"יום אחד, כשהייתי בכיתה א'", משחזר אמסלם, "אבא פנה אליי בחיוך ואמר: 'רשמתי אותך לחוג כדורסל'. לא האמנתי למשמע אוזניי. הלו, מה קורה כאן?! אבא שלי לא יודע שאני ילד מוגבל? הוא לא יודע שאני לא מסוגל לכפתר כפתורים; לא מסוגל לשרוך שרוכים. אז לשחק כדורסל! מה, הוא לא מבין מה היכולות שלי?!" אבל אביו כנראה הבין מה שלא הבן שלו ולא אחרים, היו מסוגלים להבין באותו רגע. "לילה לפני האימון הראשון שלי בחוג", ממשיך אמסלם, "לא הצלחתי להירדם. הלב שלי פעם בחוזקה. שאלתי את עצמי אם אני לא הולך לקראת אתגר, שהוא קצת יותר מדי גדול עליי. פחדתי. למחרת, כשהגעתי לאימון, כולם הסתכלו עליי בתדהמה. זרקו לי כדור וכמובן שלא תפסתי אותו. גם לא הצלחתי למסור. רצתי, כשלתי, נפלתי. בערתי בתוכי. זו הרגיש לי, כאילו כולם צוחקים עליי מאחורי הגב שלי. כשחזרתי הביתה, שבור ורצוץ, צעקתי בקול שיותר אני לא הולך לחוג הזה - ומיהרתי להסתגר בחדר ולבכות ללא הפסקה. עד שאבא דפק בדלת וביקש לדבר איתי. 'נו, איך היה', הוא שאל ואני הגבתי קשה. 'למה אני כל כך שונה מאחרים?!' שאלתי אותו בבכי". לאבא אמסלם כאב, כמובן, לראות את הבן שלו שבור, אבל במקום ללחוץ על דוושת הבלם ולהגיד: "בן, כנראה שדחפתי אותך באמת מעבר ליכולות האוביקטיביות שלך. אנא סלח לי", הוא חייך אליו ואמר את המשפט הכי הזוי, שרק ניתן להעלות על הדעת בסיטואציה שכזו. "אלעד, אל תדאג - אתה עוד תהיה מייקל ג'ורדן..." רק בן שמעריץ את אביו כמו שאלעד העריץ את אביו מסוגל היה לקום מהשברים ומהטראומה הנוראית של האימון הראשון ולתת לאבא שלו עוד צ'אנס. ולאחר האימון הנוסף – עוד צ'אנס. ועוד אחד. וכל הזמן, הוא מעיד כמו מנטרה שחזרה על עצמה, הוא שינן לעצמו: לגוף שלי יש מקומות חלשים, אבל הרוח שלי חזקה לאורך ולרחוב כל מסלול הצעידה שלי. והרוח האיתנה שלי היא זו שתנצח בסוף. "זה לא ייאמן", מעלה אמסלם את עוצמת ההתלהבות שלו, "אבל מאימון לאימון הרגשתי שאני משתפר. התחלתי למסור כדורים. התחלתי לתפוס. היה קשה, אבל הצלחתי. הגיע המשחק האחרון בליגת הנערים הארצית. אני שיחקתי במדי מכבי 'שהם יהלום'. דקה אחרונה. 10 שניות 5 שניות. אני מקבל כדור וזורק לסל. הכדור נכנס. יש! ניצחנו! אני ניצחתי! לא רק את הקבוצה השנייה ניצחתי – אלא גם את עצמי. את המגבלות שלי". אמסלם לא שוכח להוקיר תודה גם למאמן שלו. "התמזל מזלי ומאמן הכדורסל שקיבל אותי לחוג בכיתה א' היה אבי כהן", הוא מוסיף. "בשבילו הייתי אתגר. זו הייתה פעם ראשונה שהוא קיבל ילד שונה והצליח להביא אותי להישגים". ומה אומר אבי כהן על החניך שלו לשעבר? "אני גאה להיות חלק קטן בהתפתחותו של אלעד. כשהוא היה ילד הוא ניתר בחוכמה ובכוח רצון בלתי-מתפשר על כל אתגר שניצב למולו. כיום הוא נער בוגר, שמשפיע על כל כך הרבה ילדים ומבוגרים. אלעד יודע להסתכל נכון ובפרופורציה על אתגרים פיסיים ומנטאליים, הניצבים בפניו במהלך החיים". בכיתה ד' הוא הפך לקפטן של הקבוצה. לא קצת מוגזם? תלוי את מי שואלים. ואם תשאלו את השאלה הזו את אמסלם, תקבלו את התשובה הבאה: "אני תמיד משדר ביטחון, עוצמה וכוח. וכנראה שככה גם מקבלים אותי". וכך, במשך שנים, שיחק אמסלם בקבוצת הכדורסל של מכבי 'שהם יהלום', במסגרת משחקי ליגת הנערים הארצית וזכה למדליות רבות של הצטיינות.

ואיך הגיבו שחקנים מקבוצות אחרות?

אמסלם מחייך. פתאום הוא נזכר באנקדוטה רלוונטית: "יום אחד הגענו למשחק ליגה ולפני המשחק אני רואה את השופט עם פנים רציניות. הוא קורא לי ואומר: 'מבחינתי אתה לא יכול לשחק. אני רואה את היד והרגל שלך ואין לי רצון לקחת סיכון'. עניתי לו בביטחון גמור: 'אני משחק כבר שבע שנים ומעולם לא שמעתי על החלטה כזו של שופט'. ואז הוא אמר לי: 'קודם כל אני רוצה לראות אותך זורק לסל'. וכמו תמיד, במיומנות הקבועה שלי, זרקתי עם יד שמאל, כאשר יד ימין מייצבת. השופט היה המום. הוא לחץ לי את היד וביקש סליחה על כך שחשב, שאחד 'כמוני' לא יכול לשחק בליגה רגילה".

אתם חושבים שהמשוכות אותן עבר אמסלם בחייו, בתחום הספורט, מסתכמות רק בכדורסל? ממש לא. קבלו גם את הסיפור הבא: "תמיד היה לי חלום - לרכוב על אופניים", מתוודה אמסלם, "אבל פחדתי. לא הייתי בטוח שאני מסוגל. כשהייתי בכיתה ג' ניסיתי את זה לראשונה עם אבא שלי. וזה לא הלך. אבא, כהרגלו, חייך, עודד ואמר: 'אתה עוד תעשה את זה. איש לא יעצור אותך, גם אם זה ייקח זמן'". שנה לאחר מכן אביו נפטר, אבל החלום לא מת. "כשהייתי בכיתה ו'" ממשיך אמסלם, "אימא שלי שמעה על בחור בשם יוסי קט, שגר בהוד-השרון ושהציב לעצמו מטרה: שכל אחד - כולל מוגבלים – יידע לרכוב על אופניים. אצלו קיבלתי את המיומנות. ואכן, לאחר כמה מפגשים פתאום יצרתי תאוצה ושמרתי על שווי משקל. קיבלתי ביטחון. הסתכלתי קדימה אל האופק – ורכבתי! עשיתי את זה. באותו רגע הרגשתי נפלא, אבל במקביל, הרגשתי גם כל כך בחסרונו של אבא שלי, שלא זכה להגיע ולראות את זה. עודדתי את עצמי באותה שעה, שבטוח הוא רואה אותי כרגע מלמעלה. ומה שהוא רואה בטח מעלה בו גם הפעם חיוך וגם הפעם הוא גאה בי. גאה על שהגשמתי את משאלתי; על שהגשמתי את משאלתו; על כך שהוא צדק ובאמת זה רק היה עניין של זמן, עד שלמדתי לרכוב על אופניים; על כך ששום דבר לא יכול לעצור אותי". כידוע כל סדרה צריכה להיות עם שלושה מרכיבים לפחות. אז הנה מגיע הסיפור האחרון, שעקבותיו ניתן יהיה לקבוע, כי לא מדובר במשהו מקרי, אלא בסדרה מוצקה ומוכחת, בכל הקשור לאישיותו יוצאת הדופן של אלעד אמסלם. בחופש הגדול לפני קרוב לחמש שנים, כשעלה לכיתה ח', הוא שמע מחברים שלו, שהם נרשמו לקורס גלישה על גלים ב'ריף' – מועדון הגלישה של הרצליה. "ברגע ששמעתי על זה, רצתי לאימא שלי שתרשום גם אותי", הוא מספר וחיוך רחב נמתח על פניו. "המשפט הראשון שהיא אמרה לי: 'אל תדאג, אני ארשום אותך, בלי שום בעיה'".

לא חששת?

"את האמת? כן. גם אני שאלתי את עצמי: איך אצליח לגלוש עם יד אחת? האם בכלל יסכימו מנהלי המועדון לקחת את הסיכון?" אמסלם נסע לשם עם אחיו הגדול. אמו נשארה בבית, בטוחה בהצלחתו. "אם הוא הצליח על מגרש הכדורסל ואם הוא הצליח על האופניים, למה שהוא לא יצליח גם על הגלשן?" חשבה לעצמה. "אני לוקח את גלשן", משחזר אמסלם את מה שקרה לו ביום הראשון באותו מועדון גלישה, "רץ לחוף, נכנס לים – ונופל למים. אני מנסה שוב לעלות ופשוט לא מצליח להתרומם על הגלשן. לאחר הפעם השנייה יצאתי מהים מאוכזב. פתאום אחד המדריכים צועק: 'היי, אלעד, למה אתה לא גולש?'. 'אולי כי לא הולך לי?', עניתי לו. 'אז בוא נמצא את השיטה שאיתה תוכל לעלות על הגלשן', הוא אמר לי בתגובה. "אחרי כמה פעמים שהוא תִרגל איתי על החוף, חזרתי למים. הפעם עליתי על הגל. הפעם הצלחתי. כשחזרתי לחוף ראיתי על הפנים של חברי המועדון, שלא הכירו אותי, את ההלם והתדהמה. "בסוף הקורס שלחו אותי לתחרות. אומנם לא זכיתי, אבל בכל זאת - את הניצחון שלי כבר עשיתי", הוא מסכם עוד פרק בסדרת החיים שלו, אותה כתב ביזע רב, ושהכותרת שלה היא: "משימה בלתי אפשרית? מתברר שלא".

לא באנו הפעם לספר סיפור שהוא מחוץ לגבולות הטבע. סיפור של נחישות? בוודאי. סיפור של גבורה? ללא ספק. סיפור שמעורר השראה? אין שני לו. אבל מכאן ועד הצגת מיצג, כאילו שהכל פתיר בחייו של אמסלם - הדרך ארוכה. כשאנחנו תוהים היכן הקשיים הטכניים שלו בחיים, אמסלם משתף שזה מתחיל כבר בבוקר. "קשה לי לשרוך את נעליי", הוא אומר במבוכה. "כל בוקר אני שואל את עצמי, למה אני לא מצליח לעשות דבר שנראה לכאורה כל כך פשוט. בתכלס מי שעוזרת לי בקטע הזה – זו אמא. כשאני ישן בישיבה או בטיולים - החברים מסייעים לי. בשביל מה יש חברים?", הוא משחק אותה תוהה, ומיד ממשיך לחלק לחבריו קרדיטים על עוד סוגי סיוע שהם מסייעם לו: לכפתר סוודר, לרכוס את הרוכסן של המעיל ולפתוח פקקים של בקבוקי שתייה. מצד שני, לא בטוח שכל מה שהוא נזקק לעזרת חבריו כיום, הוא יזדקק להם למשך כל ימי חייו. מתברר שלרוח ולנחישות שלו יש השפעה על היכולת שלו להתגבר על חלק מהמכשלות הגדולות, של אותן פעילויות קטנות, טריוויאליות ומעצבנות. כך למשל סיפור קיפול רצועות התפילין. אמסלם משתף אותנו שעד כיתה ט' הוא נעזר בחברו, אייל אריכא, כדי לקפל את התפילין בתום תפילת שחרית. "לפני שלוש שנים, אמרתי לעצמי אני לא נכה, וגם לא מגדיר את עצמי כנכה, ואם כך אז אני חייב לקפל את התפילין בעצמי. ניסיתי במשך שעתיים - ולא הצלחתי, אבל לא התייאשתי. עם הזמן מצאתי דרך יצירתית איך לעשות את זה. בתחילה זה לקח לי שעה וחצי, היום זה לוקח לי בדיוק 2 דקות". השלב הבא היה התעקשות לקפל את הטלית לבד. גם יעד זה נכבש ועליו הוא הניף את דגל העיקשות שלו. אגב, הוא גם חתום על הרוח, שבעזרתה מתנופף הדגל האישי שלו: אותה רוח - המנצחת את החומר הפגום - גם היא שלו. ואם ברוח עסקינן, כדאי לדעת שזו לא דוחפת אותו אך ורק לבצע 70 שכיבות סמיכה ביד אחת (לא ספרנו לו. הסתמכנו על עדותו), חשוב לו גם להפנות משאבי זמן ונפש ללימוד תורה. אביו היה ממקימי תלמוד תורה בשהם, בו לומדים ילדי המקום חוגים תורניים בשעות אחה"צ. כיום נכנס אלעד לנעליו הגדולות בתחום זה והוא מפעיל, בין שאר המטלות שלו בתנועה בה הוא קומונר, גם תלמוד תורה. "אני מרגיש שליחות תורנית והמשכיות בדרכו של אבא", הוא אומר. בתקופה זו הוא מסיים את לימודיו בישיבה (מגמת תקשורת) ופניו מועדות לישיבת ההסדר 'אורות שאול' ברעננה, בראשותו של הרב יובל שרלו.

מה תוכניותיך לעתיד?

"מאז ילדותי נגע לליבי תחום החינוך ובכוונתי להתמקצע בתחום זה".

ותוכניות אישיות אחרות?

"ללמוד גיטרה, ללמוד לימודי נהיגה ולהעלות חיוך על פניהם של אנשים וגם על פניי. ומעל הכל - להמשיך תמיד במוטו, שאבא לימד אותי – 'ובחרת בחיים'. לא לתת לשום מגבלה להשתלט עליי, אלא רק לחלום – ולהתקדם".