פדריקו גרסיה לורקה (1898-1936) הספיק בחייו הקצרים שקופדו בידי הפשיסטים הספרדים, לכתוב מיכלול שירים ומחזות שהאחרונים הפכו לקלאסיקה החוזרת ועולה על כל הבימות בעולם ובמיוחד אצלנו. ייתכן שמשום נטיתו לבני מינו, נחון ברגש וביכולת להתעמק בנפש האישה ולהבינה, טוב יותר מגברים רגילים. במחזותיו בהם הנשים הן ליבת המחזה, הוא חוזר ומספר על צרות האופקים של הגבר הספרדי המצוי, השטוף בקנאה לאשתו, המקשיב לרכילות על אשתו גם אם היא חסרת שחר, המכונס אך ורק בעבודתו תוך מתן חשיבות להכנסה הכספית כערך עליו, כמו גם השמירה על כבוד שמו הטוב.
בשל היחס הקר, הנוקשה והבוטה שמפגין חואן (
דניאל זהבי) כלפי אשתו הצעירה, הנתק הרגשי והפיסי שלו כלפיה, מתוך הסיבה הברורה שאינו מעוניין בילדים, הוא הגורם לצעירה היפה והרגישה הכמהה לאהבה, לרצות באופן אובססיבי להיות לאם לתינוק. אך דווקא משום שבעלה מתעקש שלא לגרום לה להרות זה מה שגורם לה להגיע לשבר רגשי ולאומללות שיא.
מורן רוזנבלט כירמה, מלאת חן נעורים ואמינות, מהווה בהצגה זו את הסמל לאשה שמאז ומתמיד הייתה עבור הגבר רק תשמיש - להיות עקרת בית, לנקות, לבשל, לא לצאת מהבית לרחוב, ולו גם לנשום אויר ולהלך על האדמה. הקנאה של הגבר הספרדי שאינו מוכן שאשתו תחליף אפילו מילה עם גבר שהיה חבר ילדות שלה, ויקטור, מסובבת את מוחו וגורמת לו להגיע עמה למצבי קיצון.
ברקע חיי הזוג קיימות דמויות נוספות בעלות משמעות להתפתחות העלילה.
שנטל כהן, בוגרת סמינר הקיבוצים וזוכת פרס השחקנית הטובה בתיאטרון נטו, מגלמת כאן בכשרון רב ובאותנטיות שתי דמויות - את השכנה מריה, שמספרת בשמחה לירמה שהיא בהריון, מה שמציף את ירמה תחושת כאב כשלון עזה; וכן מגלמת זקנה פגנית, בסצינה סוריאליסטית עתירת פרטים, המשקפת את האמונות הטפלות בשמאניזם, ששוררות עד היום בקהילות רבות.
דניאל גרטמן החביבה ממלאה את תפקיד הנערה על האופנים, ומרשימה עוד יותר בדמות זקנה תוך שימוש בעיוות תווי פניה ובעושר ההבעות. כך שכל אחת מהשחקניות הצעירות מעשירה את ההצגה בתוכן מספר האישיויות שהן מגלמות.
את דמות הגבר ידיד נעוריה או ילדותה של ירמה, מגלמת בסופר-מקצועיות
נופר בוקר, בוגרת בית צבי וכיום חברת אנסמבל "בובצ'קה", שבולטת ביותר בין כל הקאסט. והכל - בלי צורך באיפור מיוחד או בשינוי תדמית, אלא רק הודות ליכולת משחקה. הובלת דמותה המופיעה כבמטה קסם מירכתי הבמה, היא רעיון מוצלח של הבימאי
אלירן כספי, בימאי ושחקן מוכשר בעל רקורד מרשים כמו בימוי הצגת
קילר ג'ו, או לאחרונה בהצגת "
מקודשת" המשובחת עליה כתבנו לאחרונה. אך חרף היות הבימאי מצוין, עומד בעוכריו דלות האמצעים והיכולת להשקיע בהצגה, שבא בחלקו לידי ביטוי בתפאורה (אך לא בתלבושות) שעיצבה דינה קונסון, מה שמעט גורע מהתוצאה. וכך גם בנושא התאורה, שמפגיזה את הקהל במקום להאיר את השחקנים ומטרידה את הצופים בחלק מהזמן, במקום שהייתה יכולה להיות שוות ערך בערכה למשחק והבימוי המצוינים; התרגום המשובח של
שמעון בוזגלו, והמוזיקה המקורית אותה חיבר
נדב ברנע לשירי לורקה מקסימה ויפה.
לסיכום: הצגת ירמה מוכיחה שקלאסיקה - ליחה לא נס לעולם, ולכן תמיד תדבר אל לב הקהל, (גם אם אל נשים יותר מאשר אל גברים), כאשר הביצוע של השחקניות המוכשרות מלוכד ועשוי היטב, ומביא את הדרמה לשיאה בסצינת הסיום המרשימה והמטלטלת.