לפני כמה עשרות שנים ביקרתי באיטליה, ומאוד לא התרשמתי – בעיקר, כיוון שהגעתי אליה מצרפת ומשווייץ. הניגוד החריף בין הנוף השווייצרי לבין הנוף האיטלקי (שנראה כבר בקנטון האיטלקי של שווייץ) לא השאיר בי רושם חיובי. לפני כשנתיים ביקרנו בסיציליה, והביקור הותיר בנו רצון לחזור. מאז סומנה סרדיניה כיעד, אך רק השנה התאפשר הדבר – כיוון שיש טיסות ישירות ודי זולות מנתב"ג אליה. האי סרדיניה נמצא ממערב לאיטליה – מצפון לסיציליה ודרומית לקורסיקה. קרבתו לאיטליה, לצרפת, לספרד ולצפון אפריקה הביאה אליו משך הדורות כובשים רבים, שהשפעותיהם ניכרות בו עד עצם היום הזה. סרדיניה קרויה על שם תושביה – סרדים – שיש מי שמקשרם עם הפלשתים (גויי הים), שהגיעו ארצה; ונשוב לזה בהמשך. גודלה כמדינת ישראל (כ-27 אלף קמ"ר), וגרים בה פחות משני מיליוני תושבים. ארץ חקלאית, שכמו סיציליה, אינה מפותחת במיוחד. סרדיניה סובלת, כמונו, מכמה שנים רצופות של בצורת, והדבר ניכר בחוצותיה. פראנקו, בעל המלון ששהינו בו, התלונן, שכבר אמצע אוקטובר, ועדיין לא ירד גשם. לכן, נאלץ להשקות את הבוסתן הנפלא, שאופף את מלונו. הגענו בסתיו – וכמו בארץ, זו עונה עצובה, שיש בה הרבה שדות יבשים. מעניין לציין, כי תושבי סרדיניה רואים את עצמם כלא-איטלקים, ואפילו יש להם שפה משלהם – סרדית – שנאבקת על קיומה. אם תתפתח המגמה של פיצול היחידות הלאומיות באירופה (עיינו בערכים סקוטלנד, וילס, קאטלוניה, באסקים ועוד), היא יכולה להגיע גם לאיטליה; וסרדיניה (כמו צפון איטליה) יכולה לבקש עצמאות. לסרדיניה יש היסטוריה משלה, שכוללת תקופות ארוכות של כיבוש פניקי, של כיבוש רומאי, של כיבוש ביזנטי ושל כיבוש ספרדי. כמו ארץ-ישראל, סרדיניה הנה ארץ מעבר, והרבה מאוד כובשים זרים שלטו בה, והשפיעו על תרבותה ועל נופה. באי יש מעט מאוד ערים גדולות, הרבה כפרים ועיירות קטנות. סביבה נינוחה מאוד (עד שיובנטוס הביסה את יריבתה, ומסעירה את אוהדיה הצוהלים), למרות שנתקלנו לא-אחת בנהיגה פרועה. אנשים נחמדים, מסבירי-פנים, אך שליטתם בעברית אפסית וגם אנגלית אינה שגורה בפיהם. לסרדיניה יש עבר גאולוגי ארוך, ובסיור באי נתקלים בתצורות סלע רבות ומגוונות. במערות באי נמצאו שרידים של האדם הקדמון, של חיות אדירות ושל צמחים (ראו להלן). נחתנו בעיר קליארי, שנוסדה בידי הפניקים, בדרום המדינה. זו עיר נמל, שבנויה על מפרץ גדול. כמו כל עיר עתיקה, יש לה מצודה גדולה ורובע עתיק מאוד, שעשיר ברחובות צרים מאוד. בעיר היה גטו יהודי – למרות שבסרדיניה לא הייתה קהילה יהודית גדולה. רוב היהודים גורשו מהאי בגירוש ספרד.

יעדנו – המלון 'לה נוֹריה' בפאתי העיירה סן ספֶּראטה, שנמצאת מצפון לקליארי – נבחר הודות להמלצה שקיבלנו. התמונות, שראינו באתר המלון, ענו לדרישותינו למלון עם ארוחת בוקר (B&B), במחיר סביר. התברר, שצדקנו מאוד. מקום מדהים התגלה בפנינו כשנפתח השער. דונאטה ופראנקו קופז, מנהלי המלון, הקימו מקום חמוד ונעים מאוד, שהתארחנו בו בשמחה ובהנאה רבה. האווירה נעימה, ובעלי הבית מחייכים ונינוחים. לא הייתה בקשה שסורבה, וכל דבר סודר מיד, ביעילות, במאור-פנים ומתוך רצון להנעים את שהותנו. עם בואנו, טיפל פראנקו במיומנות רבה בפציעה בכף ידי, ואחרי שחבש אותי, הביא לי פיסת אלו-ורה מגנו, כדי שאטפל בפצעי. כשהגענו ערב אחד חזרה לחדרנו עם נקר בצמיג, הזדעק פראנקו בבוקר, וניפח את הגלגל הנקור. הוא לא הסתפק בזה, והוביל אותנו לפאנצ'ר-מאכער, שלא דיבר אנגלית, והסביר לו את צרכינו. פראנקו לא עזב את המקום עד התברר לו, שאנחנו רגועים ומסודרים. 'לה נוריה' הנו מקום קטן, מרשים ונעים. כמה חדרי שינה נעימים, מרפסות רחבות וחדר אורחים גדול, שיש בו ספרייה קטנה של ספרי בישול, בעיקר, ושל מדריכי תיירות – רובם באיטלקית, כמובן. המלון מוקף בבוסתן מטופח ונאה, שגדלים בו עצי פרי ועצי נוי, וביניהם שיחים שונים, שדונאטה משתמשת בהם לבישוליה, וגם ארטישוקים, שהפתיעו אותנו, כיוון שלכאורה אין זו עונתו. סיירנו בעניין רב בבוסתן, וניסינו לזהות את עציו. הצמחייה בסרדיניה דומה מאוד לצמחיית ארץ-ישראל – הרבה אלונים מסוגים שונים, זיתים, אורנים, אקליפטוסים, חבושיות, צברים, אלות מסטיק, שהמקומיים מפיקים מעליהן שמן, שמייחסים לו את אריכות ימי תושבי סרדיניה, ועוד. הופתענו לראות בבוסתן מין קטלב, שנשא המון פריחה ופירות, שהיו בשלבים שונים של הבשלה בצבעים צהוב וכתום. הפירות האדומים, הסבירה דונאטה, ראויים לאכילה. ניסינו, ונהנינו מאוד. למחפשים דיור נעים ונוח, קרוב לכבישים ראשיים, אך רחוק מסאונם – אני ממליץ על 'לה נוריה', שאינו מקום יקר, ומעניק תמורה מלאה ומהנה.

סן ספראטה נודעת בזכות רובע האמנים שלה, שקירות בתיו מעוטרים בציורי קיר רבים. שוטטנו בעיירה, ונקלענו לאטאלייה - סטודיו – של אמן מקומי, שהיה סגור. עובד בסטודיו הפנה אותנו למוזאון של הפסָל פּינוּשוֹ שוֹלָה (Pinuccio Sciola), הנמצא ברחוב אוריאנה פלאצ'י. הבחור סיפק לנו מפה של אתרי העיירה והסבר, כי שולה הנו פסל. אחר כך התברר לנו, כי התפרסם בעבודותיו באבן ובסוף ימיו – גם בעץ. הכניסה למוזאון שולה אינה מרהיבה. הושיבו אותנו על ספסלי עץ, צבועים כחול, שהזכירו לי את ימיי בתנועה, ומדריכה הסבירה לנו על חייו של הפסל (2016-1942), על מחשבתו ועל יצירתו. אחר כך הוליכה אותנו בתערוכה המדהימה. שולה חקר לעומקם את הסלעים ואת האבנים בטרם פיסל בהם. הרבה לעבוד בבזלת, בשחם (גרניט) ובסלעי גיר. רבות יצירותיו מרשימות בגודלן. לדברי שולה, גלומות באבנים מנגינות, והוא ניסה לחלצן מתוכן. המדריכה ניגנה על כמה מהפסלים באצבעותיה – כמו בנבל – וגם באמצעות אבן, שליטפה את הפסל. בדוכן המוזאון קנינו דיסק של מוזיקה, שהפיק שולה מִנגינה על פסליו המדהימים. הדיסק נקרא, "בראשית היו צלילים". המוזיקה שלו נשמעת כמו עוגב, עשירה ומעניינת. כדי להקליט מנגינות של אבן, שהם נשמת האבנים, יש להכיר תחילה, שצלילים גלומים באבן – כתב שולה על הכנת הדיסק. אחר כך עולה שאלה טכנית איך לקלוט את הצלילים במיטבם. זה נעשה בכמה מיקרופונים רגישים ביותר, שהתחשבו בתנאים הסביבתיים. יצאנו מהתערוכה בהתעלות אדירה, עד שכעבור יומיים שבנו אליה.

בניגוד לשמועות, מעט מאוד איטלקים דוברים אנגלית. כך, התקשורת עמם בסימנים, בשרטוטים ובהרבה תסכול. תוך שהותנו בסרדיניה למדתי עשרות מלים באיטלקית, ויכולתי לנהל שיחה מטומטמת, שניסתה להסביר את רצוני. במקום אחד עזרה לי הצרפתית הרצוצה, שלמדתי לפני הרבה שנים באוניברסיטה. סיוע רב להקלת חיינו בסרדיניה נתנה תוכנת תרגום, שהחזיקה דונאטה, בעלת המלון. אמנם, התוכנה האטה את השיחות, אך אפשרה אותן. דיברנו בנחת עברית למכונה, והפלא-ופלא מיד קיבלה דונאטה את תרגום דברינו לאיטלקית, ולהפך. בתוכנת התרגום של דונאטה יש יותר מעשרים שפות שונות, שמאפשרות לה לארח במלונה קהל בינלאומי.