניסה להרגיע את סחרוב. "אני מבטיח לך", אמר לסחרוב, "שאבדוק בכובד ראש מה ניתן לעשות כדי לדחות את הניסוי".
סחרוב לקח את הדברים ברצינות, כמעט כהבטחה מצידו של כרושצ'וב. מסיבה זו היה מופתע מאוד להיווכח, כבר למחרת היום, כי הניסוי בוצע כמתוכנן באתר הניסויים באזור האי "נובייה זמלייה" ב-30 באוקטובר 1961. זה היה בדיוק המועד בו התקיים הקונגרס השנתי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית וכרושצ'וב בחר בו כדי שיוכל להציג את ההישג של ברה"מ, ושלו כמובן, בפני כל העולם. למשמע הידיעה פרץ סחרוב בבכי מר.
הנתונים שהיו קשורים בניסוי ובתוצאותיו היו מחרידים הרבה יותר מכפי שצפה סחרוב. אל הטופולב-95 שנשא את המטען המימני התלווה מטוס תובלה קטן יותר, טופולב 16, שנועד לצלם את השיגור ואת הפיצוץ. עוד לפני היציאה לדרך נצבעו שני המטוסים בצבע לבן מיוחד שייעודו היה לצמצם עד למינימום את נזקי החום הנורא שייווצר בעת הפיצוץ. בגובה שיוט של 10,500 מטרים היה הטייס אמור לשחרר את ה"בומבה" עם המצנח. שני המטוסים היו אמורים להתרחק במהירות כדי שיוכלו להגיע, ברגע הפיצוץ, למרחק של לפחות 45 ק"מ מהמוקד. לצוותי המטוסים היה ברור מראש כי אם המצנח ייקרע בעת פתיחתו או שפתיחתו תשתבש מסיבה כלשהי, הם יהיו בבחינת "טייסים מתאבדים".
ה"בומבה" התפוצצה בשעה 11:32 לפני הצהריים, בגובה 4,000 מ' מעל האי. כדור האש שטיפס אל השחקים בעקבות הפיצוץ הגיע עד לגובה של 60 ק"מ, יותר מהמרחק שבין תל אביב לקיסריה לדוגמה. קוטר הפיצוץ היה בסביבות 40-30 ק"מ, יותר מאשר המרחק שבין תל אביב לנתניה. הפיצוץ נראה בבירור עד לטווח של 1,000 ק"מ מן המוקד; חום האימים של הפיצוץ הגיע לדרגה כזו שהיה מסוגל לגרום כוויות בדרגה שלישית לכל נפגע עד טווח של 100 ק"מ; הרעשים הסיסמיים שגרם הפיצוץ נרשמו בכל תחנות המעקב בעולם והגיעו לדרגה של 5.25 בסולם רעידות האדמה של ריכטר.
אחד הצלמים במטוס הליווי סיפר לימים: "ברגע הפיצוץ יצא המטוס שלנו מבין שתי שכבות גדולות של עננים. במרווח הפתוח ראינו תפוז ענק של אש לוהטת מטפס במעלה הרקיע מעלה מעלה. התחושה שלנו הייתה שהאש הזו מתכוונת לבלוע את כל כדור-הארץ. המראה הנורא היה בלתי מציאותי ועל-טבעי".
צופה אחר, במקום מרוחק יותר, סיפר: "בתחילה ראיתי אור בוהק עד לדרגת לובן מסנוור, אילם וללא קול. רק כעבור דקות מספר נשמעה שאגת רעם כבדה, בלתי אנושית, מעין שאגה של דרקון תופת רצחני, כאילו כדור-הארץ שנהרג זועק את זעקת סוף חייו".
במרחק של מאות קילומטרים מנקודת הפיצוץ נהרסו בתי עץ ובתי אבן איבדו את גגות הרעפים שלהם, את הדלתות והחלונות; כל תשדורות הרדיו נאלמו למשך יותר משעה. הרעם של הפיצוץ נע סביב כדור-הארץ שלוש פעמים.
צוות צבאי סובייטי בראשות הגנרל ניקולאי פבלוב בחן את ביצועי הפצצה בתחנה מעקב שמוקמה במרחק של 1,000 ק"מ ממוקד הפיצוץ. האפקטים – החזותיים והסיסמיים - היו מרשימים ביותר. אך בתופעה המרעישה ביותר ניתן היה להבחין זמן מה לאחר הפיצוץ, כאשר אתר הפיצוץ צולם מן האוויר. "כל ההרים באתר הפיצוץ פשוט נמחקו והקרקע יושרה כאלו דאג מישהו להכשיר על האי משטח החלקה", סיפר אחד מחברי צוות הצילום. "כל מה שהיה בטווח של 25 ק"מ ממרכז הפיצוץ נעלם מעל פני האדמה כאילו התאדה".
תוצאות הניסוי והצילומים מן השטח הובאו לידיעתו של סחרוב והוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. מה שראה היה חמור בהרבה ממה שהעריך שיהיה. "לאחר הניסוי הזה שדבר לא נעשה כדי לבטלו, למרות אזהרותי והפצרותי", סיפר לימים סחרוב, "הרגשתי שאני אדם אחר. התנתקתי מסביבתי. הבנתי שאין טעם בוויכוחים בתוך הבית וכי עכשיו הגיע שעתי לעשות מעשה".
לאחר שבחנו המדענים את התוצאות המחרידות של הפיצוץ המימני הם הגיעו למסקנה כי המתקן הגרעיני הזה אינו יכול לשמש נשק טקטי או אסטרטגי משום שהוא בעצם הרבה יותר מזה. ניתן להגדירו כ"מתקן השמדה של ערים ועמים". לכל הנוגעים בדבר – בברה"מ כמו גם בארה"ב – היה ברור כי "שימוש בפצצה כזו יכול למחוק מעל פני האדמה כל עיר אירופית גדולה, כולל הפרברים וערי לווין שלה. שימוש בפצצה בעוצמה כזו באירופה, למשל, משמעותו עלולה להיות השמדה של עם שלם או "במקרה הטוב" חלק ניכר ממנו.
מזלה הטוב של האנושות היה שמנהיגי המעצמות באותם ימים עשו מעשה ובלמו את המשך הניסויים והפיתוח של הנשק המימני.
סוף דבר: התוצאה של המראות המחרידים שנחשפו בעת ניסוי "הבומבה" הייתה חד-משמעית. אחרי שחמש מעצמות כבר נכללו אז במועדון של הנשק המימני – ארה"ב, ברה"מ, בריטניה, צרפת ומאוחר יותר סין – בלמה האנושות כמעט לחלוטין את המשך המסע בנתיב האימים של דרקון התופת המסוגל להשמיד כל חי.