כשסיימתי את קריאת הספר "הטנק", מצאתי עצמי חוזר וקורא את הספר שנית, כשאני נותן דרור לעט "הכדורי" שלי במסע המתכתב עם גיבורי הספר. אבחת פרץ השורות לא עצרה לרגע של סגנוּן וליטוש, גם כשהקלדתי במחשב מתוך הדף. אינני כותב ביקורת ספרותית. אני מעלה פרץ מלים ושורות ללא סדר, שעלו בעת קריאת ספרו של
אסף ענברי, המשכנע את הקורא כי נאמנים פצעי אוהב של מי שכתב את הספר "הטנק".
נאמנים פצעי סופר, האוהב את מה שהתהווה כאן בסערת המלחמות. נאמנים פצעי אוהבה של דגניה, בה נולד אסף ענברי. דגניה שהגנה על עצמה ב-1948 "בבקבוקי מולוטוב שיצרו במעבדת הכימיה של בית החינוך על-ידי המורה לכימיה ועל-ידי יעקב, מייסד בית גורדון ....". (עמ' 170)
אסף ענברי פרס לפנינו את סיפורם של חמישה אנשים. כל אחד מהם משוכנע, שלזכותו יש לזקוף את תהילת ההכרעה בקרב בדגניה, כל אחד משוכנע, שהוא זה שהכריע את מלחמת השחרור בהשחילו אש קטלנית לצריח הטנק הסורי, שפלש לדגניה א' ועצר את התקדמות הצבא הסורי. חייהם של כל החמישה במדינת ישראל משנת 1948 עד 1973 עברו טלטלה קשה, המטילה אותם למערכה של חשבון נפש נוקב ומייסר.
כאמור, אינני כותב ביקורת ספרותית, אלא רק נגיעות קלות שלי כקורא, המרחפות ללא סדר בפצעי חברה מגויסת. חברה בה חיים אנשים, שפקד אותם משהו כואב. מי שעשה היסטוריה ב-1948 מוצא עצמו אחרי 19 שנים "מתעקש להתגייס, כפי שהיה עושה במקומו כל אדם שיש לו ערכים ציוניים ובעיות בעבודה" (עמ' 72).
בעיה בעבודה מהווה מניע משמעותי לצורך להתגייס למילואים. מי שכל הווית חייו ספוגה במעשה הגבורה מול טנק סורי בדגניה, וחי כל חייו את המפגש עם אימת היד הגרומה של המוות ב-1948 מתייצב למילואים ב-1967 כמו "כל אדם שיש לו ערכים ציוניים ובעיות בעבודה".
להיפגש עם הכאב
"סולל בונה", חברה שבנתה את הארץ, עלתה על שרטון ההסתאבות בהמירה תנופה חלוצית של כיבוש השממה בישראל בבניית אפריקה ובכל מקום בעולם השלישי, כשעננת שחיתות מרחפת עליה. מנהלה האגדי לשעבר, הלל דן, מצא מותו על דוכן העדים במשפט, שכל ההתדיינות בו היא לא על ערכים חברתיים ולאומיים, אלא על כסף, על בצע כסף (עמ' 75).
אסף ענברי עוקב אחרי חמישה גיבורים. המשותף להם שכל אחד משוכנע, שהוא עצר טנק סורי בדגניה ב-1948. כל אחד חש כאב וכישלון, כי יש טוענים אחרים לכתר הגבורה של עצירת הטנק. היה לי קשה להיפגש עם הכאב של אחד מהחמישה, יצחק עשת, "שחושב על הגיטריסט המחונן, שניסה בהשראתו, לעצור טנקים סוריים, ועל שלמה אורלנד שייכנס עוד מעט" (עמ' 102). צעיר שבהשראת סיפור הגבורה של יצחק עשת ויתר על שרות בלהקה צבאית יחד עם חברתו והעדיף לשרת ב"גולני", העדיף את טוב למות בעד ארצנו במלחמת יום הכיפורים, להיות האחד מתוך אלפיים וחמש מאות, שמצאו מותם בכישלון הצבאי, פרי יוהרה של מנהיגות כושלת. יצחק עשת מכיר את שלמה אורלנד, אביו של הצעיר, ועליו מוטלת המשימה למסור לאבא פריטים שנותרו מבנו, חלל מלחמת יום הכיפורים.
יש מי שנושא ממלחמות מזכרת בדמות רסיס בראש גם שנים אחרי המלחמה, ויש אחר העושה כסף. "הרסיס רקד ליצחק בתוך הלחי" (עמ' 97) לעומתו מי שלא לחם ידע להפיק תועלת כספית מהמלחמה, הוא "קנה כמות כזאת של דירות, אם לא בניינים שלמים בתל אביב וביפו" (עמ' 98). "יש לו קשרים טובים במקומות הנכונים, ומשרד הביטחון סגר אתו עסקה מתחת לשולחן..."(עמ' 84)
כקורא חשתי שאסף ענברי מעניק לי מגע עם גיבורים לאומיים, שחיי כל אחד מהם ספוגים כישלון אישי צורב. בזוהר של הקולקטיב שבנה את הארץ הזו ישנם פרטים הכורעים תחת נטל העשייה, כורעים וגם נופלים, כורעים וגם נכשלים. קשה לעמוד מול כאבו של אנשל, הרואה ילד בהפגנת מחאה בירושלים, המניף שלט קורע לב: "איבדתי אבא - למה"? (עמ' 123).
אני אישית זועם גם היום על יוהרת המנהיגות שלנו, שעשרה ימים לפני פרוץ המלחמה התבטא אחד ממנהיגיה, מנהיג ששלח למוות אלפיים חמש מאות חיילים ואלפים לנכות לכל החיים, שעדיפה שארם אל שיח' בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם אל שיח'.
מפקד טנק
אנשל, שהביס את הטנק הסורי בדגניה, עומד מול אתוס ערום, מבויש ונכלם. אנשל, גיבור מלחמת תש"ח, נע במדרון תלול הצולל מפסגות של גבורה ונתינה לעברן של מצולות החפיף. אנשל המפא"יניק "כמו כל חיפאי אחר" סבור, ש"מפלגה הנצמדת לשלטון אחרי אלפיים וחמש מאות הרוגים היא ספינה טובעת" (עמ' 123).
הכישלון האישי של כל אחד מהחמישה, המשוכנע שהוא זה שהביס את הטנק הסורי, נתן למעשה חיים לספרו של אסף ענברי. רב סרן דוד זרחיה ליד הטנק בדגניה מעמיס על בנו כבר בהיותו בן השבע את תודעת הנתינה והקרבת החיים למורת רוחה של רעייתו. האבא עלה לדרגת סגן אלוף ופיקד על סדנת חימוש ליד באר שבע. "הילד גדל להיות מפקד טנק" (עמ' 13) וגם היה למפקד פלוגה. הילד גם עלה לעולה, אך שם לא היה שה שייקחו אותו לעולה במקום את בנו. שם היה טנק אבל במקום בנו כבר היה מפקד אחר "התרומם מתוך הצריח מפקד אחר, וכשדוד הזדהה בפניו בתור אביו של המ"פ, הוא שתק כמה שניות בתימהון ...".(עמ'41) אבא, שגידל את בנו למוות, מתייצב אל מול פני המוות, שהוא עצמו טיפח.
בדגניה הוכרע הטנק הסורי. בתוך טנק של צבא הגנה לישראל בדרכו לגדה המערבית של תעלת סואץ עלה לעולה בנו של מביס הטנק הסורי. האבא גיבור מלחמת תש"ח מקבל במלחמת יום כיפור גופה. אב, שייעד את חיי בנו לעבר האש, מקבל את מה שהותירה אחריה האש השורפת.
רעייתו של שלום הוכבאום, אחד מגיבורי הספר המשוכנע שהוא זה שעצר את הטנק, מעמתת אותו עם הטרגדיה של חייו - "אתה עצרת את הטנק והטנק עצר אותך" (עמ' 67). הטנק הפך לא רק אויב של שלום הוכבאום, אלא גם של רעייתו. הטנק הפך אויב של משפחה, שאחרי כל התופת של השואה, אחרי המוות שפקד את היקרים להם על אדמת אירופה, ביקשה רק לבנות חיים חדשים על שפת ים כנרת בדגניה א', ושם דווקא הטנק הוא זה שעוצר את חייהם.
מבלי משים אסף ענברי מפגיש את תיקי המוות של אלפיים וחמש מאות חללי מלחמת יום הכיפורים ב-1973 עם משרד, שהתמקם "בדירה גדולה ביפו, שתפסה חצי מקומת הקרקע של אחד הבניינים שנכבשו במלחמת העצמאות" (עמ' 71). "הורים שכולים, שקיבלו הודעה על תיק החפצים המחכה להם, באו והלכו, וצעדיהם הדהדו על האריחים המעוטרים של הסלון הערבי..." (עמ' 71).
היש הגדול
בבית - שהוא מצבה חיה ועדות לאסון של דייריו הערבים, שנסו או גורשו מיפו ב-1948 - מאחסנים בשנת 1973 מאות רבות של פריטים שהותירו בתופת של המלחמה עלומים יפים, שעלו על המוקד במלחמה, לה אחראית הנהגה מדינית וצבאית כושלת.
אני אסיר תודה לאסף ענברי, שהפגיש אותי כקורא עם נופי ילדותו ועם גלריה מרשימה של דמויות, שבנו את היש הגדול שנוצר כאן. היטיב לבטא
עמוס עוז את הערכתו לספר - "שאין הרבה ספרים כאלה. בעצם, אין בכלל ספר כזה ... אצל טולסטוי, ב"מלחמה ושלום", מי שמעצב את ההיסטוריה אינו נפוליון ולא הצאר.... אלא האיכר פלאטון קאראטאייב, כך גם כאן". לאנשים הפשוטים האלה הציב אסף ענברי גל עד ספרותי, שנכתב כפי שציין עמוס עוז "ביד חכמה, חסכנית ומדייקת מאד".
נצלו את שבוע הספר ופנקו עצמכם במתנה יפה, פנקו עצמכם בספר הנושא את השם "הטנק".