רועי הוא אחד מהנינים שזכה להם המנוח והוא ספד לסבא רבא שלו: "סבא שלי קרא לעצמו אחרון המוהיקנים. אני חושב שגם אני הייתי קורא לו ככה, הוא נצר אחרון לדור הנפילים ואנחנו נתגעגע אליו מאוד. סבא שלי הבין שהדרך הטובה ביותר לחנך בני אדם ולשפר את חייהם היא דרך הדוגמה האישית וסבא שלי עשה זאת.
רועי הסביר: "אם כבר לחיות, אז כמו סבא שלי. אם כבר לעבוד. אז כמו סבא שלי. אם כבר לשרת מטרה, אז כמו סבא שלי. אם כבר לטפח משפחה, אז כמו סבא שלי. אם כבר לאהוב, אז כמו סבא שלי. אם כבר למות, אז כמו סבא שלי. סבא שלי לא נפטר הוא התפטר. הוא לא חיכה שמלאך המוות יגאל אותו מייסוריו, הוא הלך אליו בעצמו, דפק על דלתו והודיע לו: חביבי, הגיע הזמן.
קשה להיות עצובים על מישהו שמת ככה, בצורה אצילית ומכובדת, ועל כן אני מאחל לעצמי ולאהובי נפשי חיים ועשייה בציון דמותו של סבא שלי. סבא, נתגעגע אליך, תהיה ברוך במקומך. רועי הנכד האוהב. בדברים שנשאה בתו, תוסיה, היא הזכירה שבחג השבועות האחרון המשפחה חגגה לו את יום ההולדת ה-95: "לידך ישבה אמא, רעייתך אהובה מזה 70 שנה. תמיד התפעמנו
כולנו מהזוג הנפלא הזה שעשה כברת דרך כה ארוכה ביחד ונתן לכולנו דוגמה אישית של חיי זוגיות מאושרים.
"אבא שלי היה בעיניי סמל לראש שבט בעל תכונות וסגולות מיוחדות שמצליחות לאחד וללכד אנשים. השבט שלנו – אמא, שתי בנות, ארבעה נכדים ושניים עשר נינים – היו שיא גאוותו של אבא. לכל אחד מאיתנו העניק את שיקול דעתו, תבונתו וניסיון חייו. אשרינו שזכינו. ביתם של אמא ואבא היה תמיד פתוח לכולם, מלא אהבה ונתינה. גדלנו וחונכנו לאהבת אדם, לקבלת האחר השונה בסובלנות, להיות קשוב לכאב של אדם.
ערכים של איכפתיות ומעורבות חברתית, לא פרחו באוויר כסיסמאות בביתנו, אבא היה דוגמה אישית לכולנו ונטע בנו את האמונה לשנות דברים, להשקיע ולהאמין בדרך שהולכים בה. דרכו הציבורית הייתה רצופת עשייה למען העיר באר שבע, שהייתה בשבילו סמל. אין ספק, שבעולם הפוליטי של היום, היה אבא דמות יוצאת דופן. הוא היה שליח ציבור אמתי, ישר, נקי כפיים וצנוע. מעולם לא רדף אחרי כותרות.