לאבי היו שלושה אחים ושתי אחיות בוגרות. יש להניח שהיו נולדים לו עוד כמה אחים, אלמלא נפטר אביו בגיל צעיר והשאיר את אשתו כשהיא נושאת בבטנה ילד. ליתום שנולד קראו כמובן על שם האבא, ישראל מנדל. כמה שנים אחר כך, כשנולד לדודתי באמריקה בן, קראו גם לו על שם האבא. ואחרי עוד כמה שנים, כשלאחיו הבוגר של אבי, עמנואל אלתר ויסלר, נולד בן, אחרי שתי בנות, גם הוא נקרא בשם ישראל מנדל. אני נולדתי כשנתיים אחריו והייתי ישראל מנדל הרביעי.
האח הבכור של אבי, עמנואל אלתר ויסלר, הגיע לעיירה שניאטין בעקבות אשתו הצעירה, שהוריה נתנו לו בתור נדוניה מקום בחצר ביתם כדי שיקים שם נגרייה. אלתר הציע לאבי להפסיק עם ההברחות ולעבוד אצלו בנגרייה. בתחילה אבי סירב, הברחות המטבע הכניסו לו יותר, אבל אחרי אותו חלום מבהיל הוא עזב את הורונדקה, שבה נולד, ועבר לשניאטין, לנגרייה של אחיו. לא רחוק מהנגרייה הייתה חנות מכולת קטנה של משפחת יורמן, ובה עבדה הבת הבכורה אדלה, שידעה לקבל את הקונים במאור פנים ובחיוך מזמין. הוא היה הולך למכולת לקנות מצרכים לבית אחיו, והיא הייתה הולכת לנגרייה לתקן איזה שרפרף עם רגל מתנדנדת. אמי הייתה אז צעירה רזה מלאת מרץ. "לא הייתי יפה – אמרה לי פעם – אבל הייתי רעננה כזאת וצחקנית."
הרעננות והחריצות, יחד עם הצחקוקים שלה, הם שכבשו את לבו של אבי, שהיה בחור נאה, וכל בנות העיירה פזלו לעברו. הזוג הצעיר החליט שאין לו מה לעשות בעיירה העלובה הזאת וחשב לנסוע לאמריקה, לאחות הבכורה. כתבו לה מכתב, ובהזדמנות זאת הציעה אמי לכתוב גם לארץ ישראל, שבה היה לה בן דוד רחוק. בן הדוד הזה נולד בשם משה יורמן. אך כשחזר לבית הוריו, אחרי שרכש תואר אינג'ניר בעיר צ'רנוביץ, כינוהו הכל משה צ'רנר, ועם השם הזה עלה ארצה, כציוני שרוף וכארכיטקט מוסמך. הרבה בתים שניצבים עד היום ברחוב אלנבי המתפתח, הם פרי תכנונו, היכל התרבות של אז, שנקרא "אוהל שם", יצא אף הוא מתחת ידיו. גולת הכותרת שלו הייתה בית מלון שתכנן על ראש גבעה תלולה והיה לבניינה המפואר של עיריית תל אביב.
האחות הציעה לאבי את מסדרון ביתה בברוקלין, כמקום מגורים זמני, ואילו בן הדוד, שבינתיים נבחר והיה למהנדס העיר, הציע להם את מטבחו רחב המידות, הזוג הצעיר התלבט די הרבה ובחר בסוף בבן הדוד, כי אבי אמר שאם יגורו במטבח, אף פעם לא יהיו רעבים. הייתי כמובן גאה יותר לכתוב שאף על-פי שאחותו של אבי הציעה לו את מסדרון ביתה הארוך באמריקה, הם העדיפו מסיבות ציוניות לעלות דווקא לארץ ישראל הצחיחה, אך מאחר שהחלטתי לכתוב באוטוביוגרפיה רק את האמת, ואפילו את כולה, אין לי ברירה אלא להודות שלא כמיהתם לציון היא שהביאה אותם ארצה, אלא דאגות פרנסה, אבי חשב שאם בן הדוד הוא מהנדס העיר, לבטח ימצא לו עבודה בעירייה, דבר שהתברר אחר כך כמוטעה לחלוטין, כי המהנדס צ'רנר היה איש ישר כמו הסרגל שאיתו עבד, ולא ניצל את מעמדו כהוא זה כדי לעזור לאבי.
הורי לא עלו ארצה בידיים ריקות, הם הביאו איתם שולחן שרכשו בכספי הנדוניה. לא היה זה סתם שולחן, אלא שולחן נגרות שבדי כבד, ששימח מאוד את אמי, אשר נתנה לאבי את הזמנת העבודה הראשונה: שישה שרפרפים, כדי שהשולחן ישמש גם כשולחן אוכל, ויהיה אפשר להזמין הביתה אורחים. "הביתה" היה מטבחו של משה צ'רנר, שגר עם אמו הקשישה בבית קטן ברחוב סירקין, בדירת שני חדרים. סלון לא היה לדירה, אך המטבח היה רחב ידיים ועמד בו שולחן אוכל גדול, מסוג השולחנות הארוכים שהיו פעם בקיבוצים ולצדם שני ספסלים באורך 180 סנטימטרים. מאחר שגובהם של הורי לא עבר את המטר שבעים ניתן היה להפוך את השולחן והספסלים למיטות, ועוד נשארו להם כמה סנטימטרים לזוז למעלה או למטה. אמי הייתה ישנה על השולחן, ואילו אבי הצמיד את שני הספסלים, וברגע שעלה עליהם, עוד לפני שהספיק להגיד לילה טוב, כבר נפלה עליו השינה, שינה חזקה ובריאה שהמשיכה ללוות אותו כל חייו, גם אחרי שעבר לישון על מיטת קפיצים רכה ונוחה.
את שולחן הנגרות הציב אבי בחצר הבית ובנה מעליו סככה של ענפי איקליפטוסים, שהוחלפה עם בוא החורף בלוחות פח גלי משומש. אמי תלתה מודעות בחנות המכולת של גלעדי, ברחוב בוגרשוב פינת שלום עליכם, וסיפרה בה באידיש על נגרייה חדשה ומודרנית שנפתחה ברחוב סירקין 10. גלעדי הוסיף לידה תרגום לעברית, וגם נתן לאבי שני כסאות לתיקון.
תל אביב של ראשית שנות ה-20 הייתה בתנופת בנייה, ועד מהרה יצא לאבי שם של נגר מקצועי וזול ועבודה לא חסרה לו מהיום הראשון. אחרי כמה חודשים כשאמי נכנסה להריון (אף פעם הם לא גילו לי אם זה קרה על השולחן או על הספסלים) הם חסכו די כסף כדי לשכור דירה בעליית גג ברחוב בוקי בן יגלי, ושם נולדה אחותי הבכורה יהודית שמתה כעבור חצי שנה מדיזנטריה ונקברה בבית הקברות טרומפלדור הסמוך.
הנגרייה המשיכה לשכון בחצר של צ'רנר, שסירב לקבל שכר דירה ולא היה מוכן שאבי יבצע עבורו עבודות בחינם. אמי זכרה לדוד צ'רנר כל חייה את קבלת הפנים שלו, ולעת זיקנה, כשגר עם זוגתו בחדר קטן ברחוב דב הוז, הייתה שולחת אותי או את אחותי הקטנה אביבה, עם עוף צלוי בתנור ופירות לקינוח. אשתו, שעמה התחתן בגיל מאוחר, הייתה באביב ימיה מנהלת בית ספר ברוסיה ואישה גאה מאוד. תמיד הביעה מחאה על משלוח המנות הזה ולא הסכימה לקבלו, אלא כעסקת חליפין, שבה זכיתי בחפיסת שוקולד שאחותה הייתה שולחת לה בחבילת מזון מאמריקה.
כשלוש שנים גרו הורי ברחוב בוקי בן יגלי, עד שאמי נכנסה שוב להריון והיה לה קשה לעלות לעליית הגג במדרגות הצרות של הסולם, למרות שאבי התקין לה מעקה. התחילו השניים לחפש דירה, והדבר לא היה פשוט, כי אבי הודיע שהוא לא מוכן לגור בדירה שכורה, אלא רק בדירה שיקנה בכספו. חיפשו וחיפשו, ויום אחד אחד הגיעה אל אבי שמועה שברחוב שלום עליכם 38 עומד למכירה בית חדש במחיר 100 לירות. המחיר הזול כל כך למגרש עם בית עורר חשדות בלב אבי, וכשהגיע למקום הבין את הסיבה: זה היה בית של חדרים ללא גג. הדבר היה בתחילת הקיץ ואבי, בעצה אחת עם אמי, שאמרה שהיא אוהבת לראות את הכוכבים, לחץ את ידו של המוכר והבטיח להביא מחר את הכסף. למחרת כשאבי בא עם תיק ובו כל הכסף במזומן, הודיע לו המוכר, שהיה חלוץ ולא היה לו כסף להשלים את הבית, שהוא מצטער אבל יש לו קונה שנותן לו 120 לירות. לאבי לא היה מאיפה להשיג עוד עשרים לירות, והוא הודיע לאמי שתצטרך להמשיך לעלות בסולם לעליית הגג. באותו היום כשאמי הלכה לקנות לחם במאפייה של רחוב בוגרשוב, שאל אותה האופה מתי היא עוברת לבית החדש. אמי פרצה בבכי וסיפרה לו שהעסקה התפוצצה בגלל 20 לירות.
"חכי רגע - אמר האופה, שביתו היה צמוד למאפייה - אני רוצה להראות לך משהו." כשחזר הייתה בידו מעטפה ובה עשרים לירות אנגליות.
אמי סירבה לקחת את הכסף. "אין לי איך להחזיר לך," אמרה. "יהיה!" אמר האופה ודחף לה את הכסף בכוח.
במשך החודשים הבאים חסכו הורי כל פרוטה ולא קנו דבר לביתם החדש, עד שהצליחו להחזיר את הכסף לבעל המאפייה, שלצערי אינני זוכר את שמו.
הורי העבירו אל ביתם החדש ברחוב שלום עליכם את אחותי הגדולה אביגיל שנולדה כשלוש שנים קודם לכן, ואת שולחן הנגרות השבדי, בחדר אחד הם גרו, ואילו השני שימש כנגרייה, עד שאבי יצליח לבנות סככה בחצר. בימי שישי ושבת, כשבאו אורחים, הייתה אמי פורשת מפה לבנה על השולחן השבדי והופכת את הנגרייה לסלון אורחים מרווח תחת שמי ישראל.
כשהתקרב החורף, רמזה אמי לאבי שהיא לא יודעת לשחות, אבי אומנם התלוצץ ואמר שתמיד יוכלו לקחת לוח עץ ולצוף עליו, כי גם הוא לא ידע לשחות, אך יחד עם זה החל להקציע כלונסאות לבניית שלד התקרה, וכשירד הגשם הראשון, היה הגג מכוסה כולו ברעפים אפורים.
עכשיו, אחרי שהייתה להם דירת שני חדשים מכוסים בגג, אמרה אמי שחבל לבזבז חדר שלם על נגרייה. אפשר לבנות את הנגרייה מפחים ואת החדר אפשר להשכיר, ובכסף לקנות בגדים לילדה הגדולה, שהתקרבה לגיל ארבע, ומיטה לתינוק שצריך להיוולד בעוד כמה חודשים, התינוק הזה הייתי אני, ואם נולדתי להיות אדם עם נשמה רומנטית נוסטלגית, זה אולי מפני שנוצקתי ונאפיתי תחת תקרה משובצת בהילת ירח וכוכבים.