כל מילה, שאני מעלה זה עתה על הדף, עולה מהוססת מדדה לאטה, אינה משוכנעת, שהצליחה לתת ביטוי הולם לסערה, שלוותה אותי הקורא, שרק מבקש במילים להושיט יד תומכת לפרץ נפש כואבת, השוכנת בחדרי לב זועק של משוררת, שעל ספר שיריה אני מבקש לכתוב, מבקש לגעת בו רק בנגיעות קלות.
אני חש, שהעט ממאן לתת למילים להלך על-פני הדף, כשאני מנסה לכתוב על שירי משוררת, שהביאה לשירה העברית את ביכורי שירתה הנפלאה והבוגרת בספר - "שְׁלֵמָה עִם שֶׁבֶר".
קשה לעמוד מול פני חשיפה עצמית אמיצה וכנה של המשוררת יפעת גדות, המביעה געגועים עזים לאהבת חייה וקוראת לו לחזור מהר מתהומות הנשייה, לשם נקטף ממנה, כי המקום שלצידה, הגם שהוא לעיתים הושאל, הוא "עֲדַיִן מַמְתִּין רַק לְךָ". היא אוזרת אומץ ושחה לו: "מַתָּת מַסְפִּיק":
"אַהֲבַת חַיַּי
אַתָּה יָכוֹל כְּבָר לַחֲזוֹר
מַתָּ מַסְפִּיק" (עמ' 27)
געגועים עזים לאהוּב ש"מַתָּ מַסְפִּיק" כותבת משוררת, המציגה עצמה אישה שלמה, אישה לא שבורה. אישה המודעת לשלמותה המהולה בפרץ סדקים ושברים, שהם חלק מהוויית חייה, שהם הולמים בה למרבה הצער והכאב. לדבריה, השברים והסדקים לא ניתן לתקנם. הם איתה והם חלק ממנה, גם לא ניתן להפרידם ממנה -
"אִי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן אוֹתִי
כִּי אֲנִי לֹא שְׁבוּרָה
אֲנִי שְׁלֵמָה עִם שֶׁבֶר" (עמ' 10)
קריאת שיר היא הדרגתית והקורא צובר מידע מכל שורה. כשחזרתי, ושוב חזרתי לשיר "אֲהוּבִי", נרתעתי מלשאול עצמי שתי שאלות, שאנחנו אמורים לשאול בכל שיר - מי דובר אלינו בשיר ואל מי מופנים הדברים הנאמרים בו. הגם שברור, כי יפעת היא זאת המדברת מדם לבה, נרתעתי מלבקש מענה לשאלה נוספת ומתבקשת -
"אֲהוּבִי לְאַן הָלַכְתָּ,
וְהַאִם אֵלַי תַּחֲזֹר
וְעַל מִי אַתָּה שׁוֹמֵר
בְּמַעֲמַקֵּי הַקֹּר" (עמ'34)
התשובה האפשרית למהות הקודרת והאימתנית של "מַעֲמַקֵּי הַקּוֹר" היא כואבת ומכה קשות בקורא הרגיש, לנוכח מה שמעלה השיר בעוצמה רבה לעבר מי שחוזר ושונה וקורא בהמשך פעם ועוד פעם את השורות הבאות בשיר. החיים קטפו ממנה אהוב שעבר אל מקום ששם "קָפָא הַזְּמַן" ומה שמחזק אותה, זו האפשרות, הגם שהיא קלושה, שכפור-האימה אי-שם בעולמו יפשיר שתפגוש אותו - "הַאִם יַפְשִׁיר שֵׁנִית כְּשֶׁשּוּב אֶפְגֹּשׁ בְּךָ". (שם, עמ' 34).
כואב להתוודע למשוררת, המסתגרת בתוך אפלה פנימית. גוזרת על עצמה בנחישות רבה לעשות הכל כדי למנוע מהאור להפציע, למנוע ממנו לזרוח ולגעת בה. כקורא אני נזעק לבקש לפתוח את הדלת, שיפעת החליטה לסגור. ממאן להסכים עם החלטתה להיות כלואה בתוך מבוכי הכאב ומונעת מהאור להפציע -
"סָגַרְתִּי אֶת הַדֶּלֶת
כְּדֵי שֶׁהַחֹשֶׁךְ לֹא יִבְרַח
וְיַכְתִּים אֶת הָאוֹר
שֶׁבַּחוּץ". (עמ' 66)
אני מתוודע למשוררת המבקשת בריאה מחודשת לה המסתגרת באפלה, שכפתה על עצמה ומונעת מהאור לגעת בה. אני מתוודע למקומה של אהבה מרוקנת, סדוקה ושבורה, שלמרות הכל נאחזת בחיים ומביעה רצונה, "שֶׁתִּבְרָא אוֹתִי מֵחָדָשׁ" (עמ' 24) בריאה "שֶׁתַּרְחִיב אֶת הַלֵּב, שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ מָקוֹם לְהָכִיל אֶת עָצְמוֹת הַכְּאֵב" (שם, 24) לחיות בבריאה מחודשת את רטט העוצמות שהיו ואינן. לחיות עם אהבה שהייתה ואיננה כבר.
את נגיעתי הקלה בספר שיריה של יפעת גדות, אני מבקש לסיים בקריאה אליה לא לכבות את האור, לנסות למחוק את הקריאה - "תְּנִי לַחֹשֶׁך לָרֶדֶת עָלַיִךְ" (עמ' 77), הגם שהיא נושאת כאב של "זִכְרוֹן יַלְדּוּת... שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְחֹק" (עמ' 78). זיכרון מטלטל שצרב את ילדותה ורמס את הביטחון שמבקש ילד בחיק אבא ואמא.
אני ממליץ בחום לשוחרי שירה טובה לרכוש את ספרה של יפעת גדות "שְׁלֵמָה עִם שֶׁבֶר" בהוצאת בת אור. זה ספר שירים, המזמין את הקורא לחזור ולקרוא כל שיר פעם נוספת.