ג'וני אלידיי, כוכב הרוק הנערץ, "אלביס פרסלי הצרפתי", נפטר מסרטן ריאות ב-6 לדצמבר, בלילה בין יום שלישי ליום רביעי, 2017, בגיל 74. ביום שבת שלאחר-מכן נערך לו טקס הצדעה פופולרי. 700 אופנוענים טסו לאורך השאנז אליזה בדהרת כבוד לאלילם שהיה חובב נלהב של הארלי דוידסון. שיירת הקבורה התנהלה באותו מסלול, משער הניצחון לעבר כיכר הקונקורד. בכנסיית המדלן התקיים טקס האשכבה בנוכחות נשיא צרפת, עמנואל מקרון ואשתו בריז'יט. שני נשיאים לשעבר כיבדו גם הם את המעמד בנוכחותם: ניקולא סרקוזי ורעייתו - הזמרת קרלה ברוני, פרנסואה הולנד ובת זוגו - השחקנית ז'ולי גאייה. היה זה עמנואל מקרון שפתח בנאום הספד לג'וני שהוא, לפיו, גיבור צרפתי שהביא את המוזיקה האמריקנית למולדתו, ולאחריו שורת הספדים נוספים של המי ומי באליטה התרבותית המקומית, מחבריו הקרובים של ג'וני. כמיליון מעריצים הריעו בחוץ לאלילם, הזילו דמעה ושרו בהתלהבות ובשמחה מהולות בעצב משיריו הידועים. המוזיקאים של ג'וני היו גם הם שם כדי לנגן בדבקות ובכוונה כמה מלהיטיו. לטיסיה, אשתו של ג'וני מזה 23 שנה, הכניסה לכנסייה כ-40 בני מזל מבין ההמון. היה מקום בכנסיית המדלן ולטיסיה מחבבת מאז ומתמיד את מעריציו של האיש שלה ונוהגת בהם כבוד. אפשר היה לראות גם מעריצים שחיקו את אלילם בסגנון הלבוש ובמראה. ג'וני היה אחד, יחיד ומיוחד אבל היו לו לא מעט כפילים. כל צרפת, או כמעט כולה, התייחדה עם זכרו של מי שליווה בשיריו הסוחפים את חייהם של ארבעה דורות. צרפת של מעלה, צרפת של מטה, ימין, שמאל, מרכז, אינטלקטואלים ופועלים, קשי יום ומעומלני צווארון, הכל מאוחדים, לפחות ליום אחד. רבים מהנוכחים במעמד אמרו שיש להם ההרגשה שאיבדו בן משפחה. ג'וני היה אנושי, פשוט, צנוע, נחמד ונדיב. גם למי שהמוזיקה שלו לא דיברה אליהם, קשה היה לא לחבב אותו. קסמו הייחודי, שהתבטא בקולו הכביר, בגופו השרירי, העטוי בבגדי עור צמודים, מעוטרים בצלבים ושאר תכשיטי מתכת, בתנועותיו הסקסיות להחריד ובביצועיו המדהימים על הבמה, הטריף לא מעט נשים, בכל הגילאים. וגם גברים שאבו ממנו עידוד והעריצוהו ללא גבול. בעולם הפרנקופוני ג'וני היה תופעה, חיית במה שאין שני לה. מי, חוץ ממנו, הגיח אל הבמה, במופעים גרנדיוזיים, באצטדיונים עמוסי עשרות אלפי צופים, כשהוא משתלשל בכבל מתוך מסוק? מי, חוץ ממנו, הגיע אל הבמה על אופנוע או נגלה עליה בתוך אגרוף ענק, שנפרש מעל האולם? ביום הולדתו ה-50, חיכו מעריציו שיופיע לפניהם כרגיל, והינה, הפתיע אותם חתן השמחה כשהגיח מאחור, מהיציאה, וחצה את הקהל לשניים בדרכו אל הבמה. ולאחר-מכן שלוש שעות הופעה כולל דואטים עם אשתו הראשונה סילבי ורטאן, עם בנם המשותף דוד, עם חבריו הזמרים אדי מיטשל ומישל סרדו, בתפאורה שדמתה לגולדן גייט ברידג' של סן פרנסיסקו. פעלולי אורות, פנסים, זרקורים וקרני לייזר, תפאורות מטורפות, שגבו תקציב נפילים - דמיונו של ג'וני וצוותיו, שהתחדשו, לרוב, כל עשור, היה פורה, נועז ופורץ גבולות. ביום שני הוטס ארונו הלבן כשלג של ג'וני לבית קברות קטן באי סנט ברתלמי. זה היה רצונו של המנוח. ג'וני רכש באי המיליארדרים אחוזה מפוארת שבה בילה ב-10 השנים האחרונות לא מעט מזמנו עם אשתו לטיסיה ושתי בנותיהם המאומצות. בטקס פרטי בלבד, שבו השתתפו כארבעים בני משפחה ומקורבים, לבושים לבן, הוטמן ג'וני, ששמו האמתי היה ז'אן-פיליפ סמת, בקבר צנוע, בסגנון שאר קברי האי. האם יהפוך קברו של ג'וני, ליד רחוב, בבית הקברות הימי באי סנט ברתלמי למקום עלייה לרגל לחסידיו של האליל ויטריד את מנוחת התושבים? קשה לדעת. רבים מהמעריצים לא יוכלו להרשות לעצמם טיסה יקרה של כשמונה שעות מצרפת לאי. אך מי יודע, הלא היה כבר תקדים, עוד בחייו של הזמר. ב-18 לנובמבר 1996 הגשים ג'וני חלום ונתן הופעה בלאס ואגס, עיר שבה ראה לראשונה, ב-1974, את אלילו אלביס פרסלי על הבמה. למעלה מ-5,000 מעריצים הגיעו למלון-קזינו אלאדין ב-34 מטוסי צ'רטר, שכל אחד מהם נשא שם של להיט של ג'וני. המאבטחים האמריקנים פערו פה כשראו את המעריצים הנלהבים יוצאים בדבקות דתית, מצוידים בדגלים. "באתם אחריי עד לפה, אתם מדהימים, אני אוהב אתכם", שאג ג'וני ושר קודם כל כמה משירי הקינג ולאחר-מכן עוד כמה קלאסיים אמריקנים לפני שעבר לרפרטואר הפרטי שלו. קונצרט היסטורי בתיאטרון אלאדין, לא המעולה בקריירה של הזמר שסבל באותו ערב מדלקת גרון, ורצוף, בנוסף על כך, בתקלות טכניות, אך חשוב מבחינה סמלית.

מי שיהיה ג'וני אלידיי נולד ב-15 ליוני 1943 ברובע התשיעי בפריז. שמו האמיתי הוא ז'אן-פיליפ סמת. אביו של התינוק היה בלגי בשם ליאון סמת, בעל קברט, רקדן, זמר, שחקן ואמרגן, ואמו צרפתייה בשם איגט קלר, ספרית. ליאון נטש את בת-זוגו ותינוקם בן השמונה חודשים, לא בלי שלקח איתו את מיטת בנו. שיישן התינוק על הרצפה, העיקר שליאון סמת ירוויח כמה מעות. הקברט של ליאון נסגר. החיים קשים בפריז הכבושה. האם איגט נותרה ללא פרנסה, ללא בן-זוג, והחלה לעבוד כדוגמנית קבינה בבית האופנה העילית לנבן. היא חששה שלא תוכל לגדל את תינוקה והפקידה אותו בידי אחותו של ליאון סמת, אלן מר, שחקנית ורקדנית. ז'אן-פיליפ סמת היה ילד נטוש ודרמה זו תעצב לנצח את חייו. פחדים מבדידות שיביאו אותו לבילויי לילה כפייתיים, דכאונות שיפקדו אותו, נסיון התאבדות שכמעט הצליח, כל אלה מקורם בנטישת האב ובהתרחקות האם. השיר Je suis né dans la rue, נולדתי ברחוב (1969), מבטא את חוסר היכולת להתנער, להגליד את הפצע, למרות ההצלחה הכבירה. רק בגיל למעלה מ-50, כשפגש את אשתו האחרונה, לטיסיה, שעדיין לא מלאו לה 20, תעניק לו זו את מה שמעולם לא הוענק לו: אהבה תומכת ומחבקת, ארוכה ונאמנה עד הסוף ומעבר לו. כשהתגייס לצבא ונשלח לגרמניה, הודיעו לו פתאום שאביו מחכה לו בשער המחנה. ליאון סמת בא לראות את בנו שהיה כבר מפורסם, אך שוב טמן לו מלכודת. האב תכנן את הפגישה, עבור בצע כסף, עם עיתונאים מ"פרנס דימנש", פפרצי תאבי סקופ, מצוידים במצלמות, שארבו בשטח ויצאו לאור כדי להנציח את האירוע, ברגע שליאון סמת שלף דובון צעצועים. אביו של ג'וני לא התעניין בבנו. ובניגוד לג'וני, שמיליוני אנשים ביכו את מותו, שכבוד מלכים הוענק לו, אחרי ארונו של ליאון סמת הלך רק בנו, ז'אן-פיליפ סמת. כן, הבן שננטש שילם את הוצאות האשפוז והקבורה של אביו ובא להלוויתו. הוא היה האדם היחיד שעשה זאת. ליאון סמת היה אמן מוכשר, שחקן, זמר, רקדן, שדרן רדיו, במאי טלוויזיה ותיאטרון, אמרגן, מורה למשחק מבוקש ביותר (אמנים נודעים, כמו סרז' רז'יאני, למשל, הגיעו מצרפת לבלגיה כדי להשתתף בשיעוריו), אך אישיותו הלא יציבה והתמכרותו לרדיפת נשים ולאלכוהול, הרסו את חייו וגרמו לכך שיסיים אותם כעני בודד. את הכאב שהסבה לו נטישת אביו, ביטא ג'וני בשיר הנוקב, A propos de mon père אודות אבי (1974). מכיוון שלא הכיר ממש את זה שנתן לו חיים ושם, לא נותר לו אלא להמציא, לבדות, לדמיין. לאמו איגט סלח, ופתח לה את לבו וביתו עד פטירתה. בקישור הבא, מעלה מנחה הטלוויזיה ז'אן-פייר פוקו את לטיסיה אלידיי על הבמה. זהו יום הולדתו של ג'וני ואשתו מודה לו על חייה איתו ומזכירה לו ולצופים את ברית השלום שכרת עם אמו, בתיווכה. עוד 10 שנים מאושרות ייוותרו לבני הזוג. ז'אן-פיליפ הקטן נדד עם דודתו המאמצת ושתי בנותיה הרקדניות-שחקניות, דסטה ומנן, ברחבי אירופה. הילד התחיל לשיר ולשחק במופעי המיוזיק הול האקרובטיים של דסטה ובן זוגה, הרקדן האמריקני לי האלידיי, שהיה לבוש תמיד בתלבושת קאובוי ובכובע המתאים. בהפסקות שבהן החליף הזוג בגדים, ז'אן-פיליפ הקטן, שהיה לבוש גם הוא כקאובוי, היה משעשע את הקהל בבלדה של דייבי קרוקט Davy Crockett.

לי למואן קטשאם בחר בשם האלידיי כמחווה תודה לרופא בשם זה שהציל את אביו בניתוח לב פתוח לאחר התקף. הוא נהג לקרוא לז'אן-פיליפ, "ג'וני", המקבילה האמריקנית של ז'אן. ג'וני אלידיי, שם הבמה של ז'אן-פיליפ סמת, נבחר, אם כן, כמחווה הוקרה ללי האלידיי, בעלה של דסטה, בת דודתו של ג'וני, שהיה לו כאב. כשחזרו לפריז, נרשם ז'אן-פיליפ לבתי ספר למשחק ולמד לנגן בכינור (שנא וזנח) וגיטרה (אהב והתמיד). הנער משך את תשומת לבם של הקובעים והמשפיעים דאז בקולו ובנוכחותו. אחרי תפקידים קטנים בסרטים והופעות קצרות בטלוויזיה, צפה בגיל 14 בסרט "לאהוב אותך" עם אלביס פרסלי. זאת הייתה חווייה מכוננת: ז'אן-פיליפ גילה את ייעודו - להיות זמר רוק, כמו אלביס.

לי האלידיי, דמות אבהית עבור ג'וני שהיה מפיקו הראשון, תמך בתשוקתו של הנער להפוך לזמר רוק וקנה לו תקליטים באמריקה שאי-אפשר היה להשיגם אז בצרפת. יחד עם אדי מיטשל, חברו הטוב, "אחיו", שחלק עמו את אהבתו לרוק האמריקני, הקשיב ג'וני שעות רבות למוזיקה הנערצת. החל ב-1958 פוקד ג'וני, יחד עם אדי מיטשל, ז'אק דיטרון ועוד, את דיסקוטק הרוק הראשון בפריז, "מקדש" הרוק, לה גולף-דרואו le Golf-Drouot, 2 rue Drouot, ברובע התשיעי. ההתחלה לא הייתה קלה עקב ההתנגדות החזקה בצרפת ליבוא הרוק האמריקני. ב-14 למרץ 1960 יוצא האלבום הראשון של ג'וני, הלו ג'וני, ששירו המוביל, T’aimer follement, לאהוב אותך בטירוף (1960), עיבוד של להיטו של פלויד רובינסן, לעשות אהבה, התחרה בגרסתה של דלידה (לא היה זה השיר היחיד שהזמר והזמרת, שיהפכו שניהם לאגדה, התחרו עליו...). בתמיכת לין רנו, שמציגה אותו בתוכנית טלוויזיה מפורסמת דאז, שבה אמנים ותיקים ממליצים על זמרים צעירים, פורץ ג'וני הצעיר לתודעה, למרות שמרנותו של הקהל ועמדת אמצעי התקשורת, הסבורים עדיין שאין עתיד בצרפת לרוק האמריקני. ג'וני הוכיח אחרת וביצועו הנועז לשיר Laisse les filles, עזוב את הבחורות (1960), מחולל שערורייה ומקדם את מכירות האלבום, מ-30 אלף עותקים ל-100 אלף, תוך כמה ימים בלבד. הבחור הביישן שענה ללין רנו בקיצור נמרץ, כן ו-לא, הסיר את מעצוריו באורח פלא כשפצח בשיר וכרע על ברכיו, מתגולל על הרצפה עם הגיטרה. מי ראה מחזה כזה בצרפת של אז. זכרונות, זכרונות (1960), ההצלחה הגדולה הראשונה של ג'וני, פותחת לו דרך. מופעים ברחבי צרפת ותחילתה של תופעת ההיסטריה הקולקטיבית סביבו שעוד תחזק ותגבר. ידם של המתנגדים לא תהיה על העליונה. ב-24 לפברואר 1961, נערך קונצרט הרוק הבינלאומי הראשון בפאלה דה ספור בפריז, סביב ג'וני אלידיי, באווירה מחושמלת ומתוחה, בליווי שבירת מושבים, קטטות אלימות ומעצרים. מעמדו של הרוק מתבסס וג'וני בן השמונה עשרה, מתקבע ככוכב. סכסוך משפטי עם חברת התקליטים הראשונה שלו, ווג, גורם לו לטרוק את הדלת ולחתום עם פיליפס.

ג'וני מופיע באולם האולימפיה המיתי של פריז, מפרסם את הטוויסט ובד בבד מתחיל גם לשיר שירים סנטימנטליים, לפי עצתו של שארל אזנבור, שהיה בין ידידיו היותר נאמנים. Retiens la nuit עצרי את הלילה (1961) הוא אחד משירי האהבה המרגשים והעדינים ביותר שלו. אלבום רודף אלבום, הצלחה רודפת הצלחה. ב-1963 חגג ניצחון בסרט "מאין אתה בא, ג'וני?", מערבון בסגנון צרפתי, שבו שיחק ושר בלווית אשתו לעתיד, הזמרת סילבי ורטאן. Le pénitencier' בית הכלא (1964), עיבוד של בית השמש העולה, בתמלול שונה לחלוטין, הוא אחד מלהיטיו ההיסטוריים. ב-12 לאפריל 1965 נערכו נישואיו עם הזמרת הבלונדינית המתוקה, המוכשרת והנערצת, סילבי ורטאן, אלילת יה יה, כמוהו, צרפתיה מבולגריה, חיה כיום בארה"ב. שנה לאחר-מכן נולד בנם דוד. דוד סמת, הנודע בשם דוד אלידיי, הוא כיום זמר, מוזיקאי ושחקן מוערך בזכות עצמו.

הקהל אהב פחות את סוגת הריתם אנד בלוז אליה פנה ג'וני והצלחתו פחתה מעט. הזמר אנטואן, בעל החזות ההיפית, לעג לו באחד משיריו שבו קרא לכלוא אותו בכלוב בקרקס מדראנו וג'וני לא נשאר חייב וענה לו בשיר משלו, Cheveux longs idées courtes, שיער ארוך, שכל קצר (1966). אך ג'וני, בשנות ה-20 המוקדמות שלו, שרץ ממופע אחד לשני ברחבי אירופה, נמצא באפיסת כוחות, רשות המיסים תובעת ממנו סכום נכבד, סילבי תובעת ממנו גירושים. הקריירה שלו נסקה בכל זאת שוב, אך דיכאון ומיאוס עצמי שתקפו אותו, גרמו לו לבצע ניסיון התאבדות, שלמרבית המזל לא הצליח. ג'וני הוחש לבית חולים במצב אנוש, אך חזר לחיים. Noir c’est noir, שחור זה שחור (1966), עיבוד שלBlack is black, יתרגם את תחושותיו באותו רגע ויהפוך ללהיט אדיר, השני אחרי בית הכלא. נראה שכותבי השירים של הכוכב ידעו לרוב להיכנס לעורו ולקלוע למטרה. עם זאת, יש לציין שג'וני הסביר לאחרונה שלמרות הדעה הרווחת, רוב השירים אינם משקפים את חייו.

סילבי ורטאן החליטה, בסופו של דבר, להישאר עם בעלה ואף יצאה איתו לסיבוב הופעות בדרום אמריקה. הזוג יתגרש רק 15 שנה לאחר-מכן. ובינתיים זנח מעט ג'וני את הרוק אנד רול כדי לספוג את השפעת הריתם אנד בלוז, המוזיקה ההיפית, מוזיקת הפופ, הסול, הרוק הפסיכדלי. אלבומים והופעות בקצב מטורף, לילות בילוי סוערים ללא שינה, תאונות, התעלפויות, פציעות, קוקאין פה ושם, אלכוהול ועישון תמיד. ג'וני ישלם על כך מאוחר יותר כשיתקוף אותו סרטן הריאות בגיל 74, יתפשט ולא ירפה.

אחרי סיבוב הופעות בקנדה ובצרפת באפריל 1969, ג'וני מעניק לקהל את המופע הגרנדיוזי הראשון שלו בפאלה דה ספור, מה-26 לאפריל עד ה-5 במאי. לעיני 100 אלף צופים נלהבים, הוא הופך למתאגרף ושר את Caché derrière mes poings, חבוי מאחורי אגרופיי (1969), שיר הצדעה לספורט ההיאבקות. Que je t’aime, כמה אני אוהב אותך (1969), יעשה רושם כביר ויישאר להיט היסטורי מחולל היסטריות והתעלפויות.

ג'וני מתחבר למוזיקאים חדשים ומוציא תקליטים בסגנון בלוז רוק, חדשניים לתקופה. הוא פונה אל פיליפ לברו וז'אק לנצמן, המחדשים את נושאי השירים, שירי מחאה פוסט 68 המדברים על הפער בין הדורות וסכנת הגרעין. שירו של פיליפ לברו, Jésus Christ, ישו כריסטוס (1970), מעורר את חמת הוותיקן. פיליפ לברו שם לב בטיוליו בארה"ב לדמיונם של ההיפים לישו מנצרת ומכאן הרעיון לומר בשירו שלו ישו היה חי כיום, היה לבטח מסתובב כהיפי סתור שיער, מעשן מריחואנה, משתתף בפסטיבל וודסטוק ואוהב נערות חשופות חזה. ב-1972 בא התמלילן מישל מלורי, החליף את פיליפ לברו וכתב או עיבד לג'וני כ-100 שירים במשך 10 שנים. הרוק העז פינה מקום למוזיקה עדינה ואינטימית יותר. בין ההצלחות הגדולות ביותר של התקופה נמצא La musique que j’aime, המוזיקה שאני אוהב (1973), שג'וני הלחין הוא עצמו. J’ai un problème, יש לי בעיה (1973), דואט עם סילבי ורטאן, יישאר להיט היסטורי, המשקף את יחסי בני הזוג, שנשארו אגב ידידים עד הסוף. לאחר שרשות המיסים תבעה מג'וני החזר של מאות מיליוני פרנקים, הזמר, מבואס, מוצא מקלט בארה"ב עם אשתו סילבי ובנו דוד. הוא מחליט לעזוב הכל אך חוזר ב-1976 לצרפת וממשיך כתמיד. חייו של הכוכב עמוסים כרגיל במופעים, הקלטות, חלק מהן בלוס אנג'לס, אלבומים ומיזמים. בנובמבר באותה שנה, הוציא ג'וני אלבום-קונספט, המלט, בהשראת הטרגדיה של שייקספיר, בסגנון רוק פרוגרסיבי, בליווי תזמורת של מאה וחמישים נגנים. האלבום הכפול נחל כישלון מסחרי והרעיון להעלות אותו על הבמה כמחזמר ננטש. להיטים אחרים מטריפים את הקהל, ביניהם Gabrielle, גבריאל (1976), J’ai oublié de vivre, שכחתי לחיות (1977), Elle m’oublie, היא שוכחת אותי (1978), Ma Gueule, הפרצוף שלי, מה לא בסדר עם הפרצוף שלי (1978), פייר נסבאל, Pierre Naçabal, מלחין השיר הפרצוף שלי, שם קץ לחייו בנסיבות תמוהות במיוחד. השיר זכה להצלחה גדולה, והמלחין שהיה בטוח שעוד מעט יקבל את התמלוגים, רכש בית. לאחר שהואשם בפלגיאט ובית המשפט חסם את תמלוגיו, שקע בדיכאון כבד והתאבד. האירוע הטרגי הסב כמובן צער רב לג'וני. שנה לאחר-מכן זיכה בית המשפט את פייר נסבאל מכל אשמה. מאוחר מדי. פייר ביון החליף את מישל מלורי כתמלילן ומנהל אמנותי. בהשראתו הוציא ג'וני שמונה אלבומים ולמרות שאף לא אחד משיריהם הפך להיט, שיתוף הפעולה עם פייר ביון נחשב יצירתי ומקורי. ב-1979 הפתיע ג'וני את הקהל בפביון דה פרי, לבוש באברול מוזהב וחבוש במשקפיים שהקרינו קרני לייזר על הצופים. היה זה מופע פוטוריסטי בהשראת הסרט מלחמת הכוכבים, שנועד במקורו לשעשע את בנו של ג'וני, דוד. המופע נקרא המלאך בעל עיני הלייזר והינה שירו האפונימי. L’ange aux yeux de laser, המלאך בעל עיני הלייזר. מה-14 לספטמבר עד ה-18 לנובמבר 1982, כבש ג'וני את הפאלה דה ספור במופע אפוקליפטי שנקרא השורד, בהשראת הסרט מד מקס.

באותה שנה, 1982, התאהב ג'וני עד כלות הנשמה בשחקנית האינטלקטואלית והשלווה נטלי ביי, ששינתה מן הקצה עד הקצה את תדמיתו וחייו. ג'וני, בשיער קצר ובבגדים כאחד האדם, כמעט שיק, הולך לישון מוקדם ומעביר זמנו בין פריז לבית הכפר של נטלי. זו שכנעה את ז'אן-לוק גודאר לתת לג'וני תפקיד בסרטו בלש (1984) והשפיעה גם על המוזיקה של בן-זוגה. היא הכירה לו את מישל ברז'ה שכתב לו, בין היתר, את הלהיט האלמותי Quelque chose de Tennessee, משהו מטנסי (1985). הכוונה היא, כמובן, למחזאי האמריקbי טנסי ויליאמס, שמשהו ממנו, החלום להשיג את האינסוף והחשק הלוהט לחיות, נמצא בכל אחד. האליטה האינטלקטואלית שהביטה עד אז על ג'וני קצת מגבוה, שינתה את היחס לאליל ההמונים, שזוגיותו המפתיעה עם נטלי ביי הניבה פירות. בסוף 1983 נולדה בתם המשותפת של ג'וני ונטלי, לורה סמת, שהיא כיום שחקנית מוערכת בזכות עצמה. ז'אן-ז'אק גולדמן כותב לו להיטים, ביניהם לורה, שיר המוקדש לבתו של ג'וני. ב-1986 תמה האידיליה עם נטלי הרגועה וג'וני חזר להיות רוקר סוער ובליין ללא תקנה.

מלבד הרפתקאות אינסוף ורומנים רבים, ג'וני התחתן רשמית עם ארבע נשים: עם סילבי ב-1965, גירושים ב-1980, עם דוגמנית בשם אליזבט, המכונה בבט, ב-1881, נישואים שארכו פחות משלושה חודשים, עם שחקנית בשם אדלין (בתו של חברו הטוב, כריסטיאן בלונדיו, מוזיקאי ותמלילן שכתב או עיבד לו 42 שירים), פעמיים, מ-1990 עד 1992, ופעם שנייה ב-1994 כדי להתגרש שנה מאוחר יותר. אך האישה של חייו הייתה ללא ספק לטיסיה, אתה התחתן ב-1996, כשהיה כבר בן 52 והיא צעירה ממנו ביותר מ-30 שנה. במסעדה במיאמי פגש ג'וני בת של חבר, נערה בת 19 וידע מייד שאתה הוא רוצה להעביר את שאר חייו. שנה לאחר-מכן, ב-1996, השיא אותם ניקולא סרקוזי, ראש עיריית ניי דאז. לטיסיה בודו, שהוריה התגרשו כשהייתה בת 12, החליטה לעבור לגור במיאמי עם אביה, בעל מועדון לילה חסר מזל, כדי לסעוד אותו מדיכאון כבד וממחשבות אובדניות. הנערה הצילה את אביה אך שילמה על כך בהפרעות אכילה שמנעו ממנה להביא ילדים לעולם. ביחד עם ג'וני, תאמץ ב-2004 תינוקת ויטנאמית, ז'אד, וארבע שנים לאחר-מכן, את ג'וי, גם היא מוויטנאם. ג'וני, שלא השתתף בגידול דוד ולורה, טועם לאחר גיל 50 מתענוגות האבהות. לטיסיה הפכה מילדה ביישנית לאשת עסקים דעתנית ונחושה, המנהלת את הקריירה של בעלה ביד רמה, מרחיקה מקורבים ומקרבת רחוקים, מכוונת את דרכו באהבה ובתמיכה אין קץ. השיר הדליקו את האש, (1998),Allumez le feu, שנכתב על-ידי הזמרת זאזי והולחן על-ידי פסקל אוביסקו ופייר ז'קונלי, מלהיט את ההמונים בטירוף חיובי של ריקודים סוערים ושמחה עזה. האלבום שהלחין לג'וני בנו דוד, דם נגד דם (1999), נוחל הצלחה גדולה ברושמו מכירות של יותר משני מיליון עותקים. הינה שירו האפונימי, Sang pour Sang, דם נגד דם (1999). ב-10 ליוני 2000 נותן ג'וני קונצרט ענק חינם לרגלי מגדל איפל, מול חצי מיליון צופים במקום ושמונה מיליון בבית מול מסך הטלוויזיה, כדי לחגוג 40 שנות קריירה. ב-14 ליולי 2009 קונצרט נוסף לרגלי מגדל איפל, לעיני 700 אלף צופים, כדי לחגוג את "סיבוב ההופעות 66", על שם כביש 66 ההיסטורי בארה"ב. השיר, מארי (2002),Marie, שנכתב לג'וני על-ידי המלחין-תמלילן -זמר ז'רלד דה פלמאס, נמכר במיליון ו-400 אלף עותקים, מספר שיא לסינגל. חייל צעיר פונה אל מארי ומספר לה בכאב שלמחרת ייהרג בקרב אבסורדי בגלל טירופן של מלחמות האנושות. באותה שנה, 2002, יוצא אל האקרנים סרטו עטור הפרסים של פטריס לקונט, איש הרכבת, שבו משחק ג'וני מול ז'אן רושפור, שגם הוא הלך לעולמו לאחרונה. ג'וני משחק תפקיד של הרפתקן מחוספס שמתארח אצל הופכו הגמור, ז'אן רושפור, בתפקיד יושב בית שליו, מורה לספרות בגמלאות. כל אחד מהם חשק בעצם בחיים של רעהו. וכמו כפילות, אך בתוך תוכו של אותו אדם, נמצאת גם בסרט ז'אן-פיליפ, 2006, שבו מונגד ז'אן-פיליפ סמת שהחמיץ את הקריירה שלו כזמר אל ג'וני אלידיי שפורץ כאליל רק בגיל שישים, וכל זאת על-רקע עולמות מקבילים. בסרט זה, שבוים על-ידי לורן טואל, משחק ג'וני את תפקיד ז'אן-פיליפ שנעשה ג'וני רק מאוחר בחייו, וזאת הודות למעריצו המושבע, פבריס, אותו מגלם לא אחר מאשר פבריס לוקיני המצוין. שני הסרטים מדברים על אי-האפשרות שקיימת לעתים למצות את כל סוגי החיים שאדם אחד היה רוצה לחיות. בנקודה זו הופכים חייו המציאותיים של ג'וני לסרט המתאר את הידרדרות גיבורו. ג'וני, שחי חיים ראוותניים, משקיע בעסקים מפוקפקים, כגון מועדון לילה כושל וזמני שהקים אביה של לטיסיה במונפרנאס, מוציא סכומי ענק על מותרות, בילויים ומתנות למקורבים. הוא עוזב את חברת התקליטים שלו, יוניברסל, בהשפעתו של אותו יועץ גרוע, אביה של לטיסיה, לאחר התעמתות משפטית וחותם עם וורנר. בריאותו מידרדרת, סרטן במעי הגס ולאחריו פריצת דיסק, אך הניתוחים שעבר אמורים היו להבטיח את חזרתו למצב הרגיל. ב-2009 צרפת עצרה את נשימתה. ג'וני חזר לביתו בלוס אנג'לס, שם חי בשנים האחרונות כשהוא נהנה מאלמוניות יחסית, אך הובהל לבית-החולים בעיר עקב זיהום שנגרם לו כנראה בניתוח האחרון בפריז. ג'וני נותח שוב ואחרי שבוע של תרדמת מלאכותית נשמה צרפת לרווחה שוב. הכוכב חזר לפריז, על כיסא גלגלים אמנם, אבל חי. בעדות מרגשת סיפר הכוכב שכאשר היה כה קרוב אל המוות, שמע את קולה של אשתו לטיסיה וקריאה זו עצרה בעדו מלשקוע באין. בתקופת היעדרות זו עשה ג'וני מעין חשבון נפש והבין את חשיבות הקונצרטים בחייו שבהם שימש לו הקהל כמשפחה שנייה. ג'וני התאושש וקם, המשיך בפעילותו וחזר למקורותיו, דהיינו לרוק ולבלוז. ב-2012 נתן הופעות במונפלייה ובסטאד דה פראנס שהמשיכו בחו"ל, מונטריאול, ניו-יורק, לונדון, מוסקבה ו... היכל נוקיה, קונצרט אחד בישראל, ב-30 לאוקטובר. זה היה ביקורו היחיד בארץ שבו התפלל בכותל והתקבל על-ידי הנשיא שמעון פרס. יש לציין, שג'וני אלידיי לא הסתיר מעולם את אהדתו לישראל ותמיכתו בה חרף לחצים עוינים שהופעלו עליו. לג'וני היו הרבה חברים, יהודים וישראלים, וב-1 ליוני 1967, לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, השתתף במופע התמיכה בישראל שארגנה הקהילה היהודית בפריז. הזמר אף חשב להגיע לארץ, אך המלחמה הסתיימה לפני שהגשים את כוונתו והביקור נדחה. בהקשר זה יש לציין את הקשר המיוחד שהיה לג'וני עם משפחת פייר-בלוך, אצלה התגורר שנתיים, מ-1962 עד 1964. אחד מבניו של ז'אן פייר-בלוך, לוחם המחתרת והמדינאי שעוד מעט יהיה נשיא הליגה הבינלאומית נגד גזענות ואנטישמיות, הזמין את ג'וני לישון בביתם במקום שילון לבדו במלון. מהון להון הזמר נשאר לגור בבית המשפחה שנתיים, התקבל כבן בית וקרא לגברת פייר-בלוך, ששמה הפרטי היה גבריאל, "אימא". שני הבנים, קלוד וז'אן-פייר, נשארו אתו בקשר קרוב מאוד, מקצועי ואישי לאורך שנים, וז'אן-פייר הוא אף סנדקו של דוד אלידיי, בנו הבכור של ג'וני. ושוב חיים פעילים וסוערים, סיבוב הופעות בארה"ב, אלבומים, התחדשויות, מופעים בצרפת. סרטן הריאות פרץ תשעה חודשים לפני פטירתו. ביוני ויולי 2017 יצא, ג'וני, על-אף המחלה, לסיבוב הופעות בצרפת, בלגיה ושוויץ עם חבריו מימי צעירותו אדי מיטשל וז'אק דיטרון, ויחד שרו משיריהם המפורסמים. הטריו, שנתן כבר שלושה קונצרטים בברסי בתחילת נובמבר 2014, נקרא לצורך זה Les Vieilles canailles, הפרחחים הזקנים ונוצר בהשראת ראט פאק, חבורת העכברושים - פרנק סינטרה, דין מרטין וסמי דייוויס ג'וניור, שהופיעו בשנות ה-50. כמו-כן, קורץ השם לשירו הידוע של סרז' גנסבור, Vieille canaille, פרחח זקן (1979), עיבוד צרפתי של You Rascal You. ב-1986 הקליט סרז' את השיר יחד עם אדי מיטשל בעיבוד חדש. בסופם של תשעה חודשי מאבק אמיץ, ב-6 לדצמבר 2017, לפנות בוקר, החזיר ז'אן-פיליפ סמת - ג'וני אלידיי, שהיה קתולי מאמין, פניו נשואות אל על, את נשמתו לבוראו, באחוזתו במארן-לה-קוקט, ממערב לפריז.

השנים עברו, האופנה השתנתה וג'וני נשאר. לא אותו ג'וני אבל גם לא ג'וני אחר. ג'וני יישאר בצרפת לעד. קריירה של כמעט 60 שנה, 1,100 שירים, ביניהם 50 שהלחין הוא עצמו, 50 אלבומים, מכירות של יותר מ-100 מיליון דיסקים, מופעי ענק, חיים פרטיים סוערים שהעסיקו את עיתוני הפיפל. טקס אשכבה המוני והספד של נשיא צרפת, עמנואל מקרון, המצדיע לתרומתו האלמותית למדינה ומודה לו בשם כל האומה כולה: ז'אן-פיליפ סמת, בלגי צעיר שבחר בשם במה אנגלו-סקסי, הביא לצרפת את הבלוז של הנשמה האפרו-אמריקנית ואת הרוק אנד רול של נשוויל, גרם לצרפתים בכל קצווי הארץ לאהוב אותם. משימה שנראתה בלתי אפשרית. אך, על-אף הכל ובניגוד למצופה, זהו יעוד צרפתי.