אחד העדים לאסון היה ישראל רובין נער בן 17. הוא סיפר לעיתונאים כי הבחין בשתי הילדות עדה ואילנית המתקרבות תוך כדי שיחה לכיוון המקלחת. לפתע נשמעה התפוצצות עזה ואבק מהול בעשן החל מיתמר ממבנה המקלחת הקטן. "התחלתי לרוץ מבלי לדעת לאן" סיפר הנער, עד שראיתי את שתי הילדות מוטלות בקרבת הפיצוץ שותתות דם. "זה היה מראה מחריד שלא אשכח כל ימי חיי" אמר הנער. הילדות היו שרועות על הקרקע במצב קשה והמראות היו קשים. למקום הוזעק חבר משק בשם חנן. הילדות הועברו למרפאת הקיבוץ שם טיפל בהם רופא הקיבוץ שהכיר את הילדות ואת הוריהם. חברי המשק מודאגים והמומים החלו להתקבץ סביב המרפאה. הבשורה שיצאה מהמרפאה הייתה קשה. שתי הבנות הן ללא רוח חיים. רסיסי הדוד שעפו בעצמה, ההדף החזק ואולי המים הרותחים כנראה גרמו לפגיעה קשה בילדות. הוריה של עדה אחת הילדות ישראל ולוטקה אוטיקר היו בזמן האסון מחוץ לקיבוץ כשבנם הקטן שוהה בבית הילדים. הוריה של הילדה אילנה ברגשטיין, טוביה ופנינה ברגשטיין היו בעת האסון בביתם בקיבוץ בחברת שתי ילדותיהן נירה ושלומית. אבל כבד ותדהמה ירד על הקיבוץ נען עם היודע דבר האסון הנורא ומותן של שתי בנות הקיבוץ שזה לא מכבר החלו מסלול חייהן. משטרת רחובות הגיעה למקום ופתחה בחקירה כדי לברר ולחקור נסיבות האסון. מהחקירה התברר כי דוד הקיטור היה מונח על כן ליד מבנה המקלחת. נמסר כי הדוד היה עשוי פלדה עבה ומשקלו חצי טון. ליד הדוד הותקן מכשירי ויסות אוטומטי שתפקידו להביא להפסקה אוטומטית של זרימת הקיטור, ברגע שטמפרטורת המים מגיעה לדרגת חום הרצויה. הועלתה סברה שהווסת שבאותו היום הוחלף, הוא הגורם לאסון וכנראה היה לא תקין. יש לציין שבאותן שנים היו מותקנים דודי קיטור דומים לזה שבנען בקיבוצים וישובים רבים ברחבי הארץ. וכך מדווח עיתון "דבר" על אסון הדוד בנען בגיליונו מיום שישי 5 בספטמבר 1958: "האסון עורר הדים בקרב חוגים שונים ורבים נהרו אתמול לקיבוץ נען כדי להתחקות אחר הגורמים לפיצוץ. בעשרות ישובים בארץ היו מצויים דודי קיטור דומים לזה שבקיבוץ בנען".

הלווית הבנות

הלוויתן של הבנות אילנה ברגשטיין ועדה אוטיקר קורבנות אסון הדוד נערכה ביום חמישי 4 בספטמבר 1958. ההלוויה יצאה מהנהלת בית הספר "הבית האדום" קהל רב הגיע ללוות את הבנות בדרכן האחרונה, כאשר אחרי ארונותיהן צועדים ההורים השכולים מוותיקי קיבוץ נען. שר התחבורה משה כרמל, שהיה חבר הקיבוץ, משלחת מהקיבוץ המאוחד, חברי וילדי קיבוץ נען, ומשלחות מחלקי הארץ השונים. הבנות הובאו לקבורה בבית העלמין בנען. המורה פרץ כץ הספיד את שתי תלמידותיו. אילנה ברגשטיין הותירה אחריה הורים, טוביה ברגשטיין (1913-2007) ופנינה ברגשטיין (1917 – 2011) ושתי אחיות, נירה הבכורה, כיום נירה ליאור, המתגוררת עד היום בקיבוץ נען, והצעירה, שלומית, כיום שלומית דור, שהייתה בת 3 בעת התרחשות האסון. שלומית ברגשטיין - דור אשת חינוך, שלימדה במשך שנים לא מעטות בבית הספר בקיבוץ גבעת חיים, מספרת לי כי הוריה קיבלו מאוד קשה את האסון אשר ליווה אותם לאורך כל חייהם. האב טוביה ברגשטיין נולד בפולין ב-1913 משם עבר לברלין ובשנת 1933 עלה לארץ באונייה "מארטה וושינגטון" יחד עם חבריו להכשרה בתנועה הציונית וקבע את מקום מושבו בקיבוץ נען. האם, פנינה ברגשטיין לבית משפחת קרבלניק עלתה לארץ מפולין בשנת 1939 באונייה "קולורדו" ונשלחה על-ידי הבריטים למחנה הסגר בבית- ליד. נציגי ההתיישבות היהודית שיחררו אותם והיא נשלחה לקיבוץ נען ושם קבעה את ביתה. בשנת 1951 נשלחה פנינה מטעם הקיבוץ ללימודי אחות בבית הספר לאחיות בצריפין ועבדה כאחות במרפאת קיבוץ נען. הילדה עדה אוטיקר הותירה אחריה הורים, ישראל ולוטקה אוטיקר ואח יוסף אוטיקר. האב, ישראל אוטיקר(1972-1911) היה מורה בקיבוץ נען, לימד והרצה בסמינר אפעל וחיבר ספרים על תנועת "החלוץ" בפולין. אמה של עדה, לוטקה אוטיקר הייתה פעילה בארכיון קיבוץ נען. שולמית דור אחותה של אילנה ברגשטיין מהרוגות אסון דוד הקיטור, מספרת לי כי קיבוץ נען הנציח את שמן של שתי הבנות שנהרגו באסון באולם בקיבוץ וכי במהלך השנים נערכו אירועי זיכרון לזכרן.