דרכיהם של בת-ואדואר הצטלבו ביום חורף, בשנת 1868, על ציור של רובנס, בגלריית מרי דה מדיסיס, במוזאון הלובר, כשידידם המשותף, הצייר אנרי פנטאן-לטור הכיר ביניהם. בת-מוריזו ואחותה האהובה אֵדְמָה שקדו על העתקת תמונותיו של רובנס. העתקת יצירות מופת הייתה שלב הכרחי במסלולו של כל מתלמד דאז. הוריהן של שתי האחיות רשמו אותן לחוג לציור. ב-1868 הייתה ברת, יחד עם אחותה, תלמידה צעירה ואלמונית בחוג לציור בעוד שאדואר מאנה, בעשור מבוגר ממנה, היה כבר צייר ידוע. חמש שנים קודם לכן חולל שערורייה כשהציג את "אולימפיה" ו"ארוחת בוקר על הדשא". הסופר ומבקר האמנות תיאופיל גוטייה, שתמך במאנה בצעדיו הראשונים, נרתע מהתפתחותו הרדיקאלית שרמסה את המסורת המהוגנת. "למסיה מאנה יש הכבוד להוות סכנה", אמר. ומאנה משך אומנם אש. ברת מוריזו הצעירה, החולמת להיות ציירת, נמשכה לצייר המנוסה, השערורייתי, בעל הביטחון העצמי השופע. בת-מוריזו ניהלה התכתבות ענפה עם משפחתה וחבריה, ומכתביה מהווים מקור מידע עשיר. את פגישתה הראשונה עם אדואר תיעדה בפירוט, בהומור עדין ובכישרון. חיוכו של הדנדי הפתיין, שזקנקנו הבלונדי גזום בקפידה, פגש בחיוכה של התלמידה הביישנית, שהייתה עסוקה, לפני שהגיע, בהעתקת משמניהן של שלוש הנשים החושניות בציורו של רובנס, "מרי דה מדיסיס יורדת מהאוניה בנמל מרסיי". הנערה הצנועה הקשיבה נבוכה ופזורת נפש לעצותיו של הצייר ששמו כרודף שמלות הלך לפניו. מה הוא חושב עליי, תהתה. שאני תמה ופתייה, או אולי שרמנטית, כמו כל הנשים החגות סביבו? "אישה ציירת, כמה נדיר. כדאי שניפגש", חתם הצייר והתרחק בצעדו המהיר והנמרץ. במכתב מפורסם שכתב לידידו הצייר פנטאן-לטור מביע אדואר יחס מתנשא כלפי הנשים שפגש זה עתה: "האחיות מוריזו - שרמנטיות. מצער מאוד רק שהן לא גברים. עם זאת, תוכלנה לשרת את אינטרס הציור אם תינשאנה לחברי אקדמיה ותזרענה מהומות בקרב מחנה הסנילים האלה". בחודשים שלאחר הפגישה בלובר, לפי עדותה של ברת, פקד אדואר בקביעות את ארוחות הערב שיזמה אמה, בכל יום שלישי, בביתם ברחוב פרנקלן, ברובע ה-16. בת-ומשפחתה הוזמנו לארוחות ערב, בכל יום חמישי, בביתה של משפחת מאנה, ברחוב סן פטרסבור, ברובע ה-8. אינטלקטואלים ואמנים, אמיל זולא, אנרי פנטאן-לטור, אדגר דגה, פייר פוביס דה שאבאן, אלפרד סטיבנס, התדיינו שם בלהט על דברים העומדים ברומו של עולם. לאחר הארוחה, התיישבה אשתו של אדואר, סוזן, ליד הפסנתר וניגנה בכישרון רב להנאת המסובים. סוזן, הולנדית שמנמנה, רכה ושלווה, שכמו יצאה מציור של רובנס, הגיעה לראשונה לבית משפחת מאנה כמורה לפסנתר לאדואר ואחיו אז'ן. סוזן ילדה בן, ליאון, שמסתורין אופף את מוצאו הביולוגי. האם היה בנו של אדואר? בנו של אביו של אדואר? מכל פנים, כשמלאו לילד 11, אדואר נשא את סוזן לאישה. סוזן העריצה את בעלה והתייחסה בסלחנות ובלי שמץ של קנאה למעשי משובותיו המרובים. ובאשר לבעל הפתיין, אשתו הנאמנה שימשה לו כנמל מבטחים בעולמו הסוער. בבנה של סוזן, ליאון, נהג אדואר בלבביות וברוך וצייר בקביעות את שלבי התפתחותו. בציור המפורסם "המרפסת" ניתן להבחין בצדודיתו של הנער.

"המרפסת": זה היה הציור שפתח את שיתוף הפעולה הפורה בין אדואר וברת כצייר ומודל. בת-מוריזו אינה יכולה עדיין לתרום לאדואר מאנה בתחום הציור עצמו, אין לה עדיין מה ללמד אותו, אך יופיה וקסמה העדינים פועלים, גורמים לו להתאהב בה. "פאם פאטאל", אומרים עליה, הגדרה שמחמיאה מאוד לנערה הענווה. אדואר זקוק למודל חדש שיגלם את המודרניות של תקופה חדשה. בת-מתאימה לתפקיד. אדואר מציע לה לשמש לו כמודל לתמונה הקורמת בשר בראשו, "המרפסת". כך, החל מ-1868 עד 1874, יצייר אדואר את בת-בסדרה של תמונות מרהיבות וייחודיות שבכל אחת מהן תהייה שונה ותהווה לו מקור השראה בהיותה בה היא עצמה. בת-מוריזו שרועה על ספה, בת-מוריזו בנעליים ורודות, בת-מוריזו עם מניפה, בת-מוריזו בשמלת מוסלין שחורה, בת-מוריזו עם זר סיגליות, בת-מוריזו חבושת כובע של אבל אחרי מות אביה. ארבעה עשר דיוקנים, יותר מאשר לכל מודל אחר, הקדיש אדואר לברת, שבילתה שעות ארוכות מול מבטו ומכחוליו של הצייר. בת-אהבה, לדבריה, לשהות במחיצתו של אדואר, בסטודיו ברחוב סן פטרסבור שבו התערבבו ריחות הצבעים והטבק בריחות בושמי גופן של הקורטיזנות, המודלים שצייר אדואר לפניה. בת-זיהתה מייד את כשרון הענק של הצייר יוצא הדופן וידעה שיום אחד תכיר בו גם צרפת כולה כצייר חשוב בתולדות אמנותה. אדואר זיהה אף הוא את הפוטנציאל הטמון בברת וסייע לה לגלותו ולהגשימו. אך בינתיים הגדיר שארל גרנייה, אדריכל האופרה, את הציור "מנוחה" כקשקוש מכוער וברברי ואת בת-מוריזו, המודל, כנערה נוגה, צנומה וחולנית. בת-לא הבינה את תוקפנותו של האדריכל הצעיר לגביה ופקפקה כמובן, בלשון המעטה, ביכולת שיפוטו בתחום הציור. הפגישה עם אדואר הייתה עבור בת-הזדמנות פז להכיר את המאסטרו. האם ניסה אדואר להפיל את בת-ברשתו? האם נכנעה לו זו המעריצה את כשרונו? במכתב שכתב אדואר לברת הוא מכריז על רגשותיו אל "הציירת היפה", מביע לה געגועים, בכל רחוב מרחובות פריז הוא מייחל לראות את נעליה המקושטות בלולאות ורדים, המוכרות לו כל כך, כמה יפה בילו יחד בעיר פקאן בנורמנדי, כמה היה רוצה לראותה שוב. מכתבים של בת-אל אדואר לא קיימים. המומחים מביעים תימהון על אי-הימצאות מכתבים לאדואר בהתכתבותה הענפה של ברת, שנהגה לכתוב בקביעות ובתדירות למכריה, ומעלים את הסברה שברת טרחה להשמיד כל עדות ליחסיה הרומנטיים עם אדואר. בסוף חייה אמרה בת-לחברתה הציירת רוזלי ריזנר שמכתבי אהבה חייבים להישרף. אין אנו זקוקים לשרידים גשמיים שיתעדו את השעות שחווינו, נוראיות או נעימות, אמרה. יש לציין שברת השמידה את רוב ציוריה הראשונים כיוון שלא יכלה לסבול את חוסר מקוריותם. הציירת הצעירה הייתה עדיין בהשפעת מוריה. לדעתה לא היו ציורים אלה ראויים שיראו אותם לציבור. אידיאל הציור של בת-היה תפיסת החולף והרגעי וקיבועו באופן מיטבי וייחודי. ניתן אולי, אם כן, להקיש מתחום הציור לתחום האישי ולהסיק שגם מכתבים מסוימים היו בעיניה לא ראויים. עם זאת, יש לציין ולהדגיש שלסברות אלה אין כל הוכחה. האם בת-העלימה מכתבים שכתבה לאדואר? אולי כן, אולי לא. האם היו לברת ואדואר הזדמנויות להיות לבד? קרוב לוודאי שלא. בין כך ובין כך, הקשר בין אדואר לברת היה עמוק ומשמעותי, הן מבחינה אישית והן מבחינה אמנותית. אדואר צייר את בת-בארבע עשרה תמונות ולשום מודל אחר, אף לא לויקטורין מֵראן (המודל של "אולימפיה" ושל האישה היושבת ב"ארוחת בוקר על הדשא", בין היתר), לא הקדיש הצייר תשומת לב כה רבה. מבקרים רבים רואים באופן בו צייר אדואר את בת-עדות למשיכתו אליה, משיכה שקיבלה ביטוי יחודי ועז בציור משום שלא השביע אותה, כדרכו במודלים רבים אחרים. מאידך-גיסא, בת-עצמה, שלא הייתה מודל מקצועי, אלא נערה ממעמד גבוה, הסכימה בחפץ לב לבלות שעות רבות בסטודיו של אדואר, בתנוחות מייגעות, כשהיא מצייתת להוראותיו, רגל שמאל צריכה להיות מקופלת למחצה תחת השמלה הלבנה, המניפה אחוזה כך וכך, לא לזוז, חיוך, בבקשה.

התמונה המפורסמת והאופיינית ביותר לסיפור האהבה המיוחד בין שני הציירים היא "ברת מוריזו עם זר סיגליות". בשפת הפרחים, הסיגלית היא, מאז הקלטים והיוונים, סמל לתום, צניעות, עומק רגשות וסודיות. לא פלא, אם כן, שאדואר צייר את בת-כשזר סיגליות, בלתי נראה כמעט, נעוץ במפתח מחשופה. בת-ראתה בתמונה זו יצירת מופת. ולסיפור יש המשך. לאחר שסיים אדואר את התמונה, צייר עוד תמונה קטנה שבה נראה זר הסיגליות, מניפה אדומה סגורה (זו המופיעה בכמה מדיוקניה שצייר) ומכתב שעליו כתוב: למדמואזל מוריזו, מאדואר מאנה. מתנה למודל המוערך כדי להביע רגשות תודה ואולי אף לאישה הנחשקת כדי להביע רגשות אהבה חשאית שאדואר הקפיד לא לגלות לסביבה. ברת ואדואר נתנו זה לזה מפעם לפעם ציורים שציירו, כמחוות ידידות והערכה. את התמונה "ברת מוריזו עם זר סיגליות" תקנה ברת, טבין ותקילין, לאחר מותו של אדואר, שגרם לה צער עמוק עד יום מותה שלה, תריסר שנים לאחר מכן.

1874 היא שנה חשובה בחייה של בת-מוריזו גם מבחינה אישית וגם מבחינת הקריירה האמנותית. בת-בת השלושים ושלוש מחליטה סוף-סוף להינשא למחזרה, אז'ן מאנה, אחיו של אדואר. יש אומרים שמשום שלא יכלה להגשים את אהבתה לאדואר, התיקה אותה, בלית ברירה, לאחיו, אז'ן. במכתב לאחותה היקרה אֵדְמָה מדברת בת-על דמיונות שווא שבהם שגתה זמן רב ושלא גרמו לה להיות מאושרת. הגיע הזמן ליזום צעד חדש, חיובי, ולהיענות לחיזוריו של אז'ן, בחור טוב המעוניין בה כל כך. גם אם נישאה בת-לאז'ן מתוך חישובי היגיון ולא מתוך אהבה בוערת, עסקת החליפין, בהנחה שהתקיימה, הייתה מוצלחת ביותר. אז'ן לא היה צייר גאוני כמו אחיו אך במקום רודף שמלות ללא תקנה, זכתה בת-בחבר נאמן שהעמיד את עצמו לשירות אמנותה. אז'ן התגלה כבעל מתאים וברת הייתה מאושרת עד שב-1892 המוות גזל אותו ממנה כשהיה בן 58 בלבד. בדצמבר 1874 איבדה בת-את אביה ובינואר שאחריו נישאה לאז'ן בלבוש אבל. זוהי גם השנה שבה צייר אותה אדואר בפעם האחרונה, "ברת מוריזו עם מניפה", דיוקן שבו מופיעה בת-באופן נדיר בפרופיל, טבעת אירוסיה לאז'ן על אצבעה, כמו רצה הצייר לקבע רגע זה של סיום תקופה ביחסיהם. מהרגע שבו נשא אז'ן את בחירת לבו לאישה, זנח לחלוטין את הציור שבו עסק כתחביב והתמסר לרשות אשתו, התנהגות יוצאת דופן בתקופה ההיא. התפקידים התחלפו. אז'ן תמך בקריירה של אשתו בדבקות, שימש לה כסוכן ופטר אותה מכל הטרחות המעשיות, המנהליות והארגוניות. כסף ורכוש עמדו לרשות הזוג שדאגות פרנסה היו ממנו והלאה, כך שהתנאים לפריחתה האמנותית של בת-היו מירביים. 1874 הייתה גם השנה שבה הפנתה בת-עורף למסורת והפגינה עצמאות נועזת, כשהיא בוחרת לצייר מחוץ לכל השפעה ובראש ובראשונה מחוץ לזו של גיסה. בשנה גורלית זו הפסיקה בת-להציג את תמונותיה בסלון הרשמי מטעם האקדמיה לאמנויות יפות לאחר עשר שנות נאמנות והצטרפה, נגד עצותיו של אדואר, לחבריה שעוד מעט ייקראו "האימפרסיוניסטים". החל משנה זו החלה בת-לעוף בכוחות עצמה. זו הייתה השנה שבה הציגה החבורה לראשונה בסלון עצמאי משל עצמה וברת הייתה האישה היחידה שהופיעה בו. עשרים תמונות של בת-ניתלו בסלון הראשון של האימפרסיוניסטים שאדואר מאנה סרב בכל תוקף להשתתף בו. אדואר לא האמין באסטרטגיה של פיסארו, מונה, רנואר, דגה ומוריזו. בכל מרצו השתדל להניא את בת-מלהציג בסלון אך זו הגנה בתוקף על בחירתה, בתמיכת בעלה אז'ן.

אדואר מאנה לא יכול היה להתכחש למה שהכתיב לו מזגו האמנותי ולא התאים את ציוריו לכללי האקדמיה. עם זאת, בהתנהלותו כלפי הממסד והמבקרים, אדואר לא היה מורד. אדואר רדף כל חייו אחרי אותות כבוד ותהילה ושאף למצוא חן בעיני הסמכויות ולהיות מקורב להן. אביו של אדואר ייעד את בנו לקריירה של שופט אך כשראה את ציוריו, הבין שעדיף לאפשר לו להיות אמן. אדואר לא הלך בדרך הרשמית ולא למד בבית הספר לאמנויות יפות אך הצטרף כחניך לסטודיו של תומא קוטור, שהיה צייר מקורב לשלטונות, מכובד, מקובל ומוערך. אדואר לא הסכים בשום פנים ואופן להצטרף לאימפרסיוניסטים שרצו מאוד להתהדר בו ולהכתירו כמנהיגם. מאנה היה מבוגר בכעשור מהאימפרסיוניסטים ונחשב בעיניהם כאבי המודרניזם, כנושא הדגל, כזה שסלל בפניהם את הדרך. מאנה הקדים את כולם גם בהולכו להתעמת עם שופטי הסלון הרשמי. אך חיצי הסרקזם וההיסטריה נגדו הלכו ופחתו, המבקרים והציבור החלו להבינו. עוד מעט יצליח להתקבל על-ידי הסמכויות, המבקרים, הציבור. מדוע אם כן לקחת סיכון ולאבד הכל כשההצלחה המיוחלת אחריה רדף כל חייו בהישג יד. עם זאת, מאחורי הקלעים מאנה המשיך לתמוך באימפרסיוניסטים, קנה מהם תמונות, הלווה כסף למונה ורנואר, כתב לעיתונאים בשבחם וביקש מהם ביקורות אוהדות לחבריו. תתמכו בהם עכשיו, כתב, יום אחד תבינו. מאנה ידע שהאימפרסיוניסטים מגלמים אידיאל חדש ולגיטימי אם כי לא חלק אתם בהכרח אותן אופציות אסתטיות. בהמשך הושפע מהם כשם שהם הושפעו ממנו ובחלק מציוריו ניתן לזהות השפעה ישירה של בת-מוריזו. ברת מוריזו רצתה מאוד בהכרה עוד בחייה, עשתה מאמצים כדי להציג ולמכור, אך הצטרפה לאימפרסיוניסטים בלי היסוס. התקופה לא הבחינה בכשרונה הייחודי וקטלגה אותה כציירת ביתית חובבנית. האימפרסיוניסטים הוגדרו כידוע כמטורפים, המציגים ביומרה וביוהרה ציורים לא גמורים, ששורטטו בחיפזון, וברת הוכנסה להגדרה זו. "בין המטורפים האלה יש גם אישה אחת", הטעימו המבקרים. וגם לאחר שהוכר בכשרונם של האימפרסיוניסטים, בת-המשיכה להיות מקופחת מתוקף היותה אישה. זמן רב יידרש כדי שלא תקוטלג יותר כציירת בית. ברת לא למדה בבית הספר לאמנויות יפות כי המוסד הרשמי היה בתקופה ההיא, עד כמה שהדבר נראה כיום אבסורדי, סגור בפני נשים. הוריהן של בת-ואֵדְמָה עודדו את כשרון הציור של בנותיהן בצעירותן ורשמו אותן ללימודים בסדנאות, בתחילה אצל ז'וזף גישאר ולאחר מכן אצל קמי קורו כשברת גילתה רצון לצייר תחת כיפת השמים, בטבע. קורו הכשיר אותן לצייר נופים ובקיץ 1861 אף שכרו ההורים בית בכפר ויל דאוְורֶה בסביבות פריז כדי שהבנות תוכלנה לצייר ליד מורן. אך משהגיעו לפרקן, הלחץ שהפעילו עליהן להתחתן ולהקים משפחה היה כבד. הציור נעשה שולי בעיני ההורים והעיקר היה להגשים את היעוד הנשי כפי שנתפס אז בעיני החוג אליו השתייכו. אֵדְמָה נכנעה מהר, נישאה לקצין בחיל-הים והלכה אחריו לגור בלוריאן, עיר נמל בברטאן, עזבה לתמיד את הציור. בת-נשארה רווקה עד מעבר לגיל שלושים ולא העלתה בדעתה אפילו לוותר על חלומה, תשוקתה, יעוד חייה. בת-לא הייתה מורדת מובהקת, כמו ז'ורז' סאנד, למשל, אך הייתה עצמאית ונחושה, לא הקריבה את הציור ולא הלכה ממש בתלם הבורגני שיועד לה. בת-ידעה ליצור סינתזה חכמה שבה שילבה ציור, נישואים ואימהות. בת-חייתה כדי לצייר וכשהגיע הזמן, נישאה לבעל שתמך באידיאל חייה. כשנולדה בתה, תפסה גם האהבה החדשה את מקומה במסכת ההרמונית. ברת מצאה את דרכה והייתה מאושרת אך בעת ובעונה אחת גם מיוסרת. בהתקפות זעם השמידה בצעירותה ציורים שלא נראו לה טובים מספיק כדי להיראות. הציור בשביל בת-היה דרך חיים וכיבוש אידיאל משלה ואיש לא יכול היה למנוע זאת ממנה. בקנאות רבה שמרה על עצמאותה וידוע במיוחד המכתב שבו היא מתארת את היום שבו אדואר הגיע לביתה ו"תיקן" ציור שלה, דיוקן של אמה ואחותה, שעמדה לשלוח לסלון. בת-חוותה את התערבותו של אדואר, שחטף ממנה את מכחולה והפך את דיוקן האם על-ידי מוריזו לדיוקן האם על-ידי מאנה, תוך התבדחות בלתי פוסקת, כהשפלה דרמטית. הציור, שהפך בעיניה לקריקטורה, הוצג נגד רצונה בסלון.

ב-1878 נולדה לברת בת, ז'ולי, שהייתה לאימה מקור שמחה נוסף. התינוקת, הילדה והנערה גדלה תחת מכחוליה של בת-ומופיעה בלמעלה משבעים תמונות שציירה. הבת האהובה הייתה האוצר של ברת, שגילתה את האימהות בגיל מאוחר יחסית. הופעתה של ז'ולי בחייה של בת-פתחה בפניה שערים חדשים באמנותה שנעשתה בוגרת ואישית יותר. בשנות חייה האחרונות היטשטשו עוד ועוד קווי המתאר בציוריה של בת-שהפכו מקוריים יותר ויותר. עד למותה של בת-מדלקת ריאות בגיל חמישים וארבע כשבתה לא הייתה אלא בת שבע עשרה בלבד, האם והבת לא נפרדו. אחרי נישואיה של ברת, חדלו ביקוריה בסטודיו של אדואר ושני הציירים התראו הרבה פחות. עם זאת, הדיאלוג האמנותי והרגשי ביניהם לא פסק מעולם. בציור "ז'ולי מנגנת בכינור", נראה אחד מדיוקניה של בת-על-ידי אדואר, שאותו צייר עשרים שנה קודם לכן, כשהוא תלוי על הקיר. בקיץ 1882 מחלת העגבת שבה לקה אדואר בצעירותו בברזיל הגיעה לשלב הסופי והצייר לא יכול היה עוד ללכת או לעמוד. אדואר שכר בית קיץ ברואיי. בת-ואז'ן שכרו גם הם בית בקרבת מקום, בבוז'יבל, ובאו יום יום לבקר את החולה. ז'ולי שיחקה בגן הגדול ואדואר צייר אותה בשמלה כחולה. אדואר מביט ברוך באחייניתו, בתה של האישה שאהב אהבה בלתי אפשרית, שהפכה לגיסתו. הוא כבר צייר את ז'ולי כתינוקת ב-1879 ועתה, בקיץ האחרון בחייו, כילדה. וברת עונה לו בציור תאום, המשקף את קרבתם של שני הציירים.

נמק פשט ברגלו של אדואר ורופאו החליט לכורתה. אדואר נפטר באפריל 1883 אחרי שבוע של יסורי תופת. בת-ואז'ן ביקרו אותו יום יום. "אדואר היה ודאי מצייר את ההלוויה", כתבה בת-כשתיארה במכתב את הכבוד האחרון שחלקו המשפחה והחברים, ברובם ציירים ואמנים, לאיש שכה היה יקר לה. בת-נזכרת בנוסטלגיה בחמש עשרה השנים בהן פקדה את הסטודיו של אדואר. אהבתי את האיש הזה, כתבה. השעות האלה של קרבה עליזה, תחת מבטו השובבני, שבהן סיפר לי כל מה שעבר בראשו, הצחוקים המשותפים שלנו. בת-הביטה מבט אחרון בקבר הקטן שבו שקע אדואר לתמיד. דף חשוב בספר חייה נחתם. מאז מותו של אדואר, לא הסירה יותר בת-את שמלתה, כובעיה וסרטיה השחורים, שכה אהב. לעולם לא תשכח את ידידותם האמיצה. בת-תישאר עד יום מותה, תריסר שנים לאחר מכן, נאמנה לזכרון הידיד. היא תקנה ציורים שלו ותארגן את תערוכת הרטרוספקטיבה הראשונה לכבוד המאסטרו.

מאנה השפיע על האימפרסיוניסטים והאימפרסיוניסטים השפיעו על מאנה. בהשראת מונה, רנואר, מוריזו, החל מאנה לצייר תחת כיפת השמים, בגנים, והבהיר את לוח צבעיו. השפעתה של מוריזו על מאנה בולטת במיוחד בציורי הפרחים שלו ובציוריו האחרונים שבהם קיבל השראה מעולם האופנה הפריזאי. שיתוף הפעולה בין שני האמנים היה חזק, הדדי ופורה. ברת הושפעה כמובן ממאנה אך גם מקורו, מדגה, מרנואר, מפנטאן-לטור. בת-הספיגה עצמה בכל מה שלמדה ממוריה ועמיתיה והשתמשה בתורות אלה כארגז כלים כדי להגיע ליצירה מקורית משלה שמטרתה הייתה הנצחת החולף תחת אור מסוים. בציוריה האחרונים הלכה בת-אף רחוק יותר מעמיתיה האימפרסיוניסטים ושכללה את האופי הלא גמור כביכול ביצירותיהם, שגרם לדחייה כל כך עזה מצד בני תקופתם.

ברת נפטרה במרץ 1895 מדלקת ריאות, בגיל חמישים וארבע, ונקברה באחוזת הקבר של משפחת מאנה בבית הקברות של פאסי לצד בעלה אז'ן. לידם קבורים אדואר ואשתו סוזן. שנה לאחר מותה ארגנו חבריה האימפרסיוניסטים יחד עם בתה ז'ולי תערוכת רטרוספקטיבה לכבודה שבה ניתן היה לראות בפעם הראשונה את היקף יצירתה. ברת הייתה חשובה מאוד לעמיתיה, כאמנית וכידידה. כשהתבשר רנואר באקס אן פרובנס על מותה של ברת, מיהר להגיע להלוויתה ואמר: החיים הם מדבר. קשה הייתה הפרידה מברת מוריזו ששימשה כמוקד לפעילותם האמנותית והחברתית של האימפרסיוניסטים. ערב מותה, כתבה בת-לז'ולי: אני אוהבת אותך על סף המוות, אוהב אותך גם לאחריו. רק שמחה גרמת לי, מעולם לא צער. הייתי כל כך רוצה להחזיק מעמד עד חתונתך... הפרידה בלתי נמנעת. מחי דמעה מעינייך. ניחנת ביופי ובעושר, עשי בהם את השימוש הנכון. אם דגה יקים מוזאון, תגידי לו שיתלה תמונה של מאנה.

ציוריה של בת-מוריזו מוצגים במיטב המוזאונים בעולם. האוסף הגדול ביותר, למעלה משמונים יצירות, נמצא במוזאון מרמוטן מונה ברובע ה-16 בפריז. רוב היצירות הגיעו למוזאון ב-1993 מעזבון נכדה של הציירת, דֶני רואר, אחד משלושת בניה של בתה ז'ולי מאנה ובעלה ארנסט רואר. שלוש שנים לאחר מכן יגיע למוזאון עזבונו של אחיו של דני, ז'וליאן רואר, הכולל שלושה ציורים נוספים ורהיטים מהסלון של סבתו. ב-27 באוקטובר 1985 נכנסו חמישה שודדים למוזאון מרמוטן מונה כרבע שעה לאחר פתיחתו. שלושה מהם ריכזו תחת איומי אקדח את שמונת השומרים וחמישים המבקרים באחד האולמות ואילצו אותם לשכב על הרצפה. שניים מהם הורידו מהקירות את התמונות בהן חשקו, חמש של מונה, שתיים של רנואר ו... אחת של בת-מוריזו, זו המציגה נערה עם מניפה. חקירת המשטרה העלתה שמאפיונר יפני, שישב חמש שנים בכלא צרפתי בגין מכירת הרואין, ניצל את ההזדמנות כדי לקשור קשרים עם שודדי בנקים מקומיים. שיתוף הפעולה הבינלאומי הצליח בשלב הראשון. שווי התמונות שנשדדדו הוערך ב-15 מיליון דולר. בביתו של יזם השוד, שאין לפקפק בטעמו האמנותי, נמצא קטלוג מוזאון מרמוטן מונה כשהציורים הגנובים מוקפים בעיגול. אף גנסטרים קשוחים התייחסו לברת מוריזו כשוות ערך למונה ורנואר... בדצמבר 1990 נמצאו הציורים, במצב תקין למדי, בווילה בפורטו-וקיו בקורסיקה. הנזקים הקלים שנגרמו להם תוקנו וכך, אחרי חמש שנות היעדרות, חזרו מונה, רנואר ומוריזו לביתם.

1., Catherine Aventurier, Edouard Manet, Berthe Morisot: Un mystérieux duo, France 5, 2.7.2017 [קישור] 2., Correspondance de Berthe Morisot avec sa famille et ses amis, Quatre chemins, 1950