והינה, פועל זה, שגה, המצויד במשמעות שלילית אלילית מובהקת, מציין את הפכו הגמור אם השין הימנית תיהפך לשין שמאלית. שׁגה הופך ל-שׂגה, כלומר עלה, צמח, שגשג: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. (תהילים צב:יג). בצורתו ובמשמעותו, שׂגה, הינו קרוב אל שגשג (שממנו שגשוג), אל שׂגא (שממנו שגיא), ואל שׂגב (שממנו שגיב ונשגב), פעלים המשויכים כולם אל מערכת המונחים החיובית, המומלצת, זו המיועדת לצדיקים הדורשים את קרבת אלוהים והמזדקפים כעצי פרי ענפים אל רום השמים. השׁוגים - זדים ארורים, יירמסו; השׂוגים - צדיקים אהובים, ישגשגו.
צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. שְׁתוּלִים בְּבֵית ה', בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ. (תהילים צב:יג-יד)
פסוקים אלה מזכירים את עצי גן העדן, שבמתחמו ייבנה בית המקדש, בית ה'. השׂוגים הם אלה הקרובים אל האל, המצייתים לציווייו. הרמזים לבריאה בוקעים ועולים בשפע בפסוקי המקרא:
הֲיִגְאֶה [יצמח, יתגבה] גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה, יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם. (איוב ח:יא)
הגומא, כמו האחו, כמו הקנה (הפועל קנה פירושו הראשוני הוא העמיד על כן, הקים, ברא), הוא צמח המסמל את הגבול שנתן האל הבורא בין מים ליבשה בראשית הבריאה. משטור סערות המים וצמצומם בתוך מקווים מתוחמים היה ועדיין הינו תנאי ראשוני לחיים.
ואכן, בנבואת הגאולה המפורסמת של ישעיהו בפרק לה, מופיע הגומא, יחד עם הקנה, כצמח מבורך, סמל לרוויה, פוריות ושגשוג, זה אשר יבוא במקום מרבץ תנים במדבר, סמל לשממה, שכול וכישלון:
וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם; בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ, חָצִיר לְקָנֶה וָגֹמֶא. וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ, לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא, וְהוּא לָמוֹ, הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ. לֹא יִהְיֶה שָׁם אַרְיֵה, וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה, לֹא תִמָּצֵא שָׁם; וְהָלְכוּ גְּאוּלִים. וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל ראשָׁם; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה. (ישעיהו לה:ז-י)
כל מילה, ממנה יצאתי כדי לחקור את משמעויותיה וגלגוליה השונים, מתפצלת לשניים, משתייכת מצד אחד לתחום הטוב, האלוהי, המסומל על-ידי הר הברכה ומצד שני לתחום הרע, השטני, המסומל על-ידי הר הקללה. בשניותם זו משקפות מילות השפה, המסודרות בשתי מערכות מנוגדות, את נפש האדם החצויה שבה מתרוצצים יצרים הפוכים, שבה מתגוששות סתירות סבוכות.
נביאי ישראל, שופרם של המקרא, קוראים לְמַעֲבָר מֵעֶבְרָה לִבְרִיאָה, מֵאַיִן לְעַיִן, מֵאֵבֶל לְיוּבָל, ממשברי ים אל שֶׁבֶר בר, מגערה לרגיעה וערגה, ממרק פיגולים מבחיל אל פלג צח ומרווה צימאון, ממשגה לשגשוג.
המדבר החרב והטמא שבו תעו הסכלים, הכושלים, המתנודדים - השׁוגים, יהיה לדרך קודש פוריה שבה יחזרו לארצם גאולים, פדויים, מתרוננים, מדלגים ומקפצים - השׂוגים. הפועל שׁגה מציין פיק ברכיים, סחרחורות, הליכה מתנודדת, אי-יציבות. הפועל שׂגה מציין, לעומתו, זקיפות, בטחה, התחזקות, התגבהות, צמיחה כלפי מעלה.
נפילה אל הקרקע מול התקרבות אל הרקיע, כישלון מול שגשוג. שתי מערכות המונחים המנוגדות במקרא מעמתות את דרך הרשעים - סטייה מדרך המלך, חולשה, טומאה, עונש וכלייה עם דרך הצדיקים - הליכה בטוחה בצל חוקי האל, טוהר, הסתעפות, גדילה וגמול.