אין בי כוח לדום

מאז שדן מרגלית עזב את ישראל היום, הוא לא מפסיק להשמיץ את העיתון. הדברים שהטיח בו חמורים בעיניי. מאז הקמתו, סובל העיתון מדה־לגיטימציה מתמדת ומכוערת. מרגלית מעולם לא הגן עליו. הוא שמר על עצמו במין אוטונומיה צדקנית ולא נקף אצבע להדוף את ההתקפות המרושעות. השבועות האחרונים מלמדים שכנראה חשב שההשמצות נכונות. לא רק בועז ביסמוט, העורך הנוכחי של העיתון, הושמץ על ידיו; יחד איתו הושמצו כל כותביו. עד כה שתקתי מפני כבודו, מעמדו וגילו, אבל הדברים הצטברו וגדשו את הסאה, וכפי שכותב הרב קוק באחת מאיגרותיו: "הנני כותב לא מפני שיש לי כוח לכתוב, אלא מפני שכבר אין בי כוח לִדום". עוד לימדונו חכמינו שבמקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד אפילו לרב, גם אם הוא אושיית תקשורת ותיקה. אינני נכנס לסבך העניינים הכלכליים. במשך שנים טענו כלפי ישראל היום שאין לו מודל כלכלי, והנה כשהחל לקצץ ולהדק חגורה, הרימו שוטניו קול זעקה. מה אכפת לכם, בכל מקרה אינכם קוראים אותו? אבל מרגלית הסיט את הדיון מהנושא הכלכלי אל תוכני כתיבתו. במשך עשור קראתי אותו בסבלנות, התמודדתי עם טענותיו. בשבועיים האחרונים הצטרף למקהלת מתגוששי הבוץ של התקשורת וכמו המרגלים ששלח משה, הוא מוציא את דיבת העיתון רעה, ולמעשה דיבת כל הכותבים בו.

איש "העין השביעית" עוזי בנזימן כתב בעקבות הפיטורים: "'ישראל היום אינו עיתון", ו"אין לו תכלית אחרת זולת קידום מעמדו של נתניהו". הוא הוסיף: "מלכתחילה לא היה מקום להחיל על ישראל היום ערכים אתיים ראויים שמקובלים בכלי התקשורת הלגיטימיים". עוד כינה אותנו במסורת הז'דנוביסטית שהיא לחם חוקו "עלון תעמולה", "פמפלט", "שופר יחצני", "ביטאון מטעם" ו"חינמון" (אגב, גם ה"עין השביעית" אינו גובה תשלום מקוראיו). זאת אינה ביקורת אלא כתב חיסול סטאליניסטי! כדברים הנוראים האלה אפשר למצוא לעייפה כמעט בכל התקשורת. אם יש סכנה לחופש הביטוי, היא נמצאת אצל הבנזימנים למיניהם. חכמינו דיברו במסכת אבות על ההבדל שבין תלמידי אברהם לתלמידי בלעם. תלמידי אברהם ניחנים בעין טובה, ואילו תלמידי בלעם ניחנים בעין רעה שבאמצעותה הם קוראים את המציאות. "העין הרעה" הוא שם מתאים יותר לביטאון "העין השביעית". מה עשה בנזימן ואיתו שונאי ישראל היום? העמיד את עילת הקיום (ה־raison d'etre) שלו על עיקר אחד: "בנימין נתניהו". כל הפיטורים והמינויים החדשים תורצו בפי רכלני הברנז'ה בסיבה אחת: מידת הקרבה לנתניהו. עכשיו הם מבולבלים, כי הספקולציות עוברות לנפתלי בנט. ומה יהיה מחר? בקיצור, בדיחה.

מדובר ברפיסות מחשבתית, עצלות אינטלקטואלית שאינה מוכנה לברור את הבר מהתבן, ומבקשת להשליט תפיסת עולם טוטליטרית על המרחב התקשורתי לפי אמת מידה אחת: הדעות הקדומות של דובריה. האנשים האלה לא התרעמו מעולם על המונוליתיות התקשורתית שהייתה מנת חלקנו עשרות שנים. הם לא התרעמו על הקול האחיד שנשמע בתקופה הדרמתית ביותר לעתידנו מאז מלחמת העצמאות: הסכמי אוסלו. לפני שבא ישראל היום לעולם, התרגלנו לקרוא, כמין גזרת גורל, רק דעות שמאל ולשמוע לקח ופרשנות רק מפי אנשי שמאל. התרגלנו לדמוניזציה קבועה נגד ההתיישבות בשומרון וביהודה. במשך עשרות שנים בעיתונות הישראלית הפך המתנחל - החלוץ המודרני של תקופתנו - למקור צרותינו. עוד התרגלנו דרך קבע לעמדה המתעבת את מסורת ישראל ודתו ומבזה את הדתיים והחרדים ורואה בלומדי התורה פרזיטים ותו לא. כמעט לא ידענו משהו אחר. גם ביחס לבנימין נתניהו, התרגלנו להתעלמות מהישגיו ולדה-לגיטימציה של בוחריו (ניאנדרטלים שכמותם). חשוב להביא את תשובת הנגד, כי לא רק בנתניהו האיש מדובר, אלא במחנה שלם שהוא עומד בראשו.

לא מזמן, בתקופת ההינתקות, הושתקו והוגחכו כל המתנגדים, ממש כפי שהושתקו בתקופת אוסלו. אבל הם צדקו, וחבל שלא הקשיבו להם בזמן אמת. הבנזימנים ראו בזה "עניין טבעי", ממש כפי שהם רואים את שליטת השמאל באקדמיה הישראלית. אנחנו רק סטטיסטים אילמים עבורם. רק ביום הבחירות משתבשות תוכניותיהם. למרבה הזוועה, הבוחר הישראלי מצפצף עליהם. הוא לא מתייעץ איתם. ממש כפי שלא התייעצו איתם כשהחליטו להקים במה עיתונאית אלטרנטיבית לעדר התקשורתי הידוע. אינני מחפש לכסות על בעיות שיש בישראל היום, תמיד ראיתי אותן כמחלות ילדות הדורשות סבלנות, אבל הממסד התקשורתי הוותיק, ממש כמו השמאל הישראלי, מעולם לא היה מוכן להקמת חלופה. עם כל פגמיו, ישראל היום הוא המראה ההפוכה של התקשורת הישראלית כולה. לכן מבקשים לפגוע בו, כמו האם החורגת של שלגיה. כי הוויכוח הישראלי אינו על במות תקשורתיות אלא על עצם חיינו וזהותנו. המלחמה נגד הלגיטימיות של כלי תקשורת היא מלחמה נגד הלגיטימיות של רעיונותיו. איננו חיים מפי הבנזימנים; דינם להיעלם מההיסטוריה.

ביום שעזב מרגלית, דקות ספורות לאחר שנפרד מהמקום שבו קיבל בנדיבות את עמודיו המרכזיים במשך עשור, לכתוב ללא צנזורה, דעות המנוגדות לקו של העיתון - השליך על העיתון את הרפש שמתנגדיו הטיחו בו מאז הקמתו. כאילו אמר: אתם יודעים שכל שהותי בעיתון המשוקץ הזה הייתה רק כסות ומשחק, ומה אתם יודעים, העורך שטס עם "ביבי" במטוס לאפריקה פיטר אותי כי ביקרתי את "ביבי". לכן "פרנסתו נפלה על הגנת חופש הביטוי". אתם מבינים, האיש היחיד שהחזיק את חופש הביטוי בעיתון שאתם מחזיקים, היה דן מרגלית, ז'אן ד'ארק של העיתונות הישראלית, ועתה, משהוסר עלה התאנה, אמר, נעלמה הבושה, ואנחנו מהלכים עירומים. דקות ספורות לאחר הודעתו, הוסיפה בתו, שירה מרגלית, שמן למדורה, וסיפקה את הסבָרה שלא בנימין נתניהו הורה לפטר את אביה, אלא שרה נתניהו! והעדר הרופס המשיך להנהן בראשו. מה שתגידו.

השמאל תקף את מרגלית קשות על שיתוף הפעולה עם ישראל היום, ולאחר עשר שנות משת"פיות, הלך העיתונאי הוותיק לכיכר העיר וביקש רהביליטציה מכוחות הטיהור. להגנתו הביא את עמוס עוז כתנא דמסייע: כשעמוס עוז פרסם את ספרו "שלום לקנאים", הבין שאין טעם לפנות למשוכנעים בהארץ וב"ידיעות", ולכן פנה להתראיין בישראל היום. כך עשיתי גם אני, אמר מרגלית, השתמשתי בישראל היום כפלטפורמה להפצת דעותיי. אהה, השתמש וזרק. אך הנה ההבדל: עמוס עוז לא קיבל במה רק לשטוח את דעותיו, אלא קיים שיחה שבה שמע את עמדות הצד השני, והוא התייחס אליהן. מרגלית, לעומת זאת, אינו נוהג להתייחס לדעות הצד השני, הוא לא מתווכח ולא מתפלמס. הוא מטיף. זו שיטתו גם ברשתות החברתיות: אין הוא בא בדיאלוג עם המגיבים לציוציו בטוויטר או לרשומותיו בפייסבוק. הנה סיפור. לפני כשנתיים וחצי פיטר נתניהו שני חברים בוועדת פרס ישראל לספרות ובהם את פרופ' אריאל הירשפלד. מרגלית יצא בשצף קצף נגד המהלך שראה בו פגיעה בדמוקרטיה ו"ביבי" ושאר ירקות. התקשרתי אליו והצגתי ממצאים נגד הירשפלד. באוקטובר 2006 היה הירשפלד מנהלו האמנותי של פסטיבל המשוררים הבינלאומי בירושלים. בראיון לעיתון הארץ הודה שלא הזמין לפסטיבל את חוה פנחס־כהן, אחת המשוררות החשובות בדורנו, משום שיש לו בעיה עם "עמדתה הפוליטית": "יש איזו אי-קבלה מבחינתי של מכלול פועלה ועמדותיה". עוד אמר ש"אי-אפשר לבצע הפרדה מוחלטת" בין איכות יצירה אמנותית לבין תפיסתו הפוליטית של היוצר. הוא הודה: "יש לי בעיה איתה. היא אישה פעלתנית מאוד. היא מפרסמת מאמרים ודעות בכל הזדמנות. הדעות הללו הן חלק ממי שהיא... העמדות שלה בנושא ההתנחלויות ובנושאים אחרים לא אחראיות ולא מוסריות בעיניי. מצד שני, היא נוהגת איזה ערפול אידיאולוגי שחשוד עלי... ומאפשר לה לדעתי שימוש לא לגמרי מוסרי בסמלים שבשיריה". האם שמעתם אי-פעם על "שימוש לא מוסרי בסמלים", ועוד מפיו של איש ספרות?! דבר דומה עשה הירשפלד בפרס אמ"ת גם לסופר אהרן מגד ז"ל. נתניהו עשה אפוא צדק היסטורי כשהוריד את הירשפלד מכס השיפוט. הדברים פורסמו בטוריי. ביקשתי ממרגלית לכל הפחות להתייחס לצד הזה. נאדה. כלום.

אגב "חופש הביטוי", מרגלית לא התערב במאבק על זכותו של העיתון הזה להתקיים. הוא מעולם לא יצא להגנתו, גם לא בזמן שניסו להעביר בכנסת את "חוק 'ישראל היום'". האם יש הזדמנות גדולה מזו למאבק על חופש הביטוי? מרגלית לא צייץ מילה ביחס ל"הגנה על חופש הביטוי", בזמן שבבית המחוקקים הישראלי התרקם חוק מתועב עשרות מונים מפיטורי פרופסור שהדיר משוררים וסופרים או מחוקים אחרים שנגדם יצא בחריפות. החוק היה מלחמת המאסף של השמאל לסתימת פיות יריביו - כפי שעשה לערוץ 7 ולכותבים שהביעו עמדות ימניות. החוק ביקש לפגוע בבמה שעליה פרסם מרגלית במשך שנים את דעותיו שהיו שונות מאוד מסדר היום שלה; דגל שחור התנוסס מעליו מפני שפגע ישירות בחופש הביטוי, אבל מרגלית נתקף באלם מרגש והותיר לסטטיסטים האילמים להיאבק לבדם בתועבה. כפי שאומר הגשש, "המשרוקית של השופט לא הוציאה אפילו מנגינה של מארש".

נחזור לעזיבתו של מרגלית. הוא המשיך בפוזת הצלוב מאולפן לאולפן, וכשפוטר מרדכי גילת, הוא כבר פסח על הצורך המייגע להתייחס לעורך העיתון ופנה ישירות ל"ביבי" ש"אינו יודע שבעה" ולכן פיטר גם את גילת. מן הסתם מרגלית מתייחס לעצמו כאדם אוטונומי, אבל בועז ביסמוט אינו יודע לחשוב ולהחליט בכוחות עצמו כי "ביבי" מכתיב לו. בלשון נקייה מכנים זאת "דה־הומניזציה". אחר כך ידבר על אובדן הבושה. בטלוויזיה אמר: "פוטרתי משום שאני מותח ביקורת על שרה ובנימין נתניהו. נקודה. אין סיבה אחרת שבגללה אני פוטרתי". ואני תוהה, אדם המתקרב לגבורות, שראה דבר או שניים בחייו, מצייר תמונת עולם צרה להחריד, שחור או לבן, ועוד חוסם את האפשרויות האחרות בנקודה. ואז חשבתי שזאת דרכו בקודש - השקפת עולם מניכאית, "בני אור" שהוא מינה עצמו למצביאם, ו"בני חושך" שלתוכם הכניס כמעט כל מי שלא חושב כמוהו מימין.

שניות לאחר ששם נקודה על הסיבה לעזיבתו הוסיף: "הייתי ממשיך לכתוב ב'ישראל היום' כי אני חושב שהכי חשוב זה להביע בפני קוראי 'ישראל היום' את הצורך בשתי מדינות לשני עמים, בבית המשפט העליון בחופש העיתונות וכל הדברים האלה". אלא שבניגוד לשאר התקשורת, בעיניי העיתון הזה לא מאמין בפרדיגמה העבשה של הקמת מדינת פלשתינית בגב ההר. נימקתי את ההתנגדות לכך בעשרות רבות של מאמרים. מדובר בסכנה ברורה ודאית לישראל, לא רק מבחינה ביטחונית אלא גם מבחינת המערכה על צדקת ישראל בעולם והתפיסה המוסרית של הציונות. מדוע לכל הרוחות צריך לתת לך את העמודים המרכזיים כדי לקדם דעה שאפשר לקרוא גם אצל נחום ברנע ואמנון אברמוביץ'? "בית המשפט העליון" - אתה, דן, הרי חושב שיריב לוין הוא "פשיסט" ואיילת שקד "מסוכנת" בשל רצונם לערוך רפורמות במערכת השיפוטית. אני רואה שהעיתון הזה מקדם שיח אחר - מנומק ולגיטימי - התומך ברפורמות הללו, מה שמכליל אותו לשיטתך בקטגוריה של "בני חושך". ביחס לחוק הלאום כתבת נגד, בדיוק כמו רוב המקהלה. אבל מחנה הרוב השמרני־ימני תומך בחוק הלאום ומקדם אותו. מבחינתי, מדובר בעניין שבנפשנו. פרופ' אברהם דיסקין, מחשובי חוקרי מדע המדינה בעולם, עזר לנסח את החוק כחלק מהחוקה העתידית. האם מוסרי בעיניך להפקיע את הבמה המרכזית בעיתון היחיד שתומך בחוק, כדי לכתוב נגדו? הנה שלוש סיבות ש"ביבי" לא נמצא בהן, אלא השקפת עולם וסדר יום לגיטימיים. נכון שעשית קולות שאתה מקבל את הלגיטימיות של הדעה האחרת, אבל קשה להאמין בפלורליזם המכנה שר בישראל "פשיסט" רק בשל ביקורתו הלגיטימית על בית המשפט. זה סוג של ליברליזם פונדמנטליסטי המתאים יותר להארץ.

במשך שנים דידה הימין והמחנה השמרני כולו על קביים בתחומים רבים, באקדמיה, בממשלה, בדיפלומטיה העולמית ובתקשורת. הרי תמיד הפחידו אותנו שבלי ציפי לבני או אהוד ברק בממשלה, לא ירצו לדבר איתנו בעולם. אלא שקביים אינם מתכון מוצלח לדיאלוג, לליבון רעיוני, להתפתחות אינטלקטואלית הדדית. הם נמצאים במקום שהמשתמש בהם אינו מסוגל להלך בכוחות עצמו. דן מרגלית לא היה "עלה תאנה", משום שאין לנו מה להסתיר זולת הרצון לייצר במה תקשורתית ורעיונית עבור מחנה הרוב בישראל. בפרספקטיבה היסטורית, הקביים הללו רק עיכבו את העצמאות האינטלקטואלית, הרעיונית והמחשבתית של הימין. עדיף ליפול עשרות פעמים ולקום, מאשר להסתמך על מי שאינו מזדהה עם הבמה הזאת ומבדל עצמו בתואנות שונות. והערה אישית: יותר מאלף מאמרים פרסמתי במגוון רחב של נושאים, ברצינות, בהעמקה ומתוך כבוד למושאי הפולמוס. עם זאת, למעט איים ידידותיים בודדים, רוב הזמן מבקשים ממני להתראיין כמעט רק בנושא ישראל היום. חִשבו על צייר שצייר אלף ציורים, ורוב הזמן נדרש לדבר רק על המסגרת של הציורים, אם היא עשויה עץ או מתכת. נקעה נפשנו מבקשת הלגיטימציה הזאת. לא אלמן ישראל, אנחנו רק בתחילת המהפכה. למדנו להלך בלי קביים.