תחילת מערכת הקסטל

במרחק חמישה קילומטרים ממערב לירושלים, חולש על הכביש הראשי, נצמד הכפר קסטל למורדות הצפון-מזרחיים של הר הקסטל, הוא הר-עפרון (בגבול יהודה ובנימין),¹ המכונה כיום הר-מעוז. הרומאים בנו מצודה (קסטלוס) על פסגת הר זה, והצלבנים בנו מצודה אחרת על חורבותיה (קסטלוס בלויר). על חורבות שתי המצודות הקדומות האלה נבנה הכפר הערבי. על הפסגה, בגובה שמונה מאות מטר מעל פני הים, שלט בית המוכתר על הכביש היחיד שחיבר את ירושלים עם השפלה, על המושבה מוצא, על בית-ההבראה "ארזה" של קופת-חולים ועל מחצבת- צובא. את מחצבת-צובא קנו שני יהודים אמריקנים בשנת 1935 ובנו עליה בית-חרושת לחומרי-בניין שהעסיק שלושים פועלים יהודים מירושלים. בימי "מאורעות" 1939-1936, נמכר בית-החרושת לחברת "אבן וסיד" וארגון ה"הגנה" הפקיד על שמירתו אחדים מהפועלים, שגויסו לנוטרות. יצחק (לויצה), מי שהיה מפקד היישובים העבריים במחוז ירושלים ומפקד המחצבה ובית-החרושת, סיפר: כנופיות בפיקודו של עבד אל-ריזאק תקפו את המחצבה פעמים אחדות ונהדפו בימי ה"מאורעות", ובמאי 1938 הותקף אוטובוס עם פועלי מחצבה על הכביש הראשי. במרחק חמישה קילומטרים מירושלים. יצחק לוי ירה בתוקפים ופגע באחד מהם, שמת אחר-כך מפצעיו. היה זה בן-משפחתו של המופתי הירושלמי. "השלטונות הבריטיים ציינו אותי לשבח בעיתון המשטרה והעניקו לי פרס, עשרים וחמישה גרוש." סיפר לוי.² פקודיו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני ושודדים מכפרי הסביבה ירו על מכוניות של יהודים שעברו סמוך לקסטל, והטרידו את עובדי המחצבה כבר בחודשי הראשונים של מלחמת העצמאות. ב-7 בדצמבר 1947 נתקלה חוליה של סיירי הפלמ"ח בקבוצת צעירים ערבים ליד בית-הקפה של אבו-ג'ורג', שהיה ליד הכביש הראשי, לרגלי הר הקסטל. הסיירים, שהתכוונו להגיע למוצא, חזרו לקריית-ענבים.³ אחרי תשעה-עשר ימים נורתה שיירה מבית-הקפה ומבית בעליו, שעמד מעבר לכביש. שלושה נוסעים ואחד המלווים נהרגו: מנהל מחלקת "עליית הגוער" בסוכנות היהודית הנס בייט, אברהם שר, מנחם אורן ואהרון סילמן. ארבעה נוסעים נפצעו.⁴ ב-18 בינואר,1948 נורתה עוד שיירה ליד הקסטל. שניים מנוסעיה נהרגו ותשעה נפצעו. יחידת חי"ש מירושלים, בפיקודו של יעקב סלמן, פוצצה כתגמול את בית-הקפה של אבו-ג'ורג' ב-22 בינואר. אחרי שלושה ימים (ב-25 בינואר) התחולל קרב בין לוחמי הפלמ"ח ובין פקודיו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני סמוך לכפר קסטל. עשרה לוחמים נהרגו בקרב זה עם מפקדם, יעקב ישראלית. הכפרים בית-סוריק (במרחק שלושה וחצי קילומטרים מצפון לקסטל) וחירבת אל-אומור (ארבעה קילומטרים ממערב לו) היו בסיסים של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. בכפר קסטל לא היה לו בסיס. אחדים מצעירי כפר זה סייעו לתוקפי השיירות, השתתפו בקרב שהתחולל ליד כפרם ב-25 בינואר ובזזו את כלי-הנשק של החללים היהודים.⁵ ב-14 בפברואר פרצה תגרה בין ערבים לערבים ליד הכפר קסטל. פקודיו של ג'עבר אבו-טביח ניסו למקש את הדרך שהובילה ממוצא למחצבת-צובא, ותושבי הכפר ניסו להניאם. בתגרה נפצע אחיו של מוכתר הכפר וזקני הכפר התלוננו בפני הוועד הערבי העליון. ג'עבר אבו-טביח הועמד למשפט במפקדתו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני בביר-זית, על פעולה ללא פקודה, ודינו נגזר למאסר.⁶ ערבים מהכפרים חירבת אל-אומור ובית איקסה פוצצו מגרסת חצץ בנחלת-יצחק הסמוכה ואת המנוע בבאר של הכפר הערבי בית-נקובה, וניסו לפוצץ מכונות במחצבת-צובא ב-21 בפברואר. באותו לילה הגיעה יחידה של ההגנה לבית-נקובה ופוצצה את הבאר. תושבי הכפר, שקיימו יחסי שכנות טובים עם שכניהם היהודים, התלוננו לפני אנשי הש"י והחליטו להגן רק על כפרם, ולא לקחת חלק במלחמה."⁷

בתחילת מארס, כשגברה המתקפה הערבית בסביבות ירושלים, הכריח עבד אל-קאדר אל-חוסייני את תושבי הכפר צובא לארח, על חשבונם, חמישים מפקודיו, ועל הכפרים שבסביבה כפה לארח עוד מאתיים לוחמים. הוא שחרר את ג'עבר אבו-טביח ממעצרו ושלח אותו לחבל במחצבת צובא ולמקש את הדרכים אליה. אבו-טביח גם סייע בתקיפת שיירות בדרך לירושלים.⁸ לוחמי הפלמ"ח שחנו במעלה-החמישה מיקשו, בתגובה, את הדרכים שהובילו לקסטל, לצובא ולחירבת אל-אומור. כמה ערבים עלו על מוקשים אלה ולא נפגעו. ב-12 במארס תקפו לוחמי הפלמ"ח את הלוחמים הערבים שחנו בחירבת אל-אומור ובקסטל. אחרי תקרית זו שלח עבד אל-קאדר אל-חוסייני שלוש מכונות-ירייה לכפר קסטל.⁹ בלילה שבין 17 ל-18 במארס פשטו שתי מחלקות פלמ"ח מהגדוד השישי, בפיקוד גדעון פלאי, (ג'וני. חבר קריית-ענבים), על בית המוכתר שבכפר קסטל. בכוח התוקף נכללו מגויסים חדשים רבים וגם תל אביבים שפרשו מאצ"ל, הצטרפו ל"הגנה" וסיימו את אימוניהם הראשונים. ג'וני דרש ממפקד הפלוגה אליהו סלע (רעננה) לשלוח אותם לקרב כדי שיתנסו בלחימה. הכוח יצא ברגל מבית הנוטרים בנחלת-יצחק (לרגלי הר הקסטל), וכוח רתק בפיקוד יצחק יעקב (יצה) התמקם על שלוחת ההר מדרום-מערב ליעד. כוח הרתק פתח באש והכוח התוקף הסתער על הכפר. תוך-כדי הסתערות החליק ג'וני על סלע רטוב, התת-מקלע שלו פלט צרור והוא נפצע. הפלמ"חניקים שאיבדו את מפקדם דבקו במשימה, גברו על שומרי בית המוכתר, הפעילו את חומר-הנפץ, הרסו אגף של הבית ונסוגו. ג'וני מת מפצעיו בדרך חזרה. הוא היה היהודי היחיד שנהרג בקרב הזה, שערבים רבים נהרגו בו. מכוניות של "הסהר האדום" נראו מפנות נפגעים מהכפר ורבים מתושביו המבוהלים נטשו אותו וברחו.¹⁰ היה חשש שכנופיה ערבית תתפוס את הכפר העזוב למחצה ותתבצר בו. בפשיטה הזאת הפגינה יחידת הפלמ"ח רמה גבוהה של תכנון, הכנות וביצוע, אף שלא הייתה ותיקה ואף שלרוב חבריה הייתה זאת טבילת-האש. היא הוכיחה שאפשר לכבוש את הכפר קסטל ולפנותו מתושביו.

ב-20 במארס שני בחורים ובחורה, חברי ההגנה ממאבטחי מחצבת-צובא, יצאו מהמחצבה לטיול-צהריים של שבת בשדות שבסביבה לקטו רקפות, אף שמפקד המחצבה אסר עליהם לצאת. מהכפר צובא ירו בהם פקודיו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. הבחורה ואחד הבחורים נפצעו והסתתרו בשדה. הבחור שלא נפצע רץ תחת האש אל המחצבה והזעיק עזרה. הערבים ירו מן הרכסים על המחצבה ועל הדרך, כדי למנוע את חילוץ הפצועים. באוטובוס משוריין יצאו אחד-עשר לוחמים מבית ההבראה "ארזה" למקום התקרית. בקרב החילוץ נהרגו מפקד כוח החילוץ אברהם-יצחק תפוחי (יבלונקין) ואברהם בוקסר, וארבעה לוחמים נפצעו. הערבים ירו מרכסי ההרים על המושבה מוצא. "האויב מאורגן במחלקות. בפיקוד יעיל" דיווח מפקד המחצבה למפקד המחוז. "אנשיו מצוידים במכונות ירייה... אנשינו לא מאומנים". הש"י דיווח: מוכתר הכפר קסטל, מיטר יאסין, התנגד ליריות על המטיילים, על מחצבת-צובא ועל מוצא, והמפקדים הערבים מאשימים אותו בבגידה ובאספקת חלב ליהודים החונים במחצבה. הוא נקרא לבירור בביר-זית לפני עבד אל-קאדר אל-חוסייני. מפקדי הערבים מתכוונים לכבוש את המחצבה.¹¹

מוכתר הכפר קולוניה ונציגי המושבה מוצא חתמו על הסכם אי-התקפה בפברואר 1948, וגם היחסים בין תושבי קסטל ובין שכניהם היהודים היו תקינים זמן רב. אבל שכנותם של שני כפרים אלה עם כביש תל אביב -ירושלים סיבכה את תושביהם במלחמת-הדרכים. איש הש"י, שכינויו פרץ, דיווח ב-26 במארס: תושבי קולוניה אינם תוקפים יהודים אבל אחדים מהם השתתפו בתקריות של 20 במארס. יום אחרי התקריות הציע מוכתר הכפר הסכם-שלום למוכתר של מוצא תחתית. המשא-ומתן על ההסכם הגיע למבוי סתום ופרץ העריך: "המצב באזור קולוניה וקסטל משתנה".¹² מדצמבר 1947 עד מארס 1948 פיקד על מוצא, "ארזה" ומחצבת-צובא ראובן אגמון, פלמ"חניק לשעבר. לוחמי החי"ש והנוטרים שחנו באזור לא תיאמו אתו את פעולותיהם. אחרי תקרית המטיילים של 20 במארס מונה למפקד הגוש נחום שושני ("נחשון"), סטודנט מהאוניברסיטה העברית ומפקד פלוגה בגדוד "מכמש". פקודיו התמקמו בשלושה משלטים על הגבעות סביב מחצבת-צובא: "הדרומי" (אחרי מותו של שושני הוסב שמו ל"נחשון") מדרום למחצבה, "בועז" מצפון-מערב לה ו"המזרחי" מצפון-מזרח. שבוע ימים היה שושני מפקד המרחב המערבי של ירושלים. הוא הושיב במוצא תחתית כיתה של תשעה לוחמים, שאבטחה את המושבה, שני גשרים על הכביש הראשי ואת בית-החרושת ללבנים. על מוצא עילית שמרו חמישים ואחד לוחמים, שלושים מבני המקום ועשרים ואחד מהחוץ. במחצבת-צובא חנו שנים-עשר מגויסים ובנחלת יצחק עשרה. פועלי "סולל בונה" ביצרו את המחצבה ואת המשלטים וחפרו בור מים נוסף במחצבה בפקודתו של קצין-המבצעים החטיבתי ציון אלדד. בפקודתו של שושני מתח הקשר נפתלי הראל קווי טלפון לכל המוצבים והעמדות וחיבר אותם למרכזייה שהייתה בבית משפחת חשמונאי במוצא עילית. בין חמישים ואחד הלוחמים שהיו ב"ארזה" הייתה מחלקה חדשה של פלוגת "נועם" הירושלמית שהתאמנה בסביבה. הקשר נפתלי הראל סיפר: "אחד מחיילי 'נועם' פלט כדור ופצע את חברו בגבו. שלחתי מברק לירושלים וביקשתי אמבולנס לפנותו. האמבולנס הגיע במהירות, והעמסנו עליו את הפצוע. לפני שיצא האמבולנס לדרכו נשמע פיצוץ אדיר. ביקשתי מנהג האמבולנס לחכות ויצאתי החוצה לראות מה קרה. במטה מחלקת 'נועם' שיחקו המפקדים בקלפים. מרחוק נשמעו אנחות איומות. אמרתי למפקד המחלקה שצריך לצאת לשטח ולראות מה אירע. הוא השיב באדישות שאלה נהמות של כלב. לא הייתי שקט. הלכתי לגדרות שם היה גם שדה מוקשים. בתוך שדה המוקשים שכבו, פצועים קשה. מומחה שלנו למוקשים וסייר. נכנסתי לשדה המוקשים לחלץ את הפצועים וקראתי לעזרה. הגיעו לוחמים אחדים עם אלונקה, אך לא העזו להיכנס. הצטרף אלי רק מפקד הכיתה משה ברוייר. הסייר היה מרוסק וחלקי גופו היו פזורים. חילצנו את המומחה למוקשים והוא נפטר אחרי שעות אחדות." ב-31 במארס תקפו תושבי הכפרים צובא וקסטל את המשלט "הדרומי" וירו על שני המשלטים האחרים. הלוחם זאב מנדל נפגע. חבריו עזבו את המשלט ונסוגו למחצבה. מפקד המחצבה ח.ג. סבר שמנדל נהרג ולא שלח כוח לחלץ אותו. נחום שושני שהה אז בירושלים, בישיבת מפקדי הפלוגות. כשנודע לו על התקרית חזר למוצא בראש מחלקה מפלוגת "נועם" של חטיבת "עציוני." הרי קטע מהדוח שקיבל מפקד ירושלים דויד שאלתיאל באיתות¹³ מהרב-סמל בפלוגה של שושני, יהודה ארבל:¹⁴ "נחשון יצא למקום עם כיתה מפלוגת 'נועם'. בלתי מאומנים. הגיע למקום ונתן פקודה לסגת מפני הסתערות של ערבים. נתן שוב פקודה להתקדם. אי-אפשר לדעת מי נתן הפקודה לסגת. בהלה. ראו שנפל. לא ניגשו להוציאו. הבחינו בערבים במדים וכאפיות אדומות עם מבטא עירקי. פקודות באנגלית. הקיפו את הכוח, הגיעו ל(מרחק) עשרה מטר לכיתה. אנשינו זרקו רימונים שברובם לא התפוצצו. נחשון נעדר. נפצע קשה חנוכה, דדה מגדוד מוריה... הייתה אנדרלמוסיה. ג. לא רצה לצאת כדי להוציא את נחשון. טען שנפגע ברגלו. שלוש שעות עיכוב. לא נעשה דבר כדי להוציא את נחשון. לקחתי את הפיקוד. שלחתי כיתה לחפש את נחשון. הכיתה חזרה אחרי שעתיים ללא תוצאות." בלילה ההוא החליט ג. לפנות את המחצבה, אך הרב-סמל הפלוגתי יהודה ארבל הכניס את מפקדו לחדר מבודד והורה לקשרית, בלה צימברסקי, לשלוח מברק למפקד החדש של גדוד "מכמש", ישורון שיף:¹⁵ "שושני נעדר. שמתי במעצר את מפקד-המחלקה, ומבקש להעמידו למשפט על גילויי פחדנות. לקחתי את הפיקוד ואני אחראי." אחר-כך החזיר ארבל למחצבה את הלוחמים שאיישו את המשלטים "בועז" ו"המזרחי". בלילה הבא הותקפה המחצבה וחוליית חבלנים ערבים הצמידה מטעני נפץ למבנה המרכזי, שרוב הלוחמים התבצרו בו. המטענים לא התפוצצו. למחרת שלח ישורון שיף את אברהם עוזיאלי למלא את מקום נחום שושני בפיקוד על הגוש.¹⁶

1."ותאר הגבול מראש ההר (הגבעות המקיפות את שכונת רוממה בירושלים) אל מעיין מי נפתוח (ליפטא) ויצא אל הרי עפרון, ותאר הגבול מעלה, היא קריית יערים", יהושע ט"ו ט' 2. זלמן פרוסמן וראובן לינד, "הקסטל", בכתב-העת ההגנה בירושלים – עלון לחברים, תשל"ה, עמ' 34: סדרת ראיונות עם יצחק לוי. 3. א"צ, ארכיון פלמ"ח, פלוגה ח'. 4. שם, שם; א"צ דוח שיירת נוסעים מתל אביב לירושלים, אל שמעון מאת יצחק גניגר, 26 בדצמבר 1947; ראיון עם יצחק גניגר. 5. א"צ, ידיעות טנא, 5 בפברואר 1948. 6. א"צ, דוח ש"י מ-2 במארס 1948. 7. שם, 29 בפברואר 1948 8. שם, 2 במארס 1948; א"צ, אל חשמונאי מאת סגל, 9 במארס 1948. 9. שם . דוח יחידת שריונים מפלוגה א'; שם, דוח אבטחת תחבורה ב-12 במארס 1948; שם, דוח ש"י מ-15 במארס, בנושא כביש ירושלים. 10. שם, בגדוד השישי; ראיון עם אליהו סלע; א"מ בינינו, עלון לאינפורמציה פנימית מס' 9, 25 במארס 1948 11. א"צ, אל חשמונאי, מכמש, מאת פרץ, 20 במארס 1948; שם, דוח התקפת מוצא וארזה, 22 במארס 1948; שם, דוח ש"י על התקרית ב-20 במארס: ראיון עם יהודה רידר; דבר, 21 במארס 1948. 12. א"צ, דוח על קולוניה, 26 במארס 1948; ראיונות עם ראובן אגמון, חיה כהן ומאירה זרחי. 13. נפתלי הראל סיפר כי לא הצליח באותו ערב ליצור קשר עם ירושלים. הוא עלה על גג בית ההבראה "ארזה" ואותת את ההודעות לקשר בשכונת בית וגן. הלה העביר את ההודעות למטהו של שאלתיאל. 14. לימים מפקד בכיר בשב"כ. אחד האחראים לשקט היחסי ביהודה ושומרון בשנים הראשונות אחרי מלחמת ששת הימים. לא לערבב אוו עם אליהו ארבל קצין המבצעים ב' של חטיבת "עציוני" הירושלמית. 15. החליף את שלום דרור שהודח. 16. א"צ, דוחות מ-2 באפריל 1948; א"מ יומן מבצעים ארזה: ראיונות עם יהודה ארבל, ראובן אגמון; אברהם עוזאלי ונפתלי הראל.