דיוקנה של מציירת דיוקנאות

התלהבותה סחפה גם אותי. ביום התערוכה, הגעתי. מדרגות אבן צרות הובילו אותי לשער ברזל שנפתח אל חצר קסומה ירוקה עטופה בשיחים, עציצים, פרחים וקישוטים שונים, "חלקת אלוהים הקטנה" המהווה מעין פרולוג לתכולה האמנותית של הבית. כבר בפתח נתקלתי בהבזק של צבעוניות מגוונת שנשקפה דרך פסלים בגדלים שונים, ציורי שמן, פסטל ואקוורל. חלקם היו תלויים על הקירות, אחרים מונחים על הרצפה, כאשר מנורות ואהילים ביניהם מוסיפים תאורה רומנטית. העבודות משקפות את אישיותה, הן צבעוניות, חושניות ומלאות חיים. בפינה אחת עומד מתקן ועליו עשרות כובעים רחבי שוליים בצבעים שונים, כמו זה שחבשה בפגישתנו הראשונה. "יש לי מאה ועשרים כובעים, אוסף גדול הה"? היא שואלת בצחוק ילדותי מבלי לצפות לתשובה... באחד הקטלוגים לתערוכת יחיד שהפיקה ממשלת הונגריה עבור אווה, נכתב בהקדמה שהמילה "אש" מאפיינת את אמנותה ואישיותה היצירתית. כמה נכון התיאור, אווה אכן בעלת מזג סנגוויני להפליא! יש בציוריה מגוון דמויות אקזוטיות ופולקלוריסטיות, אותן היא פגשה בארץ ובביקוריה באירופה. גלריית דמויות כאלו הוצגה בתערוכה בשם "דיוקנאות" בבודפשט בשיתוף פעולה עם שגרירות הונגריה בישראל. התערוכה כללה דמויות של צועניות ואכרות מהונגריה וגם בדואיות בנגב וקוטפות תותים מרמת השרון - תערובת נופים אנושיים הנגזרת מקורות חייה. "אדם אינו אלא תבנית נוף - מולדתו", כפי שכתב טשרנחובסקי. תערוכת יחיד נוספת התקיימה בבית יד לבנים וגם שם הציגה ציורים שבמרכזם הנוף האנושי והנוף המקומי של רמת השרון. אווה שולפת מכתב ומראה לי את שכתב לה גבי פארן, ראש העיר: "אומנותך היא פנטסטית שאין דוגמתה. את גאוות העיר שלנו, רמת השרון". מי שדבק בפתגם "אין נביא בעירו" אינו מכיר את רמת השרון, שיודעת להעריך ולכבד את כשרון תושביה. גם בארץ מולדתה הונגריה ובעיר בה גדלה עד פרוץ המלחמה הפתגם אינו "תופס", שכן ממשיכים להזמין אותה ולהציג בתערוכות את יצירותיה. "רק בשנה שעברה, ב-20 לאוגוסט 2016, בחג לכבוד ייסוד הונגריה, הזמינו אותי להציג "בבית הברבורים" וראש העיר Csanyi Josef בירך אותי עם זר פרחים וספר תווים של שירים הונגריים", מספרת לי אווה בעיניים נוצצות מלאות בגאווה ובנוסטלגיה. אווה מגדירה עצמה כציירת פורטרטים בעיקרה. עניינה המרכזי בנוף האנושי, מכאן גם אהבתה לפיסול, לו היא מקדישה זמן רב (כל פסל כשנה ואף יותר). עם זאת, היא אוהבת לצייר גם נופים. אווה מחלקת זמנה בין ישראל, הונגריה וגרמניה. היא מציירת דיוקנאות בהזמנת הצמרת השלטונית בארצות אלה אך מעדיפה דווקא לצייר את האנשים הפשוטים של חיי היום יום. "את יודעת" היא מוסיפה בשובבות, "שר המשפטים של גרמניה, חיכה לי שעה בסטודיו, כי הייתי עסוקה בציור שיכור ישן על ספסל... אצלי כולם שווים". בחדר העמוס בולטים גם צילומים רבים של משפחתה ובעיקר של בעלה המנוח, ג'ורג' פרקש, גבר נאה מאוד, בעל גוף אתלטי מרהיב, שהונצח על ידיה ברישומים רבים, גם בעירום מלא. אווה מתבוננת ברישומים אלו, עיניה דומעות בהתרגשות והיא לוחשת: "ג'ורג' היה אתלט ומאמן שחייה בבית הספר שהקים בנווה אמירים. רבים מתלמידיו זכו להגיע לאליפות. בתי, ענת פרקש, הייתה אלופת ישראל בשחייה וגם נכדי יהונתן הייטוב כבר מגיל 12 זכה באליפויות רבות והחזיק בשלושים שיאי ישראל". אווה קלטה אותי מתבוננת בצילום שלה בצעירותה עם בגד ים. " כן, זו אני... היה לי פעם גוף אתלטי. בגיל 13, בתיכון בהונגריה, כבר הייתי אלופה בשחייה ובהתעמלות על מכשירים, אבל קשה לשוחח בתערוכה, את חייבת לבוא שוב ואספר לך את סיפור חיי". שטפתי עיניי בציוריה ובפסליה המיוחדים, העושר האמנותי בדירה הבוהמית הצליח לסחרר אותי שכן הכל היה כל כך עמוס, עשיר, מגוון. בנוסף לכל האוצרות האמנותיים שתפסו כל משטח, מדף, שקע או פינה בדירה הקטנה למדי, רבצו להם בשקט שלושה כלבלבים קטנים לבנים ליד החלון והשקיפו בהנאה על "הגבירה" המיוחדת שלהם שלא שכחה להעניק גם להם מדי פעם תשומת לב. הפגישה השנייה הייתה Tête-à-tête שתינו לבד, עדיין בבלגן האמנותי-הבוהמי, עדיין בנוכחות שלושת הכלבים, הפעם ישובים על השטיחים שכיסו רצפה מתרוממת במקצת. עדיין קשה היה למצוא מקום מרווח יותר לישיבה, אך כשנמצאים בביתו של אמן, הכל אפשרי ותמיד מוצאים פתרון.

אווה משדרת בחיצוניותה שמחת חיים עצומה ולמעשה מסתירה סיפור ילדות קשה במיוחד. היא נולדה בעיר קטנה בהונגריה, שם גרה משפחתה במשך דורות. כסף לא היה חסר במשפחה, אביה היה פטרון נלהב של אמנות (מצנאט) ואמה הייתה פרימה בלרינה באופרה. בגיל שלוש התייתמה אווה מאמה. שנה לאחר מכן הגיעו הנאצים להונגריה ושלחו את אביה למחנה כפייה בסיביר ואותה, אחותה, ושאר בני המשפחה גרשו לגטו. אביה, בטרם הוגלה, הצליח להיפגש עם ראש המשטרה של העיר, שהיה חברו מילדות, וביקש ממנו להציל את שתי בנותיו הקטנות. אווה זוכרת כילדה את היום בו הגיעו אנשים וציוו על שתי האחיות להתלוות אליהם. היא זוכרת את הצעקות והבכי של הסבא והסבתא שניסו למנוע מהם את הפרידה, אך כמובן ללא הצלחה. החבר הנוצרי של אביה קיים את הבטחתו והצליח להבריח את אווה ואת אחותה לכפר מרוחק, שם העבירו את שנות ילדותן בעוני כרועות אווזים אצל משפחה נוצרית קשת יום. בסיום המלחמה חזר אביהן מסיביר ולקח אותן אליו. הוא גילה שכל משפחתו בגטו נשלחה לאושוויץ ונרצחה. בניסיון לשקם את חייו, התחתן בשנית, והסיפור של סינדרלה והאם החורגת המרשעת חזר על עצמו. המצב היה בלתי נסבל ואווה בעלת האופי העצמאי החליטה לברוח. היא גדלה בפנימייה בבודפשט וחישלה את אופיה. בהיותה בת 16 פגשה את ג'ורג' פרקש. הייתה זו אהבה ממבט ראשון. השנה 1956 וזו הייתה תקופה סוערת וקשה, הקומוניזם שלט ביד קשה והזוג המאוהב החליט לברוח עוד לפני המרד הגדול נגד המשטר. הם בחרו את ערב הסילבסטר כיום הבריחה מתוך מחשבה ששומרי הגבולות ישתכרו ואמנם וכך היה. הם הצליחו לעבור את הגבול ליוגוסלביה לאחר הרפתקאות וקשיים והושמו בבית מעצר לפליטים עד שקיבלו את הוויזה לישראל.

בארץ הם התחתנו והקימו משפחה. ג'ורג' בעלה הוזמן לגרמניה כמדריך שחייה ואווה ניצלה את הזמן לציור. בנוסף ללימודים בגרמניה היא סיימה אקדמיה לאמנות בלונדון, פריז ואמסטרדם עם טובי המורים. לאחר חמש שנים חזרו ארצה והמשיכו כל אחד בהתמחותו, ג'ורג' בניהול ביה"ס לשחייה ובהקמת דור חדש של אלופים ואווה בכל האנרגיה וההתלהבות הטבעית שלה המשיכה ליצור ולהרחיב את אוסף הציורים, הרישומים והפסלים שלה וגם להקים דור חדש של אמנים. בין השאר היא הייתה ממייסדי אגודת הציירים והפסלים של רמת השרון. בנוסף לתערוכות בהונגריה ובישראל שציינתי, היא הציגה בתערוכת יחיד שאורגנה על-ידי נספח התרבות של ישראל בבון וכן ייצגה את ישראל בתערוכה בינלאומית בדנוור קולורדו. "לאחר מותו של ג'ורג', עמו חייתי כ-50 שנה, נוצר חלל ריק", אווה לוחשת בהתרגשות. עד היום לא התגברתי על האובדן. הפיצוי היחידי הוא המשפחה והאמנות, להשקיע ביצירה עוד ועוד ולדעת שג'ורג' מסתכל עלי מלמעלה ומרוצה". למרות המוניטין שאווה צברה בתחומה בקהילה המקצועית המובהקת, אני מודה שכחובבת אמנות לא שמעתי עליה לפני פגישתנו האקראית ליד מקום המגורים של בני. זכיתי להכיר אישה ואמנית וירטואוזית. יצירתה ראויה, לדעתי, לתשומת לב רבה יותר גם בקרב קהילת חובבי האמנות הפלסטית בארץ.