זוכרים את שלמה ותרצה טנאי

הצבת שלט הנצחה בחזית הכניסה לבית שלמה ותרצה טנאי, היא במסגרת פרויקט "הנצחת אמנים", המתקיים משנת 2000, ובמסגרתו קובעת עיריית תל אביב-יפו שלטי הנצחה בחזיתות בתיהם של אמנים ואנשי רוח, שגרו, יצרו ופעלו בעיר. זאת מתוך מטרה להפוך את האמנות והאמנים לחלק בלתי נפרד מן הרחוב העירוני התוסס, אותו נוף של העיר העברית הראשונה שהיה להם מקור השראה. עד כה הונצחו במסגרת הפרויקט למעלה מ-200 אמנים ואנשי רוח. ובניהם: בני אמדורסקי, שייקה אופיר, נתן אלתרמן, רחל המשוררת, לאה גולדברג, אמיר גלבוע, חיים חפר, אפרים קישון, אברהם חלפי, חיים גמזו, דוד פרלוב והרשימה ארוכה.

שלמה טנאי (קושיצקי) נולד בשנת 1919 בעיירה ביליץ (בילסקו) שבשלזיה, פולין. אביו יוסף קושיצקי היה ציוני שומר מסורת אמו פרל בת שלמה ליפא בוכנר, היא ממשפחת צאצאי רבי אלימלך מליז'נסק, מאבות החסידות בגליציה. בהיותו בן 9 לערך, בנובמבר 1929 עלה שלמה טנאי לארץ עם משפחתו. הוא למד בביה"ס העממי ברחובות, ואת לימודיו התיכוניים סיים בגימנסיה "בלפור" בת"א. שירו הראשון "שעת הצלילים" פורסם בעתון דבר בשנת 1938 כשהיה בן 18 לערך. בהמשך פורסמו שיריו בעיתונים וכתבי עת שונים, ובניהם הארץ "על המשמר", "דבר" ו"גזית". טנאי כתב בעיקר שירה לירית, אך גם שירה ופרוזה לילדים. בראשית שנות ה-40 יזם וערך יחד עם משה שמיר את כתב העת הספרותי (שנתון) "ילקוט הרֵעים" שיצא לאור בין השנים 1942-1946 ובו קובצו לראשונה מיצירותיהם של סופרים ומשוררים שלימים יכונו "דור הפלמ"ח". בין הסופרים והמשוררים שיצירותיהם פורסמו ב"ילקוט הרֵעים": אמיר גלבוע, משה שמיר, בנימין גלאי, שלמה טנאי, יגאל מוסינזון, נתן שחם דן בן-אמוץ, ע. הלל ואחרים. ב-1944 החל לעבוד בעתון הארץ ועבד לסירוגין בעיתון זה עם הפסקות עד שנת 1966. בן השאר, שימש בתפקיד כתב מיוחד, ועורך-לילה. בשנת 1947 הופיע ספר שיריו הראשון "פגישת האוהבים" את הספר איירה תרצה טנאי. במלחמת העצמאות שימש סופר צבאי בעיקר בחזית הדרום והיה למעשה הסופר הצבאי הכמעט יחיד אולי אף היחיד, שליווה בראשית 1948 את הצבא במבצע כיבוש אום אל רשרש היא אילת. כתבותיו ודיווחיו מכיבוש אום אל רשרש פורסמו בעיתונים רבים של אותו תקופה ובניהם "הצפה", "הבוקר" ועוד.

לאחר קום המדינה, מונה שלמה טנאי לעורכו הראשי של השבועון "במחנה", עיתון חיילי ישראל, בדרגת רב-סרן וכיהן בתפקיד זה בשנים 1954-1949. ביוני 1952 יצא בשליחות הצבא לארצות הברית ל"מטרת השתלמות" את מקומו בשבועון, כך דווח בעיתונות דאז, מילא חזי לופבן. בשנים 1956-1954 היה שלמה טנאי עורך "דבר לילדים". שהיה עיתון הילדים והנוער הנפוץ בישוב והמדינה במשך עשורים רבים. נוסף על כתיבת שירים וכתיבה עיתונאית עסק טנאי בתרגום. הוא תירגם בין השאר מחזות, שירים, ובנוסף תרגם רבים משיריו וכתביו של המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה. בשנת 1956 היה שלמה טנאי עורכו של השבועון הסנסציוני "רימון", שראה אור ביוזמת שירות הביטחון, הש.ב. ( השב"כ של אז, א.א ) ובמימון משרד הביטחון ומפלגת מפא"י בשנים 1956–1958, ומטרתו הייתה לפגוע בהשפעתו ותפוצתו של "העולם הזה". כמו"ל העיתון נרשמה חברה בשם "עין-וספר" בע"מ, שבעליה היו אשר ודן (מקס) טנאי, אחיו של שלמה טנאי. השבועון לא שרד זמן רב ונסגר באפריל 1958. בהיותו חבר בוועדת העשור להקמת המדינה, היה טנאי מהוגי ויוזמי רעיון שבוע הספר העברי שנערך לראשונה ב-1959. שלמה טנאי היה חבר בחבר השופטים שמונה על-ידי משרד ראש הממשלה לבחירת השירים בפסטיבל הזמר והפזמון 1960 שנערך בבנייני האומה ביום העצמאות של אותה שנה וכלל שבעה מוסיקאים ומשוררים: פאול בן־ חיים, יצחק גרציאני, שלמה טנאי, יהודה עמיחי שבתי פטרושקה, שלמה קפלן, שלום רונלי־ריקליס, ליו"ר חבר השופטים מונה שר הבריאות ישראל ברזילי.(מוסיקאי בעצמו)

ב-1968 מונה שלמה טנאי למנהל המחלקה להסברה במרכז לתרבות ולחינוך בוועד הפועל של ההסתדרות במקומו של יוסף בורשטיין. תפקיד זה היה באותן שנים בעל עוצמה והשפעה רבה על חיי התרבות ברחבי הארץ. ההסתדרות הכללית הייתה אז הכל יכול. המרכז לתרבות וחינוך בהסתדרות ארגנה אירועי תרבות רבים ברחבי הארץ ובניהם מסיבות ואירועי תרבות במועצות פועלים ברחבי הארץ. בשנות ה-70 היה שלמה טנאי חבר הוועד המרכזי של אגודת הסופרים, הוא הרבה להשתתף ולהנחות באירועים ספרותיים שונים . במשך שנים רבות היה טנאי חבר הנהלה הנהלת אקו"ם (אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוזיקה בישראל).

שלמה טנאי עוטר בשורה של פרסים ספרותיים. בשנת 1972 זכה בפרס קוגל לספרות יפה של עירית חולון על ספר שיריו "ניחושים". בשנת 1976 זכה בפרס מרים טלפיר על ספר שיריו "רגלי המבשר". בשנת 1985 זכה בפרס ביאליק לספרות יפה יחד עם חנוך ברטוב על מפעלו בשירה, ובשנת 1999 זכה בפרס אקו"ם למפעל חיים לספרות. כמה משיריו של טנאי הולחנו. השיר "איילות" הולחן על-ידי יצחק לבנון ומבוצע על-ידי שמעון בר. שירים נוספים של טנאי "על צליליו של השיר" ו"האת ביקשתיני כי יחד נמות" הולחנו על-ידי בנימין בר-עם ומבוצעים על-ידי יהושע זוהר. שלמה טנאי נפטר בתל אביב ב-10 בינואר שנת 2000 והוא בן 81. נקבר בבית העלמין ירקון. הותיר אחריו את רעייתו המאיירת תרצה טנאי ושני ילדים: מיכל גיל-טנאי, עורכת ספרים במקצועה ויוסי טנאי. בין ספריו: כוכבי דרך, יונים בחלום, ניחושים ועוד.

תרצה טנאי (1920 – 2009) איירה יותר מ-250 ספרי ילדים, וכן ציירה לעיתוני הילדים "דבר לילדים" ו"משמר לילדים". טנאי איירה את ספריהם של הסופרים והמשוררים קדיה מולודובסקי, אהרן זאב, מרים ילן-שטקליס, אנדה עמיר-פינקרפלד, משה שמיר, שלמה טנאי, אוריאל אופק, אפרים תלמי, מיכאל דשא, בנימין טנא, מתתיהו שלם, זרובבל גלעד, דבורה עומר, גלילה רון־פדר - עמית ואחרים. פעמים רבות חתמה על איוריה "תרצה". תרצה טנאי נולדה בקיץ 1920 בהולנד להוריה יהושע ברנדשטטר ורחל קטינקא שהיו שם ב"שליחות חקלאית" - יהושע עסק באקלום הפרה ההולנדית ובהשבחת החלב של הפרה הישראלית ארץ וביקש להשתלם בתחום זה בהולנד. כשהייתה תרצה בת שנה וחצי חזרה המשפחה לארץ ישראל והצטרפה לקיבוץ בית אלפא. בשנת 1931 בגיל 10עזבה משפחתה את הקיבוץ ועברה לתל אביב. אביה יהושע ברנדשטטר היה במשך שנים רבות מנהל תיאטרון הבימה וב-1948 היה ממייסדי אולפני ההסרטה הרצליה יחד עם מרגוט קלאוזנר ואף ניהל את האולפנים. אמה של תרצה רחל, לבית משפחת קטינקא הייתה אשת חינוך, היא נמנתה על "מגורשי תל אביב" ועברה לגליל ושם הכירה את יהושע ברנדשטטר שלמשפחתו היה משק ביבניאל. לימים התגרשו בני הזוג. יהושע נישא לאשה אחרת, ורחל קטינקה נישאה לסופר והמשורר אהרון זאב, מי שהיה קצין החינוך הראשי של צה"ל. תרצה למדה ציור אצל דוד הנדלר, משה קסטל ומשה מוקדי (בן-דודתה) וכן למדה פיסול אצל משה ציפר. משנת 1940 למדה בבצלאל במשך שנתיים וכבר בתחילת שנות הארבעים במהלך לימודיה החלה לעסוק באיור ספרים ובין השאר איירה רבים מספריו של בעלה שלמה טנאי. בשנת 1956 זכתה ב"פרס יציב" לספרות הילדים מטעם "דבר לילדים". ב-1970 נערכה ב"בית סוקולוב" בתל אביב תערוכת יחיד מציוריה של תרצה. תרצה הלכה לעולמה בשנת 2009 והיא בת 89.