מסעו הנפשי של גיבור המחזה קין, ששם משפחתו כשם השחקן - אייל שכטר, החותר להבנה עצמית, תוך חשיפתו לעיני ובהשתתפות הקהל, מצליח כל-כך, עד שהקהל הסובב את השחקן מכל עבריו, משוכנע שזהו סיפורו האישי של השחקן. היצירה האפית הופכת למציאות. כל זאת - הודות לבימויה של נאוה צוקרמן, שהיא מייסדת ומנהלת תיאטרון תמונע, שהוא הוותיק והמשובח שבתיאטרוני הפרינג' בישראל.
לעומת יצירתו של הלורד ביירון העוסקת בוויכוחים פילוסופיים בין לוציפר, בן דמותו של השטן, לבין קין, ובניגוד למחזה קין המאוד נאמן לטקסט התנ"כי שעלה בלונדון לפני שנים - הרי מסע החשיפה הנפשית של שכטר במחזה קין בתמונע, עשוי במתכונת כה מקורית, תוך דגש על ה"חברותא", מתוך שהוא נעשה בכעין התכנסות חברים תוך לגימת בירה משובחת, לשמוע מחברם את השתלשלות פני הדברים שחשיפתה מהווה כעין קתרזיס לנשמתו המעונה.
הווידוי של שכטר מתחיל בשיח עם הקהל כאשר ספר התנ"ך בידו. עם איזכור מינוחים מתוכו, המוכיחים עד כמה התנ"ך נטוע עמוק בלב כולם - חילונים ודתיים כאחד. אם נרצה להודות בכך או לא. בהמשך, הוא נכנס לעצמותיו של הסיפור הראשון מאז בריאת האדם. על מהותו של גן העדן, על החטא הקדמון של נגיסת התפוח מעץ הדעת - שמצביעה על עצם מהותו של האדם: להיות תאב לדעת ועל המחיר שעליו לשלם עקב העבירה על החטא.
וככל שהסיפור מתקדם - מגיע המשל של שני האחים: הקנאה של קין (שימו לב לשורש הזהה של שתי המילים) על שאלוהים העדיף את הבל על-פני אחיו, ולא שעה לעולה שהקדיש לו קין. ומכאן מתקדם ומעמיק הווידוי של שכטר, על מה ולמה הקנאה שהתעוררה בו כשאהבת חייו הפכה לבת-זוגו של חברו הטוב, שהיה שליש מהטריומווירט המהודק מאז ילדותם. כיצד בעת קרב, יכול היה להציל את חברו, אך לא עשה זאת - ומשום כך הוא נושא על גבו את אות קין מאז ועד לרגע הווידוי עם הקהל.
אייל שכטר כה כובש את הצופים היושבים סביבו, במתכונת המזכירה כינוס של קבוצת מכורים לאלכוהול או משהו אחר, המתכנסים כדי להחצין את כל מחשבותיהם שהובילו אותם למעשה הרע, עד כי הקהל עובר את כל החוויות שעבר שכטר ובבטנו מתהפכת החרב המענה של האשם הכבד, והצופים נושאים בתוך עצמם את השאלה ומתחבטים מה היה עליהם לעשות לו היו באותה סיטואציה כמו זו שהוצגה בפניו.
אייל שכטר, השחקן המוכשר, שמחלק את עתותיו בין היותו סולן להקת "אבטיפוס" המצוינת, לבין בימת המשחק והשתתפותו בסרטים - זוכה בכל אלה, כמו בהצגה זו, להוקרה והערכה.
את התפאורה הממקדת את תשומת לב הצופים למתרחש, עיצב אריאל טל ארביב. התאורה הטובה המשנה ומסבה את מיקוד מבט הצופים למתרחש מולם וסביבם עיצב יאיר סגל, ואת העריכה המוסיקלית הכה יפה עיצבו אייל שכטר ונאוה צוקרמן ששיתפו פעולה בהצגות קודמות.
הצגה שהיא עוד פנינה ברפרטואר המגוון והאיכותי של תיאטרון תמונע, ולשחקן וליוצרים מגיע בעטיה שאפו.