לא הייתי קורא את הספר "כצל נטוי" של אנטוניו מוניוס מולינָה, מכיוון שזכה בפרס ירושלים לשנת 2013 והוא נמנה על סופריה החשובים ביותר של ספרד. קראתי אותו כי הוא נבחר לעיון בבוקלאב שלי. אני מוכרח לציין שקוראי הספר נחלקו פחות או יותר לשניים - חובבי הקריאה והמתנגדים (היו שאמרו שהוא פשוט לא מעניין). קראתי את הספר עד תומו, קריאה ראשונה. היה ברור לי שתהיה שניה כי רק אחרי הסיום, הצלחתי להבין טוב יותר את תוכן הדברים וההקשר שלהם.
מצד אחד, מספר מולינָה על עצמו כפקיד זוטר בעירייה וכסופר צעיר ולא בטוח בעצמו. את הסיפור הזה הוא מספר בפרקים האי-זוגיים. הסיפור השני נמצא בפרקים הזוגיים - סיפור הרצח של מרטין לותר קינג ובריחתו של הרוצח, ג'יימס ארל ריי, מארצות הברית לליסבון. הסיפור השלישי, בחלקו האחרון של הספר, הוא סיפורו של המטיף הכושי הנרצח, הלוחם למען זכויות האדם. הסיפורים משולבים כי מולינה החליט לבקר בליסבון, עיר בריחתו של ריי.
מולינה חי בגרנדה שבספרד ורצה לגור "בעיר שבה מתרחשים דברים" ומצא את מדריד. אחר כך ראה שזה לא מספיק, אז עבר לניו-יורק ושם כתב את ספרו הנוכחי.
ריי היה בליסבון ורק עשרה ימים וגם מולינה שהה בה רק ימים ספורים. הסופר וגיבורו התגוררו במוטלים זולים בחלק הישן של העיר, תוך ביקורים בפאבים וסיורים ברחובות, בסמטאות, בכיכרות. אם כך, למה בעצם, אנחנו קוראים את הספר עב הכרס הזה? קודם כל, כי הוא קריא מאוד -
כבוד למתרגמת ליה נירגד - ומעניין. המחבר מסתיר בכוונה את נושאי סיפורו וגיבוריו. לאט-לאט הוא מגלה לנו את הנסיבות המיוחדות של הבריחה אחרי הרצח.
המחבר הקדיש זמן רב ולמד היטב את כל הפרטים הקטנים של בריחתו של ארל ריי - כרטיסי הטיסה, מקומות הבילוי, קניית הרובה ששימש לרצח, בילוי עם זונות ואפילו העתונים שבהם חיפש תמונות שלו ואת השמות הבדויים שבהם הסתתר. כמו-כן הקדיש תשומת לב למרטין לותר קינג, שנרצח. "בסך-הכל, רצח של כושי" - הסופר מגלה יחס חם ליהודים ולישראל ומצטט מדרשותיו של מרטין לותר קינג פסוקים רבים מאוד מהתנ"ך.
בספר מתאר מולינה בפירוט רב מאד, כמנהגו, את הדרך של כתיבה ספר ושילוב הסיפורים בו. אזכיר רק שכאב טרי, הלך לקנות בסוּפרמרקט, אבל לא התינוק שלו היה חשוב, כי הוא קנה חיתולים אבל גם חבילת ניירות לכתיבה. הכתיבה יותר חשובה. במקום אחר הוא אומר "הסיפור התפתח במנותק מן הרצון שלי" או "טיפלתי בעצמי באמצעות הכתיבה".
אני מבין שיש לו אובססיה לכתיבה. משהו שמניע אותו גם למרות רצונו. יש בספר תיאורים, שמתאימים גם למצב בישראל. כך, למשל, כותב מולינה על מרטין לותר קינג: "העוזרים והטכנאים המקיפים מועמד במסע בחירות, שנוסעים איתו ומתבוננים בו מקרוב מאוד ובסופו של דבר הם רואים בו פרודיה מצערת, בובה המונעת באנרגיה היסטרית, מפודרת ומאופרת מול מצלמות הטלוויזיה, נוטפת זעה תחת חום הפנסים". הם שומעים בשיעמום כל יום, ולפעמים כמה פעמים ביום, את הנאומים החוזרים ונשנים עם אותן בדיחות חבוטות ואותן אמרות קבועות.
הוא כותב גם על דרשות של המטיף השחור על הפגיעות בחלשים ועל פגיעת הלבנים הלאומנים בכושים. הדברים דומים לפגיעות של לה פמיליה בארץ. זה לא הנושא היהודי היחיד. המטיף אומר בדרשותיו שהנביאים בישראל לא ביקשו להרוויח לעצמם. משום מה זה מצלצל אקטואלי.
למולינָה יש יחס מיוחד ליהודים ולישראל ובראיון איתו לעיתון ישראלי הוא אומר: "אני מזדהה עם דויד גרוסמן, אהרן אפלפלד ו
עמוס עוז. המפגש עם אפלפלד בחלוקת פרס נאפולי היה רגע חשוב בחיי ככותב".
אגב, צל נטוי הוא הצל של אדם באחרית ימיו, כשסיים את תפקידו. אולי ג'יימס ארל גריי, אולי מרטין לותר קינג.
אמת או חובה
פוליטיקאי - כמו גבר שנתפס במטה - תמיד מכחיש.