חייו הסוערים של אחד מגדולי הספרות היהודית -שלום עליכם, שאותם תאר במברקים ומכתבים שהיה כותב לרעיתו מנסיעותיו הרבות, היו הבסיס למחזה שכתב בזמנו מיכאל טפליצקי. כעת הם מהווים בסיס למחזה החדש של נגה אשכנזי, דרכם נחשפת מערכת התרמיות, באמצעותן היו יהודים עשירים, כמו גם האצולה האירופית, יכולים לעזוב את ביתם ומשפחתם מדי קיץ, כדי "להירפא" במעינות המרפא בעיירה מריאנבד. יכולתו המופלאה של שלום עליכם לתמצת במשפטים קצרים את המצבים, מהם יצרה המחזאית המוכשרת כעין סיטקום, קומדיה של מצבים קצרצרים, המוצגים כמו בסרט של גדולי הקומיקאים מתחילת המאה ה-20, ונקטעים כשהדמויות נשארות באמצע התנועה דוממות, בעוד הסצינה הבאה מתחילה במקביל - יצוק בהן יופי פיוטי-ויזואלי בלתי שגרתי. כאן מורגש היטב היסוד הפילמוגרפי הן של המחזאית, כמו גם של הבימאי המחונן אמיר וולף (בוגר החוג לקולנוע באוניברסטת ת"א), המעשיר את ההצגה. שיחד עם ממד התנועה הנסוך בה בעקביות, שעיצבה טליה בק - יוצרים הודות למשחק המהוקצע, המדויק והמרשים של כל הקאסט - הצגה משעשעת, מענגת, ומאירה תקופה בהיסטוריה היהודית שפחות ידועה לקהל. כיום פחות נוסעים לבלות לבד, או בזוגות. רוב הנוסעים לחופשות הן משפחות עם ילדים. התירוץ לנסוע לחו"ל "כדי להירפא" כביכול - אינו בשימוש כבר כיום, ומזמן נעלמה המסורת הזו. כיום הבעל יכול לספר לאשתו שנסע למילואים או לכנס מקצועי. יש די והותר תירוצים. אבל בוורשה של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 בה התירוץ הזה היה התקף ביותר- אנו פוגשים על במה (החל מהעלייה לרכבת, המשך בעיירת הנופש, ובצידן - את תגובות אלה שנשארו בבית לבדם) - את כל טיפוסי היהדות המזרח אירופית המבוססת, המהמרים, הבליינים ואוהבי החיזור אחרי נשים, גם נשואות, שלמעשה קיימים גם אצלנו עד היום: את רודף הנשים הסידרתי, שמגלם כאן בחן כה רב סשה דמידוב המקסים; את אשתו שנשארה בוורשה (סבטלנה דמידוב, רעייתו בחיים), את השמן שנסע כדי לרדת במשקל (אלון פרידמן הנפלא תמיד) שמספר לאשתו על הדיאטה והסבל שהוא עובר, בעוד הוא רק שובע תענוגות אהבהבים, בעוד רעיתו שבבית עומדת לכרוע ללדת באין בעלה לצידה (B>>נטע שפיגלמן שכה לוכדת את לב הצופים כמו שכבשה אותו בצורה מופלאה ב"יאקיש ופופצ'ה"); את ליליאן רות כפרל, רכלנית עסיסית המצויה ומיידעת את הכל בכל בגידה, ואת בנה במציאות הנרי דוד - כרופא השינים יפה תואר המצודד את לב כל הרווקות שהגיעו לשם על-מנת לצוד חתן, כמו גם את לב כל הנשואות. למרות היותו נשוי, אך מתיימר להיות רווק, וכמעט הופך להיות החתן של אחת משלושת הגרציות (בעלות האפים) המכוערות -דור מיכאלי, הלל קאפון ופאולו מואורה הנאה, שהוריהן המודאגים רק חושבים על סידור כל שיהיה בעזרת השדכן המצחיק והכה אופייני לחיים היהודיים אז - אלכסנדר סנדרוביץ'. לצידם פוגשים גם טיפוסים ססגוניים כמו ויטלי פוקס כבעלה של פרל, את כרמל קנדל, אנג'לה שטיינגרט הדשנה כמשרתת המקללת ללא הרף את אשתו המנוחה של האלמן דורון תבורי,(גדול השחקנים בכלל ובפרט, שכאן הוא רק אחד מתוך מספרן הרב של הדמויות, אך עושה זאת באופן הכי מעולה שאפשר ובצורה הנוגעת ללב) שנישא בשנית לצעירה סקסית ופתיינית רוני עינב המלבבת. מערכת היחסים והתיקשור בין בני הזוג שהצעירה שבהם שנסעה לעשות חיים, בתירוץ של כאבי ראש, בעוד הזקן האומלל סובל מהידיעה מה היא מעוללת שם, אך סולח לה על הכל, ובלבד שתישאר לצידו - אופיינית להרבה זוגות נשואים שמעדיפים גם כיום לבלוע את הגלולה המרה, ובלבד שלא ייאבדו את בן או בת הזוג המתהולל/ת. כשאת האווירה לכל האירועים מלווה בנגינת הפסנתר המענגת המלחין והפסנתרן בוריס זימין. כמו בבתי הקפה בטיילת שעל שפת הים בתל אביב במאה שעברה. המחזה על-פי שלום עליכם (שלום רבינוביץ' במקור, 1859-1916) בניגוד ל"טוביה החולב" בו תיאר שלום עליכם את חיי העוני, הדלות והפרעות שהיהודים סבלו מהן, הוא תמונה של הצד האחר בהווי הגלות אז. ההצגה שביים אמיר וולף היא פנינה חזותית-ומילולית, ואין תמה שלשונו המושחזת של שלום עליכם נמסכה לשפת כתיבתם של מחזאים ישראלים במחצית השנייה של המאה ה-20. כמו ניסים אלוני, חנוך לווין ובעיקר - שפתם של הגששים. הצגה עשויה למופת, שתענוג לחזות בה.