תושב תל אביב, החולה במחלה קשה, הגיש תביעה כנגד העירייה בעקבות ניסור ענפי עץ שגדל בחצר ביתו. מדובר בעץ פקאן שניטע במקום על-ידי סבו, ואשר הטיפול בו, לאור מחלתו הקשה, הוא משענת עבורו. בפרפרזה לסיפור הילדים הידוע, העץ הנדיב, "והאיש אהב את העץ, והעץ אהב את האיש".
התובע טען, כי הוא זכאי לפיצוי משום שמחלקת התברואה של עיריית תל אביב גזמה בפראות את ענפי העץ, הרבה מעבר לענפים שחדרו לכאורה למרחב הציבורי. יתרה מזו: עוד בטרם החליט לפנות לערכאות, התושב התנהל באופן עצמאי מול העירייה, שהתנצלה על רשלנות קבלן הגיזום.
אולם התנצלות לחוד וכתב הגנה לחוד. כאשר הנושא הונח לפתחו של בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, העירייה טענה, כי אין לפסוק לחובתה פיצויים. "נכון", אמרו בעירייה, "קבלן משנה מטעמנו גזם את העץ המדובר. עם זאת, הדבר נעשה מכוח חובתנו לשמור על המרחב הציבורי". נציגי העירייה טענו בבית המשפט, כי הענפים שנגזמו היו רק כאלה שחדרו מעבר לחצר הבית ובכך היוו סכנה להולכי רגל ומכשול לרכבים.
התובע טען, כי אין לקבל את הדברים. בפתח דבריו הוא הזכיר לעירייה ולבית המשפט שפנייתו הולידה התנצלות והודאה ברשלנות. עדותו המרגשת והכנה לא הותירה את השופט
יאיר חסדיאל אדיש למצוקתו. השופט הבין היטב, כי הקשר בין התובע לבין העץ שנגזם הוא הרבה מעבר לקשר רגיל בין אדם לאילן. לכך יש להוסיף תצלומים וראיות שהוצגו ואשר תמכו בטענותיו.
בית המשפט פסק לטובת התושב פיצויים בסך 5,000 שקל, תוך שהוא מותח ביקורת על התנהלותה של עיריית תל אביב. ראשית, בית המשפט הדגיש שהעירייה לא ראתה לנכון להביא לעדות את מי שביצע את הגיזום או את קבלן המשנה שעימו היא התקשרה לצורך העבודה. שנית, העירייה נמנעה מלהביא לעדות את מנהל אגף התברואה באזור הרלוונטי.
השופט חסדיאל לא התעלם בפסק דינו מהפער שבין ההתנצלות (הראויה) לאחר המקרה לבין כתב ההגנה הלאקוני. "דווקא בהיכל הצדק הפגינה הנתבעת קהות לבב, אטימות ויוהרה, והתחמקה מאחריותה", כתב השופט. הוא הפנה את עיריית תל אביב לארון הספרים היהודי שבו אין ספור התייחסויות לאיסור שבהשחתת אילנות. החל מהתורה, "כי האדם עץ השדה", דרך התלמוד הבבלי ועד לרמב"ם. התנהלותה הדיונית של העירייה גם עלתה לה בהוצאות בסך 1,000 שקל.
