באמצע שנת 2017 הגיע לביתו משה (השם שמור במערכת), איש צעיר כבן 32, לאחר סיום יום העבודה. עם כניסתו הביתה, אישתו שמה לב לעיוות מוזר בפניו ולאופן דיבורו המבולבל. באחת נזכרה בסרטון שראתה בטלוויזיה והבינה שהוא אינו זקוק לכוס מים, אלא לאמבולנס. וכך פעלה והצילה את חייו ממוות או מנכות קשה ואיומה, שהייתה עלולה לשנות את חייהם ללא היכר.
משה קיבל תוך כמה שעות טיפול רפואי מתאים וחזר אחרי ימים מספר לביתו ללא כל נזק נוירולוגי. זה לא היה נס, זה היה המידע הנכון, בזמן הנכון.
כ-20,000 איש ואישה מתאשפזים מדי שנה בבתי-החולים עקב שבץ מוחי - גורם התמותה השלישי אחרי מחלות הלב והסרטן, והגורם העיקרי לנכות בקרב הציבור המבוגר. השבץ המוחי הוא, לאמיתו של דבר, תוצאה של טיפול לקוי בגורמי סיכון ומחלות רבות, כגון: לחץ דם, סוכרת, פרפור פרוזדורים, השמנת-יתר, עישון והיעדר פעילות גופנית.
במהלך השנים, מערכת הבריאות התמודדה עם אותן מחלות, אך מיעטה להתייחס לטיפול בתוצאה הקשה והנוראה - השבץ המוחי. עד לפני שנים לא רבות, התפיסה הייתה כי השבץ המוחי כמעט בלתי ניתן למניעה והינו חלק ממעגל החיים והזקנה. גישה זו גרמה לסבל רב בקרב הנפגעים ובני-משפחותיהם והטילה עומס עצום על המערכת הציבורית שמממנת את עלות הטיפול, השיקום, קצבאות הנכים ואובדן ימי עבודה.
כיום, עם התקדמות המחקר והטכנולוגיה, אנו עדים לשינוי עצום במגמה זו, הן ברמה הבינלאומית והן בישראל. כלי האבחון והטיפול המיידי שופרו. טיפול ב-t-PA (תרופה ממיסת קריש), הפך במרבית מבתי-החולים לטיפול יומיומי, וצנתור לשליפת הקריש מהמוח, גם הוא אינו עוד חזון נפרץ. ומאז השיק משרד הבריאות את התוכנית הלאומית להורדת התחלואה משבץ מוחי, אנו עדים לשינוי מבורך באופן התייחסות המערכת הרפואית למחלה, בעיקר לשלב המניעה ולהערכות לטיפול בשלב החד.
הצעד הראשון לשינוי היה כאשר משרד הבריאות החל לתגמל את בתי-החולים המטפלים בנפגעי השבץ המוחי שנמצאו מתאימים לטיפול בתרופה ממיסת קריש, ומגיעים לחדר המיון בחלון הזמן הצר (4.5 שעות מתחילת התסמינים) המתאים לקבלתו. צעד זה שינה באחת את נכונות בתי-החולים להערכות מתאימה, השקעה בתשתיות ולמימון התרופה.
עדות לשינוי אנו רואים במגמת העלייה במספר האנשים המגיעים לבית-החולים באמבולנס, עקב חשש לשבץ מוחי ולא באופן עצמאי מ-43.2% ב-2014 ל-49% במחצית 2017. כמו-כן, נרשמה עליה משמעותית באחוז מתן t-PA וביצוע צנתור מוחי בחולים עם שבץ מוח איסכמי מ-5.9% ב-2014 ל-9.2% במחצית 2017. השיפור במספרים שהוזכרו, הושפע, כנראה, גם מהקמפיין הטלוויזיוני המשודר זו השנה השלישית, להעלאת מודעות הציבור לסימנים המוקדמים, ולצורך בהגעה מיידית לבית-החולים באמבולנס.
זה המקום לציין, כי ההבדל בין הגעה באמבולנס בניגוד להגעה באופן עצמאי, יכול להציל חיים ולמזער את הנזק הנוירולוגי. מדד האיכות של משרד הבריאות, מחייב את האמבולנס ליידע את בית-החולים על הגעת המטופל ובכך מתקצר הליך קבלת החולה בחדר המיון, האבחון והטיפול ובכך נחסך זמן רב ואובדן של תאי מוח, כי בשבץ מוחי כל דקה קובעת.
הצעד השני היה כאשר הוחלט להגדיר רשומה רפואית לכל חולה שבץ מוחי שמגיע לבית-החולים והכנסת מדדי איכות לטיפול בשבץ המוחי לבתי-החולים. תיעוד שכזה מאפשר להבין טוב יותר וללמוד כיצד לשפר את המערכת באופן מתמיד. ואכן, התובנות מהדוח הראשון של רשם שבץ המוח הארצי לשנים 2015-2014, מסייעות למערכת ללמוד ולהתמודד עם האתגרים העומדים בפניה והם רבים. מתוך הדוח ניתן לראות עליה משמעותית לאורך השנים בשימוש בכלי אבחון מתקדמים להדמיית כלי דם ראש-צוואר, המיטיבים את הטיפול בשלב החד בבית-החולים, סיכון גדול יותר לשבץ מוחי בקרב האוכלוסייה הערבית ועוד.
ועם כל הטוב הזה, מיעוט המחלקות הנוירולוגיות מעורר דאגה רבה. ראשית, נכון להיום, ב-10 בתי-חולים כלליים אין כלל מחלקה נוירולוגית. בנוסף, למרות שההמלצות בעולם הן לאשפוז חולי שבץ מוחי במסגרת יחידות שבץ מוח ייעודיות, הכוללות צוות-רב מקצועי המתמחה בטיפול בשבץ מוח, בישראל אחוז החולים עם שבץ מוחי חד המאושפזים במחלקה נוירולוגית, עומד בממוצע על כ-41% והיתר מתאשפזים במחלקות פנימיות, וזאת לעומת שוודיה בה 80% מחולי השבץ המוחי מקבלים טיפול במסגרת יחידות שבץ מוח ייעודיות, ואנגליה בה השיעור עומד על כ-60%.
למעשה, יעד ש-60% מחולי שבץ המוח יאושפזו ביחידות שבץ מוח ייעודיות בישראל, הינו יעד ריאלי שניתן לשאוף אליו בשנים הקרובות. אנו למדים גם שקיימים פערים במתן t-PA במוסדות האשפוז השונים, ובעיקר פערים במספר הנוירולוגים שהינם מומחים בטיפול בשבץ מוח שכיום דורש מיומנות ייחודית, בעיקר בפריפריה. לשם כך נדרשת הכשרת כוח אדם ייעודי לתחום הטיפול בשבץ המוח, וזאת כדי שהטיפול המיטבי שיינתן לדוגמה לתושבי הפריפריה, יהיה זהה לזה שניתן לתושבי מרכז הארץ.
כיום, במרבית בתי-החולים בארץ, המטופלים לא יזכו לשיקום בזמן האשפוז בשלב החד, למעט אולי פיזיותרפיה. על ריפוי הפרעות בשפה ותקשורת (קלינאי תקשורת) וריפוי בעיסוק ועזרה במישור הנפשי, אין מה לדבר. ממוצע תקופת השיקום באשפוז במוסדות השיקום, יכולה לעמוד על חודש ימים או פחות כשמדובר באדם קשיש, ובשל המצוקה במיטות השיקום באשפוז, בעיקר בפריפריה, המטופל עלול להישלח לקהילה ללא שיקום כלל.
לאחר תקופת השיקום הראשונית, סל השיקום בקהילה דל מאוד, החולה לא יקבל את כל מידע על טיפולים ועל טכנולוגיות חדשות שנכנסו לסל הבריאות. מעקב קבוע אחר הצלחת ותוצאי השיקום לאורך זמן פשוט שאיננו קיים. שבץ מוח צריך להיות מוגדר כמחלה כרונית ותוצאות הפגיעה של השבץ המוחי מחייבות שיקום ממושך גם לאחר החזרה לקהילה.
להלן מספר נושאים המחייבים התייחסות לאחר שבץ מוח כגון:
המשך פעילות גופנית מותאמת הינה קריטית לשימור הישגי השיקום, הצורך בטיפול קוגנטיבי / נפשי כדי להסתגל למציאות שהשתנתה. רבים לא יחזרו לעבודה וחלקם אפילו לא לעסוק בתחביבים המוכרים להם וחיי המשפחה והזוגיות ישתנו לבלי הכר וללא תמיכה עלולים להיפגע קשות. יש חולים הסובלים מהתפרצויות של בכי וצחוק בלתי רצוניים שאינם תואמות לסיטואציות השונות אותם הם חווים ויש הסובלים מהתכווצות חזקה או רפיון מלא של השרירים בשל נזק שנגרם למערכת העצבים (ספסטיות). חולים אלו נאלצים פעמים רבות לעשות את דרכם למרכז הארץ כדי לקבל את הטיפול לו הם נזקקים ולשמור על איכות חיים נאותה.
לו חלילה היה משה מאחר בהגעתו לבית-החולים, היה עלול להיגרם לו נזק נירולוגי שהיה מותיר אותו נכה לכל חייו והוא ובני-משפחתו היו נאלצים לעבור מסע ייסורים ארוך ומייגע בדרך לשיקום. החלטת רשם שבץ המוח לכלול בדוחות הבאים נתונים על המצב התפקודי לפני האירוע ועל ההמלצות לשיקום בשחרור, תאפשר להעריך האם יש פערים בין הצורך בשיקום והטיפול השיקומי שניתן בפועל, וכך יהיה ניתן סוף כל סוף לפעול לצמצומה ולאפשר לעוד חולים לזכות בשיקום ראוי.