המשורר האשכנזי האחרון

שירי הספר, כפי שמעיד ברקוביץ, מושתתים בחלקם על מספר שיחות עדות שהוא ערך עם אמו, גולדיצה. במהלכן של השיחות נחשף לקורות בני משפחתו בתקופת השואה ברומניה. ברקוביץ נדהם לגלות שהוא בן למשפחת ניצולי שואה, שואה אשר לא זכתה לתשומת הלב הראויה בקרב הציבור הרחב. סבו מצד אמו, אפרים פרוים סגל, נלקח על-ידי הצבא הגרמני למחנה העבודה בכפייה במחוז טלאורמן בדרום רומניה (1943-1944). במחנה העבודה בכפייה עבדו 192 יהודים, 189 שעות ביום, במשך 15 חודשים רצופים, כולל חגים ומועדים, משעה ארבע לפנות בוקר עד עשר בלילה במחצבות ובתיקון כבישים. בנוסף לעבודה המפרכת חויבו העובדים ללכת 8 קילומטר ברגל לעבודה. כל בני המשפחה (אשר מיוני 1941 חויבו כשאר יהודי גרמניה לענוד טלאי צהוב) גורשו ממקום משכנם בעיר בוטושאן, שבצפון המדינה. בזמן בריחת בני המשפחה מהעיר לכפר נוצרי סמוך, נפל מישו, שהיה בן 8, לתוך בור מלא בוץ, וחייו ניצלו בידי סבתו ואמו. הספר אמור היה להיות מלכתחילה גל-עד לדודו של ברקוביץ, סולומון סגל, שמת בגיל 3 עקב דלקת ריאות (בעיקר עקב דלות האמצעים), אך במהלך כתיבתו נפטר מישו סגל, דודו, והוא בן 79, ועל כן בחר הכותב להקדיש את הספר לשניים. פרטים ביוגרפיים אלה שזורים בשירים, אך מטבע הדברים הדיון בספר נסוב על תפקודם במסגרת אמירה מוכללת, שכן ספר זה הוא בעקרון ביוגרפיה לירית.

הרבה יומרה, שלא לומר חוצפה שיש בה מן החיוב, יש בשמו של הספר וגם ברק מיתוגי רב. הצהרה מעין זו היא כפולת פנים, משום שהיא מתייחסת לתוכן הספר גופו (תיאור נוראות שואת יהודי רומניה והדווח כשריד אחרון של אותה תרבות) וכן למציאות החוץ-ספרותית ולנוף הספרותי בו נפקד מקומם של משוררים שחומרים אלה הם מושא כתיבתם. המצהיר שהוא המשורר האשכנזי האחרון אומר לקהל קוראיו שאחריו הדברים כבר לא יהיו כתמול שלשום. במילים אחרות, השם מתייחס גם להרמת נס התיעוד (תוכן) וגם למקומו של המשורר בעולם השירה העברית (מציאות חוץ ספרותית). חשבו נא על חידון טריוויה בו מופיעה השאלה "מיהו המשורר האשכנזי האחרון"? זוהי כוונתי באשר לברק המיתוגי של הספר. אם היינו בימי גדולתה של הספרות העברית, הרי שברקוביץ היה זוכה בהקשר הזה לפחות למקום של כבוד. אפשר לראות בשם גם סוג של התרסה מעודנת, לא חפה מהומור, כלפי האליטה הספרותית הדוחקת והמדירה שאילן ברקובית מלין כלפיה ומטיח בה בעמוד הפייסבוק שלו וכן בספר (דיון זה יורחב בהמשך). לשמו של הספר משמעויות נוספות או כאלה המרחיבות את האמור לעיל. מבחינה זו הוא בבחינת "מעט שמחזיק את המרובה": א. שם הספר מתייחס, כאמור, לתוכן גופו ולשאיפתו של הכותב להקים גל-עד לבני משפחתו וברמה מוכללת לתרבות שהוא מבכה את גוויעתה. ועם זאת, בנוסף ובמקביל, אי-אפשר להתעלם מן הקריצה למציאות החוץ ספרותית, ובמיוחד הדברים אמורים לצמיחתה של קבוצת "ערס פואטיקה" (בתחילת 2013), שהעלתה קול חדש בשירה העברית. חיבתו, בלשון המעטה, של ברקוביץ לקבוצה זו, ובמיוחד למשורר רועי חסן-אותו הוא מגדיר "נתן אלתרמן של דורנו", ידועה לכל מי שעוקב אחריו בדף הפייסבוק וכן אחר מאמריו. חסן ידוע כמי שסונט בחלק משיריו בממסד האשכנזי (למשל בשיר "על מה הוא מדבר") וברקוביץ בוחר לפתוח את ספרו דווקא בשיר משיריו.

שואל ברצינות/רועי חסן

אשכנזים / הם חבורה של ערסים / חמומי מוח / מספיק שתכתב / אשכנזים / בכדי שיוציאו את הספרות / הפשיסטית מהבוידם או מתחת לכרית / ויצטטו פסוקי גנטיקה / עליונים מול תחתונים,ואני שואל / ברצינות / אשכנזים / זו קללה?כי לא הייתי בטוח / עד שכתבתי / אשכנזים.

(מתוך הספר הכלבים שנבחו בילדותינו היו חמומי מח (2014,טנג'יר,עמ' 58). זוהי עדות נאמנה נוספת לאותנטיות של ברקוביץ ולנפש האקלקטית, שסתירות(לכאורה) דרות בה בשלום. נפש שחפה מדעות קדומות, כתוצאה מאותו "קשב לאמת" שתארתי בתחילת המאמר. עמדה כזו (והכוונה לעמדה נפשית) יכולה לכלול קבלה והכלה (ולעיתים אהבה) של מי שסונט ומתקיף דווקא את אותה תרבות שהמשורר אך מבקש להעניק לה "כבוד אחרון" בספרו. זוהי עמדה נפשית מרתקת, הרחוקה ברוחה מהתרבות המסוכסכת של ההוויה הישראלית - שבה כמעט הכל צפוי וידוע מראש. ברקוביץ מניח בפתח ספרו את שירו של רועי חסן, אך מן השירים בספרו עולות מספר הדרות והשפלות שהוא סבל מהן החל בילדותו וכלה בחייו הנוכחיים. הרוח הברקוביצ'ית לא יוצרת מרחק אירוני בין שירו של חסן ובין שיריו של ברקוביץ "המקורבן" (ההבנייה האירונית היא רק לכאורה), אלא מניחה את הדברים זה בצד זה, בחינת "אלו ואלו דברי דברי אלוהים חיים" (ארחיב על כך בהמשך). הנחת שירו של חסן בפתחו של הספר הולמת את העמדה של אימוץ-דחייה של ברקוביץ. יתרה מזאת: ברקוביץ נענה לאתגר שמציב רועי חסן: חסן אומר, שהוא מיישיר מבט אל הראי וכותב על הזהות שלו כמשורר ואילו המשוררים האשכנזים לא עושים כן, והנה ברקוביץ בא וכותב ספר שלם - בו הוא בוחן את זהותו האשכנזית, תוך התייצבות אמיצה אל מול המראה. ברקוביץ אף מוסיף הערה לאחר שירו של חסן בו הוא מביא את דבריה של פעילה מזרחית במהלך עימות מזרחים-אשכנזים בפייסבוק ובו היא אומרת ש"ברקוביץ הוא נצר אחרון לתרבות שהתנוונה". כמו-כן, בשיר "המשורר האשכנזי האחרון" הוא מסיים ואומר: מחנות עבודה / עבודות כפיה / לא פלא שהמשוררים המזרחיים אומרים / שהוא נצר אחרון / לתרבות שהתנוונה (עמ' 11). כאן הסארקזם אומנם מר,שכן עובדת היותו "אחרון" מוסמכת לגוויעתם הממשית, אך אין כאן כפירה בעובדת אחרוניותו, אלא בפרשנות שניתנת לה. מעבר לתכנים העדתיים, גם סגנונו של הספר הולם את טקטיקת האימוץ-דחייה של ברקוביץ (המסמנת עמדה ניטרלית), שכן הוא כתוב ברובו בסגנון וידויי-דיבורי, כזה ההולם את סגנונה של "ערס-פואטיקה". ב. "המשורר האשכנזי האחרון" הוא, כפי שהדגמתי, שם בעל היבט ביוגרפי ברור (כך, כאמור, ברקוביץ חותם בסוף "פתח הדבר" בספר), אך בחינה מדוקדקת של השירים מלמדת, כי זוהי גם פיקציה ספרותית, בבחינת אלטר-אגו של המשורר הביוגרפי אילן ברקוביץ, שתפקידה למצות את השליחות שלשמה נכתב הספר. זהו ביטוי לפרספקטיבה אחת, שאינה מקיפה את המכלול האישיותי של הכותב. לאורך כל הספר דומה שקיימת חפיפה בין יוצר הספר, ברקוביץ עצמו, לבין המשורר האשכנזי האחרון, אך הנה בשיר "המשורר האשכנזי האחרון קפא למוות, שיר הפריז" מתקיים פיצול בין השניים, כאשר האני-השר מבקש מהמשורר האשכנזי האחרון להפרד ממנו: המשורר האשכנזי האחרון / קפא למוות / התנדף / נחת עלי כמו מכשף / אני אדם לא עדתי / צא מבן דמותי / וחפש לך מקום אחר לגור בו / שחררני לחפשי מהשד (עמ' 39). גם בשיר "לילה של כוונות פקד את המשורר האשכנזי האחרון" מתערערת הזהות המוחלטת בין השניים: לילה של כוונות פקד את המשורר האשכנזי האחרון/עד שאמר במלוא גרון: / אני הוא אתה והשיבותי לו שאינני יודע / אם זהות מלאה יש בינינו ואם הלובן שעל שמלת-עורו / אומנם הוא הלובן שהרגשתי פעם אני בלבי / עמד מולי והחל בוכה / שמא אני עומד לסלקו מעלי, / בקשתי להרגיעו והודעתיו: ליל כוונותיך / הוא ליל כוונותי והמסע אל תולדות עברך לא יתקיים בלעדי (עמ' 40). בשירים אלה מתבהרת דמותו של "המשורר האשכנזי האחרון" והיא מסתמנת כסוג של "אני אחר" של היוצר, סוג של צל מן העבר, הנוכח באישיותו בהווה כאשר האני השר מקיים איתו תקשורת סודית ("נרדמנו יחד על מטה זוגית גדולה/שוכבים על צד אחד שלה/בצידה האחר ספרי שירה של זך ועמיחי/והפלאפון שלנו, הסודי"(שם עמ' 40). יוצא שהמשורר האשכנזי האחרון הוא פיגורה ספרותית שהכותב מעניק לה חיים עצמאיים, סוג של זיכרון מואנש ומודחק אליו הוא מתוודע, משוחח איתו ומנסה באמצעות המסע בספר לפייס אותו ואח"כ לשלחו לשלום ("מעולם לא חשבתי על עצמי כאשכנזי בחיי הבוגרים עד שלא אמרו לי זאת ומשאמרו - נפתחו אצלי דלתות נסתרות אל עולמות מודחקים מן העבר, כפי שלא אירע קודם לכן". אילן ברקוביץ ב"פתח דבר").

ברקוביץ מתייחס לשליחותו המתעדת בדבקות של קדושה, משל היו חוק מקראי, סיפור תנ"כי או מילים של תפילה. בשליחות מעין זו יש חשיבות לכל פרט, קטן כגדול, מה שמלמד הן על החשיבות שהוא מייחס לעוצמת האירועים אותם הוא מתעד והן לחומרה שבה אמורים הנמענים, קולטי המסר, להתייחס לכתוב. בשיר "המשורר האשכנזי האחרון יושב על הספה בבית" הוא מתאר את אופן ההתייחסות שלו לדברי אימו: הוא כותב את מה שהיא אומרת/כמו שסופרי סת"ם מעתיקים את התנ"ך/כמו שפייטנים עורכים סידור תפילה (עמ' 13), כאשר לכל אות וסימן יש חשיבות שבקודש. לכאורה, ברקוביץ לא מתייחס לשאלת גלות השכינה בשואה ("כמו שהאל המתוק של היהודים שלא היה או כן היה בשואה"), אך הסמכת התואר "מתוק", שהיא צינית ומנמיכה מלמדת ש"לא היה או כן היה" הוא משפט שמחקה את הפולמוס סביב נוכחות האל בשואה, שלדידו של האני השר אינה חשובה כלל ועיקר. הוא עצמו רואה בה אירוע אפוקליפטי, סוג של התגלות אפלה, שעוצמותיה אינן נופלות מעצמת ההתגלות האלוהית בסיפורי האמונה "בספר הספרים": "המשורר האשכנזי האחרון מהרהר במסופר לו / לדעתו,מאורעות השואה היו צריכים להאסף לכדי/ספר תנ"ך החדש כל דפי העדות,המיליונים / צריכים היו להיכרך יחד לכדי ספר עב כרס / שיקרא "השואה" וישא לוגו של צלב קרס / עם סיפורים על אמונה באל המוות" (עמ' 27). המשורר האשכנזי האחרון, באמצעות מילותיו אלה, ממאן להוותר על חורבותיה של המשמעות ועם הניהיליזם הקיצוני, ומהרהר בהיפוך יוצרות שלפיו יכרכו אירועי השואה בספר התנ"ך החדש, שהלוגו שלו צלב קרס, עם סיפורי אמונה באל המוות. עוצמות מעין אלה, כפי שאירעו בשואה, חורגות מתחום הדעת, ההבנה וההתנסות האנושיים, ועל כך הפנייה היא, באופן טבעי, אל מחוזות האמונה (בשל עוצמת האירועים), ועם זאת היא לוקה באבסורדיות (אל המוות אינו מקור של חסד).

הזהות היא הדבר הייחודי ביותר שיש לאדם. הזהות מורכבת מסך כל המאפיינים הנרכשים ומתפתחים במשך החיים, תוך כדי האינטרקציה החברתית, ואינה גורם מולד. הזהות כוללת דפוסים של רגש, מחשבה ושל התנהגות, והיא מבוססת על תפישת האדם את עצמו ועל תפישת האחרים אותו. ברקוביץ כותב בפתח דבריו: לכל אדם ישנה הזהות שהוא קובע לעצמו וזו שנקבעת לו על-ידי אחרים. איזו זהות חשובה יותר? לא בהכרח הראשונה. לעיתים יש בנקודת המבט של הזולת כדי ללמדך על עצמך. לא מדובר בשיעורים עדיפים של לימוד אלא באפשרויות חדישות של נקודות מבט. מעולם לא חשבתי על עצמי כאשכנזי בחיי הבוגרים עד שלא אמרו לי זאת ומשאמרו - נפתחו אצלי דלתות נסתרות אל עולמות מודחקים מן העבר כפי שלא אירע קודם לכן. התפתחות הזהות קשורה אפוא בציפיות המופנות כלפי האדם בנוגע לתכונות הרצויות באישיותו, להתנהגויות מועדפות במצבים מסוימים ולסטטוסים ולתפקידים שעליו לאמץ . על-פי המסרים שמועברים לו הוא מפתח את זהותו במשך כל חייו. זו גם הסיבה לכך שהזהות משתנה במשך החיים. הזהות מורכבת "מאני פנימי" ומ"אני חיצוני: " ב"אני הפנימי" מדובר בתפישתו של האדם את פנימיותו והיא כוללת את דימויו העצמי, ביטחונו העצמי וכל התחושות שהוא מייחס לעצמו. הזהות הפנימית מתעצבת בעקבות החוויות שהאדם חווה, חלקן חוויות מודחקות. "באני החיצוני" מדובר בזהות הציבורית, במערך הסטטוס ובתפקידים הגלויים (דת, עדה, מקצוע). אבני הבניין המעצבים את זהותו של ברקוביץ בספר הם היותו "אשכנזי" (וליתר דיוק "רומני") ומשורר. שתי זהויות אלה (יחד וכל אחת לחוד) מעצבות מערך ציפיות סבוך ומורכב, שמזמן קונפליקטים שהם תוצר של מבנה חברתי, המורכב מסתירות. אלא שברקוביץ, כפי שאראה, נחלץ מן הקונפליקטים לא באמצעות התקה של כעסים, השלכות ותגובות-היפך פסיכולוגיות, אלא באמצעות ראייה-שלפיה "כולם נבראו בצלם" וכן על-ידי אמירה מובלעת, שזה מנהגו של הטבע האנושי: לקטלג, להדיר ולקרבן. אם נבחן את מרכיב זהותו כאשכנזי, הרי ש"אשכנזי" הוא קורבן הנאצים. לעומת זאת הוא מקרבן את המזרחי (ולראייה שירו של רועי חסן, הסונט באשכנזי הגזען), שמקרבן את ברקוביץ בילדותו ובנערותו. וכאילו לא די ב"חד גדיא" האנושי הזה מופיעה עוד תת-חלוקה, שכן רומני "הוא אשכנזי סוג בית / יהודי,רומני,המרוקאי של האשכנזים... / נכנס ונפלט מתל אביב כמו גז של אוטובוסים" ("המשורר האשכנזי האחרון חושב על מעמדו הספרותי", עמ' 17). "הלוגיקה" הזו שלפיה כל מקרבן הוא גם מקורבן יוצרת באמירה המשתמעת סוג של ניטראליות ערכית ביחס לכל עדה, שכן אין כל "אמת" אימננטית, אלא הכל תלוי נקודות מבט. לא בכדי, במקום כעס, ברקוביץ מתבונן על היסטוריית הדחיקה שלו בהומור רב: שחומת עור מפלרטטת עם המשורר האשכנזי האחרון / היא תימניה מצנעא, קלת, / תנועה ומגולחת למשעי אלא/שבשעת ריקוד היא אומרת לו,"זה / אשכנזי לי מדי", / והמשורר האשכנזי האחרון/נעלב עד עמקי נשמתו,ארובות / העשן של עיניו נפתחות,הוא נכנס, / רומני מבוטושאני, / בפוליטיקת האקזוטיקויות המעמד שלו נמוך / יותר והוא נדחק משם ברגל גסה של / צעד תימני לא מכאן ולא משם היא (שחומת העור מפלרטטת עם המשורר האשכנזי האחרון, עמ' 16). ההומור כאן ניבט גם בתוכן ("נדחק משם ברגל גסה של צעד תימני"), אך גם בצורה מרובת הפסיחות הלשוניות, המחקה את קצב הריקוד ואת הכשל של המשורר האשכנזי האחרון להתאים את צעדיו. גם בשיר "ואלה שמות המשורר האשכנזי האחרון" כותב ברקוביץ (פתיחת השיר): ואלה שמות המשורר האשכנזי האחרון בהם כונה בימי נערותו

בעיר חולון:

גבינה לבנה,

גבינה חמישה אחוז,

קוטג',

לבקן.

סבוניס, על שם הכדורסלן הליטאי הענק (כך לפחות חשב)

קשקבל,

הללו נאמרו כלפיו לא בנאומים של ככרות עם כי אם בגזענות המחתרת, בין השולחנות בכיתה ובחצר בית הספר, בהפסקות. פתיחתו של השיר היא פתיחה תנכ"ית (ואלה שמות) בעלת ארשת מרצינה, ההולמת את קדושת התיעוד שהזכרתי בפרק השני, אך עד מהרה המשורר מפרט את שמות הגנאי שבהם עוטר על-ידי הערסים, שהזדהו כ"מצביעי ביבי". המעבר הזה אפייני לחלקים נכרים בספר, השוזר כובד ראש וקלילות, בכי צחוק. אוסיף לשורת שירים אלה את ה"משורר האשכנזי האחרון מתכונן לפגישה על חוף הים". השיר פותח במוטו מאת שירי ברוק שגיא: "נעלים הן משתיק הקול הטוב בעולם".

המשורר האשכנזי האחרון מתכונן לפגישה על חוף הים / הוא נועל נעלי מוקסין בצבע שחור ומבריק אותן / אך כבר מרחוק עם בואו אל החוף / הוא מבחין כי חבורת הנערים לא מרוצה /

אחד מהם קרב אליו ואומר:"הם רוצים שתלך" וכשהוא / שואל אותו למה / הוא משיב: "זה בגלל הנעלים שלך" / והמשורר האשכנזי האחרון נסוג משם עם ראש בגובה נעל.

מאוחר יותר יזרוק את נעלי המוקסין השחורות אל פח האשפה / וכמותן לא ינעל עוד לעולם (המשורר האשכנזי האחרון, עמ' 26). זוהי כרוניקה טבעית של התהוות חוויה טראומתית, החל מההכנה המדוקדקת, כאילו בחגיגה הדברים אמורים וכלה בהשבתת השמחה, בשל גורם סתמי ושרירותי (הנעלים). מעבר לתיאור המוחשי-קונקרטי של זכרון ילדות מודחק, הפולש אל ההכרה,יש כאן, בעיקר בשל הטבעיות של הסיטואציה (ואולי מבלי משים) משל לכל יחס לאחר המנסה להשתלב ונדחק בבושת פנים. המוטו לשיר מוסיף לכך משנה תוקף, שכן באמצעות הנעלים בוצע המוות השקט של זהותו. אני סבור,שהמודל האמפאתי שמציב ברקוביץ, אינו סוג של ערוץ פסיכולוגי חלופי (כמו תגובת היפך) הנובע מטראומת ההדרה והדחיקה וגם לא מבוסס (למרות שהיא אפשר לבטל זאת לחלוטין) על ההיגיון של "סבלתי ועל כן אמנע סבל מאחרים", אלא הוא יותר פועל-יוצא של נטייה נפשית בסיסית אותה היה מבטא גם אילולא סבל. מצטרפת לכך ההכרה השכלית הקשורה בלוגיקת המקורבנות, שהעליתי קודם. הנטייה הנפשית והעמדה האינטלקטואלית מעצבים ומגבשים את ההומאניזם שלו, עובדה שיש לה ביטוי גם בעולם החוץ ספרותי, בעיקר בפייסבוק ובבמות הציבוריות. שם הוא ידחף (ואף יכנס אנתולוגיה) למען מעורבות באסון הפוקד את סוריה, ינחה ערב על האמנות בצל הטרור ויזעק את כאב רצח הנערה בת ה-13 בחברון. הוא גם יעלה את נושא הגזענות כלפי בני עדות המזרח, לאחר שצפה מזועזע בסרט סאלח שבתי. בהקשר זה הביע מילים חריפות כנגד דבריו של פרופ' אלישע אפרת, כשזה הסביר את היחס למזרחים: "עשינו כאן דבר אדיר, הקמנו מדינה".ברקוביץ הגיב באלה הדברים: "רוצה לומר לו לאותו פרופ' שנפטר, שזה בלתי מתקבל על הדעת. איך עושים תיקון לדבר כזה? לכו לראות את הסרט. ככה מתחילים בזה שמבינים את הכאב של הזולת ולא לועגים לו.אסור היה לעשות את מה שנעשה, פשוט אסור. לאחרונה מחה נחרצות על כך שלא התאפשר לו להשמיע את שוועת נפגעי הטרור בערב תמיכה שאורגן למשוררת דארין טאטור הפלשתינית. בחזרה לנושא הזהות: הזהות של ברקוביץ "כאשכנזי" מורכבת מזהויות משנה, הכוללות "אני פנימי", שמשקף בעקר תכנים מודחקים שנוצרו הן מטראומות מודחקות כבן לניצולי שואה והן כתוצאה מן הסביבה המזרחית המדירה. מן הצד האחר, הסטטוס ה"אשכנזי" בחברה הישראלית משקף גם "אני חיצוני" (זירה ציבורית). בעליו של סטטוס זה מתוייג סטיגמטית כמקפח, כמתנשא, כמי שיצטט "פסוקי גנטיקה/עליונים מול תחתונים", אם להשתמש בלשונו של רועי חסן בשיר המובא בפתיחת הספר ("שואל ברצינות",עמ' 9). זהות-משנה נוספת הקשורה "באני חיצוני" (הזירה הציבורית) היא זו של המשורר. כאן תפישתו לגבי עצמו מתחלקת למעמד המשורר בכלל, במיוחד בכל הקשור לקוצר ידו להשפיע: בסך-הכל ילקוט קטן, כלי כתיבה, שירים, / אל תרעו,בני אדם, / היו תמיד יותר טובים (לפעמים, בלילות, המשורר האשכנזי האחרון קולו נשנק, עמ' 9). בנוסף ההתייחסות היא למעמדו בתוך העולם הספרותי, כמי ש"לא באמת שייך לשולחנות הספרותיים האליטסטיים / לא ממולח מספיק כדי להיות מלח הארץ / צוחק למשמע הידיעה כי סבו שרת את הסועדים / בקפה כסית המיתולוגי שברחוב דיזנגוף.הוא מדמיין לרגע מעמד חלום / את עצמו מזמין תה מסבו / ואת הסב מגיש לו אותו לשולחן / בחם משפחתי(משפחתי אמרתי / לא ספרותי) - מתוך "המשורר האשכנזי האחרון חושב על מעמדו הספרותי", עמ' 17. בשיר מדמיין המשורר את עצמו בקפה כסית המיתולוגי, כמי שמזמין תה מסבו, ואולם גם כאן, בחלומו,הוא מבכר את החום המשפחתי על פני הקור הספרותי. זוהי אמירה שמבקרת באופן מרומז את עולם הספרות, שהיה אמור להיות לתפישתו זירה של רגש והפך, למצער, לדארווניסטי, לפועל כ"מועדון סגור" ומנוכר. המשורר יוצר סוג של הזדהות עם הסב (הצחוק למשמע הידיעה על תפקידו נובע, על-פי הנראה מההכרה ב-"מעשה אבות סימן לבנים"), עד כי נוצרת אנאלוגיה ביניהם, כאשר היכולת להשתייך או לבוא במגע עם הספרות האליטיסטית מתאפשר רק דרך "מלצור" ."המלצרות" מסתמנת כמטאפורה למעמדו הספרותי של המשורר האשכנזי האחרון, כפי שהוא תופש אותו.

אחד מן הביטויים האומנותיים המובהקים בספר, המסייעים בעיצוב זהותו של המשורר האשכנזי האחרון הוא המראה. זו מייצגת את ההכרה, שדמותו משתקפת מבעד לעיני אחרים, או כפי שניסח זאת הסוציולוג האמריקני, צ'ארלס הורטון קולי: האדם אינו מה שהוא חושב שהוא, אינו מה שאחרים חושבים שהוא, אלא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא (צ'ארלס הורטון קולי, סוציולוגיה במעגלי החברה). עיצוב הזהות נעשה אפוא בשלושה שלבים: שלב ההכרה (הפרט מכיר בכך,שהתנהגותו משתקפת בעיני האחרים), שלב ההערכה (הערכתנו בדבר התרשמותם של אחרים על הופעתנו) ושלב התגובה (תגובתו של האדם והתנהגותו בהתאם לפרשנותו את השדרים שהחברה מעבירה אליו, לדעתו). בספר,כאמור, שירים המבטאים את עיצוב הזהות על-פי עקרון זה. אציג את אותם אלה שבהם יש קונקרטיזציה של העקרון באמצעות מראה של ממש: המשורר האשכנזי האחרון עומד מול המראה ויורק על / הפרצוף הזחוח שניבט ממנה / הוא נזכר באחד מימי בית הספר התיכון / ... זה היה בשיעור ערבית מדוברת שהוסב לשיעור חיזיון / הוא זוכר שצחק,שגלש בספה או אולי השתולל ממבוכה, / אלא מה, / המורה לערבית מדוברת אמרה: / "ברקוביץ הזה מתנהג כמו בהמה" / מתנהג כמו בהמה כמו בהמה כמו בהמה, / מה,מה,מה... / היא לא ידעה / שהוא שמע (המשורר האשכנזי האחרון עומד מול המראה ויורק, עמ' 35). זהו שיר שראוי ללמד בבתי ספר כהמחשה לעקרון "האני במראה" של קולי (ברקוביץ, כאמור, אומר דברים ברוח העקרון בפתח הדבר לספרו): הדמות שמשתקפת במראה היא אותה דמות שהסביבה (המורה) שיקפה לברקוביץ, ועל אף שהוא רוכש אותה, תוך התנגדות ודחייה, היא מוטמעת היטב בזהותו. השיר לכאורה מהווה נטע זר בספר, שכן הוא לא עוסק בקורות משפחתו בשואה, במעמדו הספרותי או בהיסטוריית הדחיקה במפגש עם בני עדות המזרח. ועם זאת הוא שזור היטב בביוגרפיה הלירית שמוצגת בספר, ואם להפשיט, השיר מהווה חוליה נוספת במסכת החריגות של המשורר, ויש בה כדי להסביר את עובדת היותו נושא קולם של הנדכאים, המודרים וזה שתמיד יזעק את זעקתם לא ממרכז הבמה אלא מן השוליים. שיר מראה נוסף הוא "המשורר האשכנזי האחרון נכנס לסרטים": המשורר האשכנזי האחרון נכנס לסרטים / באחד מהם / הוא עומד מול המראה / ומושך את מעט השער שנותר לו לאחור / מן המראה ניבט אליו ילד קטן / שערו תלתלים ועיניו גדולות וגוון להן / מצבע הפרפר / המשורר האשכנזי האחרון / לוקח שתי חתיכות בצד וגוזר אותן / בצורת משולשים אותם הוא מדביק על / החזה כטלאי צהוב.עכשיו עיניו של הילד במראה / משתקפות מעיניו ועכשיו גם לו סוף-סוף יש שורשים. זהו עוד שיר על לידתה של זהות מאוחרת, שבו המראה משקפת מיטונימית את מבטה של הסביבה הקרובה ואת פרשנותו של המשורר את השדרים שהחברה מעבירה לו, לדעתו. בעקבות החשיפה לסיפורים "נכנס לסרטים" ובאחד מהם הוא עומד מול המראה וממנה ניבט ילד קטן. המשורר גוזר חתיכות בד ומדביקן על החזה כטלאי צהוב.כאן, כאשר עיניו של הילד משתקפות מעיניו, הוא חווה את עצמו כחלק מן הרצף ההיסטורי של השואה "וגם לו סוף-סוף יש שורשים". אם נסכם את נושא הזהות, הרי שהקורבנות הכפולה של האשכנזי ויוקרת הסטטוס הנמוכה הנלווית לה-מצד אחד, ותפיסת מעמדו של המשורר בכלל ושל ברקוביץ בפרט-מצד שני-אלה גם אלה מהווים את היסוד הנפשי ואת גורם ההנעה הפואטי של המשורר האשכנזי האחרון. נוסיף לכך את תפיסת עצמו כחריג במהלך ימי נערותו. ברקוביץ מבצע אפוא סוג של תיקון גם למעמדו של המשורר (יעודו ההומאני –אנושי), גם למעמדו הספרותי ("משורר","אחרון") וגם למרכיב הזהות "אשכנזי". את כל אלה הוא מנסה להעביר מנדחי ההדרה אל מרומי ההכרה הספרותית והחברתית.

כאמור, אמת–המידה העיקרית של ברקוביץ, העומדת בבחינת צו קטגורי היא סבלו של היחיד (ומכאן של קבוצה), אותו הוא תופס כמוחלט ומייתר כל הצדקה מלומדת או מסגרת - על מוסרית. שני הביטויים התוכניים לעמדה מוסרית זו הם הנהייה אחר הפרטים הקטנים וההזדהות עד להטמעות מוחלטת באחר. האדם הוא אפוא קנה-המידה לכל שיפוט מוסרי, ואין שום ערך מוצדק, שעומד מעבר לו. גם כשהורגים את הנפש בת-החורין / מעמידים אותה בשלשות / ומפרקים אותה לאלף חתיכות חסרות משמעות / זולת המשמעות הגדולה האחת / של נפש המדינה שאין לה באמת נפש / אלא הציות (קטע מתוך "המשורר האשכנזי האחרון מתכונן להפרת פקודה", עמ' 31). האדם בשואה הושלך אל מחוץ לכל הקשר חברתי, תרבותי ולשוני. הוותרותו בעולם נותרה ללא כל פשר ומותו הנפשי קודם למותו הביולוגי. ערכים כמו המדינה הם חסרי נפש, ועל כן אינם יכולים לזכות לכל הצדקה. אבן הבוחן הרואה בחיים ובעצם הקיום ערך עליון מוחלת (לשון החלה) גם על בעלי החיים, בהיותם בעלי נפש: ההתקדמות בתור לקפה לא ברורה וגם לא / ברור אם הבשר כשר או חזיר, אם חזיר אז לא כשר ואם כשר אז כשר / להרוג בעלי חיים בשביל הכח והתאבון / של הבן אדם? (המשורר האשכנזי האחרון,עמד 10). התהייה של ברקוביץ ביחס לסבל וביחס לשאלת המוות היא כשל ילד, באותו מובן שהיא חפה מהדחקות ומניסיון ליצור אסתטיזציה שלהם. תהייה זו מלווה בסקרנות אין קץ. כאמור, הביטויים ליסוד נפשי זה הם החיפוש אחר הפרטים הקטנים וההזדהות עד הטמעות בקרב האחר. אלה גם אלה הם פועל יוצא של סקרנות, אך בעיקר של תשוקה ואשמה. רבים הם השירים בהם היסוד של ההזדהות הוא טוטאלי ובהם התשתית המוסרית והתשתית היצרית מופיעות באופן סימולטני. הבולט שבהם הוא השיר "המשורר האשכנזי האחרון רוצה לנשק על שפתייך": עצמותיו מצפות לקראתי / אני חש זאת בכל כלי והלוואי שאגיע אליו,שיהיו עצמותינו קרובות,מגוחך הרצון / מגוחך השיר הזה,שמתחיל ברצון לנשיקה ומסתיים בגוויה של / תינוק שכבר מזמן / אבדה אפילו את קרירותה / הראשונית של בשעת המוות / והתמזגה עם העפר עד בלי הבחן עוד בין העפר ובינה (קטע מן השיר,עמ' 33-34). בשיר זה הטנטוס והארוס צועדים יד ביד עם ה"סופר אגו", כאשר תשוקות פיזיות ונהייה אל הנסתר באות באופן סימולטני עם מצפון ואשמה. לא בכדי מעיר האני-השר פעמיים "מגוחך" (בהתייחס לרצון הזה וכן לשיר שמתחיל ברצון לנשיקה ומסתיים בגוויה של תינוק), אך זהו לבטח "מגוחך" המודע לעצמו, המשרטט את הטווח בין צו המצפון לתשוקה כפשוטה. גם בשיר "המשורר האשכנזי האחרון עובר על רשימות מתקופת השואה" כותב המשורר: "אבל הוא מעשה שטן, נמשך אל הרשימות הללו ואל אתור / בני המשפחה" (עמ' 36). באחדים מן השירים האחרונים בספר החיפוש מקבל גוון של התמכרות והמשורר מעיד: "לא מרגיש שייך לנלהבות זו / של השרשים / הוא מחפש משהו אחר שטרם קרא לו בשם" (המשורר האשכנזי האחרון הולך לשמוע הרצאה על גורלם של יהודי בוטושאן בקריית המוזאונים בפתח תקוה, עמ' 48). בשיר, השורשים כבר אינם מושא-חיפושיו של האני השר אלא דבר מה שאינו מסוגל להמשיג במילים ואינו ראציונלי כבתחילת המסע. גם בשיר "המשורר האשכנזי האחרון, אל תכנס לזה" (עמ' 38) מפצירה האם במשורר תוך ספור הנוראות, "שלא יכנס לזה". בסופו של השיר היא אומרת: אתה אוהב את זה, נובר ברשימות, בזיכרונות/באשפתות של ההיסטוריה, בשביל מה אתה / עושה את זה? אל תכתב את זה / אל תכנס לזה (הוא נכנס לזה). כפי שציינתי, בנוסף לשקיעה בפרטים הקטנים, העמדה המוסרית של המשורר האשכנזי האחרון באה לידי ביטי גם בהזדהות עם הטמעות בנפשו של האחר. בשיר "המשורר האשכנזי האחרון יושב על שפת הבור" הוא כותב: המשורר האשכנזי האחרון יושב על שפת הבור ובוהה / ובוהה הבור בחזרה במשורר / ועולה הבוץ מתוך הבור / ושתן הפחד עולה מתוך הבור (עמ' 21). זוהי פתיחתו של השיר, המתייחסת לנפילתו של מישו בן ה-8 לתוך בור מלא בוץ בזמן בריחת המשפחה מהעיר בוטושאן לכפר נוצרי סמוך. בסופו של דבר ניצל מישו באמצעות סבתו ואמו. ברקוביץ יוצר כאן הזרה של אימת הנפילה אל הבור באמצעות האנשה (בהיית הבור במשורר). המשורר מתאחד כאן עם האימה ומדמה כאילו מדובר בו הוא. בשיר "המשורר האשכנזי האחרון מתכונן להפרת פקודה" כותב ברקוביץ:

המשורר האשכנזי האחרון מתדמה לסבא שלו / עומד במגרש המסדרים ומתכונן להפרת פקודה / תכף הוא יגיד למפקד לא / תכף הוא יתחיל לרוץ לעבר גדר המחנה / יקבל מכות / עצמותיו יתרסקו / הנשמה תצא ותכנס דרך החלון אל המטבח
• / שם הם יעמדו / הורים יהודים צעירים, בוטושאנים / ידברו בשקט, / הוא יספר להם בסוד את מה שעבר / הילדים יראו אותם מסתודדים / ותנחל להם המורשת / לא לסרב פקודה / לקבל את הדין (עמ' 30-פתיחת השיר).

בשיר נוצרת הדמות מוחלטת בין המשורר לבין סבא שלו (מבחינה ביוגרפית סבו מצד אמו, אפרים פרוים סגל, שנלקח על-ידי הצבא הרומני למחנה עבודות הכפיה בטלאורמן). הדמות זו נעשית באמצעות טכניקה של מבע משולב, כאשר המשורר קושר את קולו בתודעת הסב, עד לבלי הפרד. נעיר כאן על הקשר (המסומן בשתי כוכביות) בין השורה "הנשמה תצא ותכנס דרך החלון אל המטבח" לבין שירו של גיורא פישר על בנו, סמל מרום פישר, שנפל במהלך מבצע חומת מגן בג'נין, בהיותו בן 19. בשיר כותב פישר: "ראיתי אותו דרך חלון המטבח, מסתובב בחצר המשק/משום מה לקח לי זמן להיות בטוח שזה הוא, הילדון המתוק שלי" (מתוך "צירי חיים", הוצאת קשב לשירה, 2014,עמ' 41). ברקוביץ מעיר שכתב את השורות האמורות בהשראת שירו של פישר וכן את העובדה ששיר החלום של פישר מושך את הזמן אל התקופה של טרם נפילתו של מרום. רעיון ההדמות בא לידי ביטוי גם בשיר "המשורר האשכנזי האחרון משתעשע בלחץ דם גבוה שהתגלה אצלו": כעבור יום אחד הוא חושב על האפשרות של קעקוע המספר על/אמת זרועו / 16095, ועל חזרה למחנה / המספר הזה,חולפת בו המחשבה,יכול לפתוח לו הרבה / דלתות / ...ירצה להכנס לראות במו עיניו את הרגעים האחרונים / איך מקבלים את המוות בכפפות של משי,בידים שהעור שעל / עצמותיהן הפך דק וחוור (עמ' 47). גם כאן ההזדהות המוחלטת עם הקורבן מוצאת את ביטויה באמצעות הכח המדמה, היוצר סוג של פעפוע וטשטוש בין האני השר וביו הקורבן, המקדם את פני המוות. זוהי היכולת האמפאתית של ברקוביץ, המאפשרת לו להתבונן על המציאות, בעיקר כאשר מדובר בסבל מבעד לעינו של האחר. הטריגר לכך הוא בדיקת לחץ הדם, שתוצאותיה מעוררות בקרבו את תודעת הקץ. אירוניה מרה יש בשורות הללו, שהופכות את קעקוע המספר להזדמנות של ממש "להתקדם בחיים" ולראות מקרוב את פני המוות.

"המשורר האשכנזי האחרון" הוא, כפי שמגדיר אותו כותבו, ספר מסע ראשית אל עברה של משפחתו (ובהרחבה:תרבותו), המכונן את זהותו על שני מרכיביה: זה ההישגי("משורר") וזה השיוכי ("אשכנזי"). בשני המרכיבים מבצע המשורר תיקון היסטורי הנוגע למעמדו כמשורר וכאשכנזי. הבחינה הכוללת של פעילותו של ברקוביץ, בספר גופו ובאפיקים האחרים, מלמדת, כי לא מדובר בשירה עדתית כפשוטה, אלא בשליחות ההומאנית של המשורר, שחייב במימוש ייעודו גם בחברה שאבדה צלם אנוש: "בתגובה לרוע הנפוץ של בני אדם התגובה שלי כמשורר דחליל היא להמשיך ולהאיר את הדרך למקומות טובים יותר של הוויה", אומר ברקוביץ בתגובה לשיר של יואב עזרא בפייסבוק. ספר זה מהווה ביוגרפיה לירית מרתקת, אותנטית המשלבת תשוקות פיזיות ורוחניות, הומור, קורבניות ללא התקרבנות-אפיונים הזרים לרוחה של ספרות השואה. להשקפתי, ברקוביץ הוא משורר, שלא יפרד מפוזיציית השוליים ומעמדת האנטי גיבור, גם אם יזכה בפרסים ספרותיים, ויפרד מתחושת הנידוי והמוחרמות, שהוא מרבה לדבר בה. ניתן יהיה אולי לפייס אותו לזמן מה, אבל לא יהיה ניתן להפקיע ממנו את תכונות הבסיס, שהופכות אותו למשורר כה מיוחד, ששירתו "שירת אמת המכילה אמת גרעינית שאי-אפשר לנסחה באופן אחר לעולם",כפי דרישתו מן השירה. נאה מקיים.