הרומן כולל ביקורת חריפה על הקיבוץ כמודל מוקטן של החברה האנושית כולה, והערצה עמוקה ללהקות הלוויתנים (השונים זה מזה כמו בני אדם), כמודל אידיאלי לחברה רגישה, שפרטיה מְתַקְשְׁרִים ביניהם באופן מופלא, קשובים זה לקולותיו והדיו של זה.
רונה שפריר הייתה בעברה, לפני שגילתה את ההתמקדות, עיתונאית, תחקירנית ואשת תקשורת. לצורך ספרה זה, ערכה מחקרים מושקעים, הן על החיים בקיבוץ (שאותם היא מכירה גם מניסיון אישי) והן על אורחות הלוויתנים (אף הרחיקה עד לבוסטון כדי לצפות בהם).
עלילתו של הרומן מתרחשת בקיבוץ דמיוני-מציאותי, בית ראשונים. הקיבוץ נראה ירוק ומטופח מבחוץ ואכן פרנסיו דואגים לעשרו הכלכלי ומצליחים בכך. אך לא רק בדרכים ישרות. הם עושקים בציניות רבה את העירונים שבאים ליהנות מחמדותיו וגובים מהם מחירים מופקעים על שהותם בו. ואף יותר מכך. הם מנצלים את חולשת החברים שהגיעו לזקנה, ומחתימים אותם על הסכמה לאשפוז ב"חממה".
בשעה שהמשפחות הולכות אחרי הארון בלוויה מדומה, יקיריהן שוכבים חצי מתים, חצי חיים, באותה חממה מגודרת. לשם מה? מה טיבה של החממה הסודית שעליה שומרים שני רוסים תורנים, מצויידים באקדחים? ככל שהרומן מתקדם, כן נוספים עוד ועוד פרטים, המיידעים את הקורא על החממה, שוכביה, עובדיה ויזמיה.
באופן רשמי נועדה החממה לניסויים גנטיים כדי ליצור מינים שונים של פלפלים, למאכל וליצוא. אך בקיבוץ מתלחשים שמאחורי הגרסה הרשמית חבויים סודות אפלים.
אין יזמי החממה מעוניינים למלא את כיסיהם הפרטיים. כל הכסף מוזרם לטובת הקיבוץ והמשך קיומו. אך האם רשאית ההנהגה לרמוס את היחיד לטובת האינטרס הציבורי? זוהי אחת הסוגיות המועלות ברומן, שבו מסמל קיבוץ בית ראשונים כל חברה סגורה. והחממה מסמלת גם היא דגם מוקטן של הקיבוץ עצמו, שבו מתהלכים החברים חצי חיים, חצי מתים, עטופים בגדר, כמו בכלוב.
החממה מסוכנת לא רק לבית ראשונים כי אם גם לארץ כולה. מתוך מימטיזם פסול, צצות חממות גם במקומות אחרים בה, אתרים סודיים, זורעי מוות, העומדים על בסיס של מרמה, הונאה וניצול. אך כוחות מנוגדים קמים ונלחמים ברעיון המקדש את רמיסת הפרט והקרבתו על מזבח הכלל. ובהם, לא פחות ולא יותר, אף יזמית החממה היא עצמה, שעוברת תיקון.
מיכל, עורכת הדין של התנועה הקיבוצית, שנלחמת למענה על כל שקל, מבינה פתאום את האבסורד המורבידי שבחיבור מלאכותי של סופניים כדי להחזיקם בחיים לא חיים. וזוהי סוגיה מרכזית נוספת ברומן, המעלה את גורלן של אותן נשמות מעונות, התלויות בין שמים לארץ, המשתוקקות לעזוב את הגוף ולהיפרד מעולם החיים, בלשונו של הרב הניו אייג'י שמעון, אחת מדמויות הרומן. הרב שמעון הקים בית מדרש לשלום החיים והמתים, בהשראתה של אליזבת קובלר רוס, אך ברוח היהדות. בבית המדרש לומדים החיים, ואלה שעוד מעט ימותו, להיפרד בשלווה, להשתחרר.
הרב שמעון מתנגד כמובן למיזם החממה שהוקמה על-ידי הנהלת הקיבוץ. הקורא יתוודע למניעיה בהמשך, אך, מחוץ לרומן, במציאות חייה של רונה שפריר אליה היא מפנה אותו בפרק התודות בסוף ספרה, וכמו-כן במציאות חיי רבים אחרים, קיימת סוגיית סוף החיים שלעתים לא מעטות הופכת קשה ומרה. מדוע מתעקשים רופאים על הארכת חיים במקרים חסרי תקווה?
גבריאל הלוי, ממייסדי הקיבוץ, מתחרט על שחתם על הסכמתו לאשפוז בחממה, ומצטרף גם הוא למשנתו של הרב שמעון בעניין זה: סבא לקח נשימה חטופה. אם היה יכול לעשן, בטח היה מבקש שאכטה מהסיגריה.
"קראתי השבוע על סקר שעשו באיזה מקום, נדמה לי באנגליה, שבו שאלו אנשים כמה זמן הם רוצים לחיות. אחת האפשרויות הייתה לחיות לנצח. והתברר שאנשים רצו לחיות הרבה זמן - אגב, לא יותר מ-150 שנה. אבל איש לא רצה לחיות לתמיד".
סבא ניסה להרים את קולו, כמו פעם, בתרועה של שופר, אבל משהו נתפס שם כמו קולר. "לא רוצים לחיות לנצח אבל לא מכבדים את האפשרות להפסיק את החיים. מאריכים, מושכים, מענים. במיוחד אצלנו, הקיבוצניקים, שמאמינים בעבודה קשה המצילה מכל רע. ארבייט מאכט פריי, כמו שאומרים. העבודה משחררת. עובדים ועובדים ועובדים. כל הזקנים שיכולים עדיין מתנדבים. עובדים במיון כביסה, עובדים במיון ניירת, לפעמים נותנים להם גם לעבוד במפעל המיצים ליד המכונות". ונעצר לנשום עוד רגע.
"את העבודה - מכבדים. זה בטח. אבל את המוות? אז זה כל מה שאני רוצה", והוא פנה והסתכל עליי, "אני רוצה למות כמו בן אדם. שתראה את הגוף הזה", הוא טפח על הבטן שלו, שהתכווצה קצת עם השנים, "שתראה אותו שוכב בארון. ותשמע את הנשמה שלי צוחקת למעלה." (עמ' 87-86).