קלייר מתגלית כמי שנהוג לכנות, בלשון הפסיכואנליטיקאיים הצרפתיים - פרוורסית נרקיסית. תיאורה של אישיות מזיקה זו, לפי הפסיכיאטרית והוויקטימולוגית הצרפתייה מארי-פראנס היריגוין, חופף לקווי דמותה של קלייר ברומן של נלה לרסן. האישיות הנרקיסית מאופיינת בתחושת גדלות, באגוצנטריות קיצונית ובהעדר מוחלט של אמפתיה לזולת, למרות הרצון העז לזכות באישור ובהערכה מן החוץ. הנרקיסי הוא קליפה ריקה ומגלומנית שאין לה קיום משל עצמה. זהו אדם שמעולם לא הכירו בו כאדם.
הרשעות אינה אלא תוצאה בלתי נמנעת של המבנה הריק. הפרוורסי הנרקיסי מתמלא באחר, שנעשה בבואתו, ובלעדיו אין לו ממשות. הוא מוצא את איזונו הפנימי לאחר שהוא פורק על האחר את הכאב שהוא עצמו אינו מסוגל לחוש ואת הסתירות הפנימיות שהוא עצמו מסרב לחוות. מכיוון שנפגע בילדותו, זוהי דרכו לשרוד ולהתקיים. הפרוורסי הנרקיסי, שהוא בדרך כלל מבריק וכריזמטי, משתלט על קרבנו, בתחילה באמצעי פיתוי, ולאחר מכן הוא תוקף ומערער את בטחונו העצמי ומתעלל בו. כאשר יחוש שטרפו חומק ממנו, האלימות המוסווית, שעד כה נחבאה מתחת לפני השטח, מתפרצת.
הפרוורסי בוחר בקרבנות מצפוניים, בעלי נטייה להאשמה עצמית, הרגישים לביקורת ומנסים להשיג את אהבת האחר על-ידי נתינה. התוקף בוחר בקרבן כדי לנצלו. הנתקף מרגיש לכוד, והניתוק מהתוקף, במידה שהצליח להיפטר ממנו, מקנה לו תחושת שחרור עצומה
3.
ספרה של נלה לרסן מתאר, למעשה, את תהליך התפתחותו של קשר פרוורסי החל משלב הפיתוי ועד ההתעללות עצמה על כל גווניו האופייניים. וגם הרקע הקודם נתון בו. ילדותה הקשה של קלייר היוותה קרקע פורייה לצמיחתה של האישיות המתוארת על-ידי מארי-פראנס היריגוין.
קלייר משורטטת, כבר מההתחלה, כאדם מפתה, לעגני, פוגעני, מטריד, חודר למחשבות הזולת, בעל שיטות פעולה עקשניות וטרחניות, האופייניות לאנשים מניפולטיביים מסוגה, שלא מרפים מטרפם, בדיוק כפי שתיארה אותם מארי-פראנס היריגוין:
גם בימים ההם לא היה שום דבר קרבני בגישתה של קלייר קנדרי לחיים, ולא הייתה לה שום מחויבות מעבר לסיפוק התשוקה המידית שלה. היא הייתה אנוכית וקרה ונוקשה. אך הייתה לה גם יכולת מוזרה לבטא חום ולהיטות, לפעמים על גבול ההגזמה התאטרלית. (עמ' 12).
לפעמים הייתה נוקשה ולכאורה חסרת רגש כלל, ולפעמים שפעה חיבה, ותגובותיה היו נמהרות. והייתה בה רשעות מפתיעה ברכותה, מוסתרת היטב עד שעוררו אותה. אז הייתה מסוגלת לשרוט, וביעילות רבה. (עמ' 13).
איירין תלתה את השפופרת בטריקה עזה, ומיד נמלאו מחשבותיה תוכחה עצמית. היא עשתה זאת שוב. אפשרה שוב לקלייר קנדרי לשכנע אותה להבטיח שתעשה משהו שאין לה לא זמן ולא רצון מיוחד לעשותו. מה בקולה של קלייר היה כה מושך, כה מפתה? (עמ' 42).
בפגישה בבית הקפה דרייטון מתגלית קלייר כפתיינית סדרתית (חיוכים מלטפים ומתגרים אל המלצר), כבוגדנית (היא מגיעה למקום מלווה במאהב) וכערמומית ותכסיסנית (היא מדובבת את איירין לדבר על עצמה ולגלות את סודותיה כדי שתוכל, לאחר מכן, לתמרן אותה כרצונה).
במכתב השני ששלחה קלייר לאיירין כדי לשכנע אותה להיפגש אתה שוב ולהכיר לה את החברה השחורה שממנה בחרה להתנתק כשנישאה לגבר עשיר, לבן וגזען ("לעבור" חזרה), היא מאשימה אותה ומחניפה לה בעת ובעונה אחת תוך התקרבנות מעושה:
"...כי אני בודדה, כה בודדה... אני מתגעגעת להיות אתך שוב, כפי שמעולם לא התגעגעתי למשהו, ורציתי הרבה דברים בחיי... את לא מתארת לעצמך עד כמה, בחיים החיוורים האלה שלי, עולות בעיניי כל הזמן התמונות הבהירות של האחרת, זו שבעבר חשבתי שאשמח להשתחרר ממנה... זה כמו כאב, סבל שאף פעם לא נגמר..." דפים על גבי דפים, דקים כאלה. ולבסוף הסיום: "ואת אשמה, 'רין יקירתי. לפחות חלקית. כי כנראה לא הייתי מפתחת את התשוקה האיומה, הפראית הזאת, אם לא הייתי פוגשת אותך אז בשיקגו..." (עמ' 14).
הספר כתוב בגוף שלישי אך מנקודת המבט ומתוך זרם התודעה של איירין, בת דמותה של נלה לרסן. כבר מסצנת פתיחתו, מביעה איירין את דעתה הלא חיובית על קלייר, עוד מימי ילדותן.
דיוקנה של האישה המסוכנת, שיש להימנע מכל קשר אתה, משורטט בשלמות. היא לא רק מטרידה, היא גם משתמשת באמנות הפיתוי כדי להפיל אנשים חלשים במלכודתה. קלייר מעוררת באיירין רגשות מסובכים, מעורבים וסותרים. מצד אחד, היא חומלת עליה ומקנאת בה, נמשכת אליה ומעריצה אותה, ומצד שני, היא כועסת וזועמת, זעם שמוצא לו ביטוי לכל אורך הספר. תגובות אלה מאפיינות את כל קרבנותיהם של הפרוורסי הנרקיסי.
רמז אירוני מאוד לגבי שקיעתה של קלייר עוד ועוד בניוונה המוסרי, המסומלת בנשמתה ההולכת ומשחירה, ללא קשר לצבע עורה, נשתל בהתלוצצותו, המפוקפקת כשלעצמה, של בעלה הגזען. ג'ק, שאינו יודע דבר על מוצאה השחור של קלייר, אומר שהיא מתכהה יותר ויותר ואם לא תיזהר, תתעורר יום ואחד ותגלה שהפכה לניגר (עמ 52). וזהו, אולי, אחד ממסריו החבויים של הספר: נשמתם השחורה של אנשים רעים אינה קשורה לצבע העור, למוצא או למגדר.